הימים של "ספירת העומר", בין פסח לעצרת, מוזכרים במסורת התלמודית כימי פורענות, בהם נוהגים אנו מקצת מנהגי אבלות לזכרם של תלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה, מכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה. במסורת המאוחרת יותר, התווספו לזיכרון הפורענויות הראשונות "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם", כאשר תפילת אב הרחמים נהוגה בשבתות אלו גם בשבתות בהן מברכים את החודש. גם יום השואה נקבע בתקופה זו.
המסורת המקראית המקורית רואה דווקא בימים אלו ימים של התעלות, של שמחה ושל תקווה המצוינים על-ידי המצווה של ספירת העומר. ימי הספירה הם גם הימים בין חג הפסח, המציין את יציאתנו מעבדות לחירות לבין זמן מתן תורתנו והספירה מייצגת את הגעגוע להשלמתה של החירות הפיזית על-ידי החירות הרוחנית ("שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה").
יש כאן, אם כן, מתח דיאלקטי בין הרובד הקדום והמקורי של תקופה זו לבין זיכרון האירועים הקשים שאנו נוהגים לציין בימים אלו.
דומני שאנו נתקלים במתח זה, גם כאשר אנו מציינים תוך שבוע את יום הזיכרון לשואה, את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובצמוד אליו את יום העצמאות למדינת ישראל.
ערבוב זה של עצב ושמחה הוא מסימניו הבולטים של ההיסטוריה היהודית והוא מוצא את ביטויו במנהגים רבים : אכילת ביצה בליל הסדר, כזכר לחורבן, שבירת הכוס על-ידי החתן בחופתו וגם הביטוי "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" מבטאים בצורה נאמנה את הפרספקטיבה היחסית הנדרשת , וכפי שאומר זאת הרמב"ם לגבי מצוות הסוכה "שנזכור תמיד את ימי הרעה בימי הטובה".
עיקרון זה של ראייה מורכבת ומאוזנת הוא מנכסי צאן הברזל של המסורת היהודית, כי הרי אין דרך להתמודד בצורה שפויה עם העליות והמורדות בחיינו האישיים, הקהילתיים והלאומיים, אם ניכנע באופן מוחלט ובלעדי לתחושות ההווה ונתעלם מהעבר ומאפשרויות השינוי בעתיד.
הדברים נכונים וחשובים בכל שנה ושנה, אך דומני שבתקופה קשה זו הם מקבלים משמעות רלוונטית ביותר.
השואה האיומה שעברה על דור הורינו וסבינו היוותה נקודת מפנה ומשבר בחיי העם היהודי ובחיי האנושות כולה. אפילו עצם הצורך שיש ל"מכחישי שואה" למיניהם בהכחשה ובטשטוש העובדות מעיד על הקושי העצום להתמודד עם הזיכרון הקשה והמפלצתי.
יהודים רבים שנעקרו ממקומם, שאבדו הורים, בני זוג, אחים וילדים, ושנתקלו בצורה כה אכזרית באבדן צלם אלוהים ואדם איבדו את אמונתם באל טוב ומטיב ושאלו את עצמם שאלות קשות ונוקבות.
גם ברמה ציבורית, אנו נתקלים בשתי תגובות מנוגדות:
- מחד גיסא, קיימת נטייה אצל חלק מבני עמנו שהתאכזבו מהמוסר האנושי ומאומות העולם, להצדיק כל דבר שנעשה בשם העם היהודי, וזאת מכיוון שהשואה לימדה אותנו שאנחנו חייבים להיות חזקים ושאיננו יכולים לסמוך על אף אחד.
- מאידך גיסא, פיתחה השואה אצל חלקים מאתנו תחושה עמוקה של אמפתיה כלפי הסבל האנושי של כל אדם ואדם וכאשר אנשים אלו אומרים "לעולם לא עוד", כוונתם היא שהשואה לימדה אותנו שאסור לתת לאף אדם להתעלל באדם אחר, ושאסור לאף עם להתעלל בעם אחר.
ייתכן כי הצמידות הקשה והמורכבת בין ימי הזיכרון לשואה ולחללי המלחמות לבין יום העצמאות,מחייבת אותנו למציאת האיזון בין הזדהותנו העמוקה עם הגורל היהודי לבין האתגר הקשה של יצירת חברה צודקת ומוסרית, המכבדת כל אדם שנברא בצלם "ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה".
