מעשה פינחס ושבירת הלוחות.
בתרבות היהודית העממית יש לכוהנים שם של "כעסנים"; אינני בטוח שיש מקור לדבר בספרות חז"ל; חז"ל מכנים אותם 'זריזים'. אך אם נתבונן בכמה מהאירועים הקשורים לבני שבט לוי, נגלה שלפחות לגבי שלושה מהם, נוכל לאפיין אותם, לפחות במבט ראשון, כמעשים אימפולסיביים, הנעשים לעתים מתוך להט דתי.
הסיפור הראשון המוכר לנו הוא סיפורם של שמעון ולוי הנוקמים את אונס אחותם דינה ומבצעים טבח באנשי שכם. טבח זה זוכה לגינוי מצדו של יעקב אביהם "בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי" "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". משה רבנו אינו כולל את שבט שמעון בברכותיו, אך שבט לוי זוכה לרהביליטציה.
הסיפור השני הוא הריגת המצרי על ידי משה רבנו : 'וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו...ויך את המצרי ויטמנהו בחול'.
הסיפור השלישי הוא שבירת הלוחות על ידי משה רבנו, ברדתו מהר סיני.
הסיפור הרביעי הוא הכאת הסלע על ידי משה ואהרון.
והסיפור החמישי הוא הריגת זמרי בן סלוא (נשיא בית אב בשבט שמעון) וכזבי בת צור (בת נשיא מדין) על-ידי פינחס.
ניתן אולי להוסיף גם את סיפורם הטראגי של נדב ואביהוא, בני אהרון, שהקריבו אש זרה, מתוך להט דתי ספונטני, למרות שלא היתה בפעולה זו שום אלימות.
בכל אחד מסיפורים אלו, הגיבור הוא בן שבט לוי.
נתייחס הפעם לשנים מסיפורים אלו: הריגתם של כזבי וזמרי על ידי פנחס ושבירת הלוחות, שהוא מענייני דיומא (אחד מחמישה דברים שאירעו לאבותינו בי"ז בתמוז)
פרק כה מתאר את אשר ארע לבני ישראל בשיטים, את מעשהו הפרובוקטיבי של "איש מבני ישראל", הלא הוא זמרי בן סלוא ואת תגובתו הספונטנית של פינחס. פשוטו של מקרא כמעט ואינו מאפשר קריאה שאיננה רואה במעשהו של פינחס פעולה מבורכת, הרי היא עצרה את המגפה!
גם ברית השלום הניתנת לו מתפרשת, לפי קריאה זו, כתגמול על מעשה הגבורה. פינחס עשה מעשה בשעת ליקוי מאורות והציל את ישראל.
לעומת פשוטו של מקרא, מוצאים אנו בספרות חז"ל ובפרשנים מאוחרים התייחסות מורכבת יותר לפעולה הקנאית של פינחס.
מחד גיסא, הופך המעשה בעיני חז"ל מתגובה ספונטנית של קנאי דתי ליישום הלכה בה נזכר פינחס לנוכח "מעשה זמרי", וכך לשון הגמרא (ירושלמי סנהדרין פרק ט , הלכה ז):
"כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה: "הבועל ארמית, הקנאים פוגעין בהן".תני : שלא ברצון חכמים ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו , אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".
אך מאידך גיסא, בניתוח הלכתי, מסתבר שהדברים אינם פשוטים כל כך; יש מעין הצדקה או הבנה בדיעבד למעשהו של פינחס, אך יש גם בעייתיות רבה במעשה זה, וכך לשון הגמרא(בבלי סנהדרין פב ע" א):
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך (להתייעץ) - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא."
במאמר זה, המובא בשם רבי יוחנן, יש הדגשה של כלל הלכתי ברור וחד-משמעי; אין אדם עושה דין מתוך פעולה קנאית. הספונטניות של המעשה והסיטואציה הייחודית הוציאו את פינחס "זכאי" במעשהו הקנאי.
פרשנים מאוחרים מצביעים גם על הבעייתיות שבהריגת אדם מתוך קנאות.
רבי ברוך אפשטיין, בעל פירוש "תורה תמימה" כותב:
"דכיוון שצריך לעשות זה ברוח אמיתית לכבוד ה', אם כן, מי יודע? אולי הקנאי עושה באיזו פנייה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש…"
ר' ברוך אפשטיין מניח שאי אפשר להיות בטוח בטוהר מניעיו של הקנאי, וקיימת סכנה של פגיעה בהליכי משפט תקינים.
הנצי"ב מפרש את ברית השלום הניתנת לפינחס לא כ"פרס" אלא כברכה שכל קנאי, כולל פנחס, זקוק לה, מכיוון שהריגת אדם פוגעת בנפשו של אדם ועל אף כוונותיו הטהורות של פינחס, אין "תעודת ביטוח" לקנאי; הריגתו של אדם פוגעת בנפשו של ההורג, אפילו אם ההריגה היתה מוצדקת לכאורה. וכך לשון הנצי"ב ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין על במדבר כ"ה, י"ב)
"בשכר שהניח (פינחס) כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כן, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב. "
לעומת מעשהו הקנאי של פינחס, שהיה כרוך בשפיכות דמים ללא משפט, נתפסת שבירת הלוחות הראשונות , מעשה אלוהים , על ידי משה לנוכח "העגל והמחולות", על ידי חז"ל וגם על ידי הפרשנים, כמעשה של גבורה עילאית.
למשל, פירושו של רש"י על הפסוק האחרון בתורה (רש"י דברים לד , יב):
"לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) 'אשר שברת' - יישר כחך ששברת."
פינחס וגם משה מגיבים כאשר הם רואים מעשה ומזדעזעים ממנו.
בפרק כה, ז נאמר: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו"
בפרשת העגל (שמות לב, יט) נאמר: "ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלֻחֹת, וישבר אותם תחת ההר."
את מעשהו של משה מצדיקים; ההתייחסות למעשהו של פינחס היא מורכבת יותר.
ואולי טמון ההבדל בין שני הסיפורים לא בלהט הדתי וההרגשה שיש צורך באמירה חזקה כדי להפסיק הידרדרות; אולי ההבדל הוא בין שבירת לוחות (מעשה אלוהים) לבין הריגת אדם (צלם אלוהים). בחפצים, אפילו אם הם מעשה אלוהים, אין קדושה; רק האדם יכול לשואף לקדושה על יד מעשיו:
וכותב זאת רבי מאיר שמחה, בעל פירוש "משך חכמה" על התורה:
"כל הקדושות; ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה; ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. ה' יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה, הלוחות מכתב-אלוהים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם; וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בעולם, רק ה' יתברך הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולא נאווה תהילה ועבודה...כל המקומות הקדושים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני, מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממו, עלו בו צאן ובקר."
והמדרש (איכה רבה פרשה ד) מבטא את ההבדל בין הריסת אבנים (אפילו אבני המקדש) לבין הריגת בני אדם:
"כתיב (תהלים ע"ט) 'מזמור לאסף, אלהים באו גוים בנחלתך', לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר 'מזמור לאסף'?! אלא, משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר, אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו, ואת יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו, כך אמרו לאסף הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב ' ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה'."
האם גם בדורנו יופנם העיקרון החשוב שחיי אדם עדיפים על אבנים ואדמה ושאין כל קדושה מהותית בעצמים ושהקדושה תלויה במעשיהם של בני אדם השואפים להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש?
