'כי גרים הייתם בארץ מצרים'

הסתיים חג הפסח, זמן חירותנו, בו אנו זוכרים ומזכירים לעצמנו את החוויה המכוננת של יציאתנו מעבדות לחירות. כידוע, אין זה הזיכרון היחיד ליציאת מצרים; במצוות רבות שאנו מקיימים יש אזכור כלשהו לחוויה מכוננת זו בתולדות עמנו. ואכן, חודש ניסן הוא 'ראש חודשים' – יש האומרים שאף בניסן נברא העולם; כמו-כן, נאמר כי "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל". ואכן, יש לזכור את יציאת מצרים בהקשרים שונים ואף למטרות שונות. בפרשת אחרי מות, אנו מוזהרים לא לעשות 'כמעשה ארץ מצרים'.

לעומת זאת, הפסוקית 'כי גרים הייתם בארץ מצרים', מופיעה ארבע פעמים בתורה, כהנמקה מוסרית ופסיכולוגית החייבת להנחות אותנו כאשר אנו מתייחסים לגר הגר בתוכנו.

בפרשת משפטים נאמר:

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כב, כ )

וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות כג, ט)

בפרשתנו:

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא יט, לג- לד)

ובספר דברים:

כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (דברים י, יז-יט)

חלק מפרשני המקרא מסבירים שהגר אליו מתייחסת התורה, הוא גר צדק, אך הדבר כאמור איננו מחויב המציאות ואולי אף סביר יותר להניח שמדובר בזר הגר אתנו, וזאת מכיוון שחלקו השני של הפסוק 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' בוודאי אינו ניתן להתפרש אחרת; לא המרנו את דתנו במצרים – היינו זרים. בנוסף לכך, כל המושג של גיור, כפי שהוא מוכר לנו, התפתח בשלבים מאוחרים יותר.

אנו מצווים, אם כן, על פי דין תורה, להתייחס בהגינות לגר, לא להונות אותו, ואף לאהוב אותו ויש לעשות זאת, כי עלינו ללכת בדרכי ה', שהוא עושה משפט גר, יתום ואלמנה.

אך התורה מרגישה צורך להזכיר לנו בהזדמנות זו שגם אנחנו היינו גרים, ולכן 'ידעתם את נפש הגר'.

פרשנים שונים התייחסו בצורה שונה לאמירה זו. הרמב"ן מציג משנה סדורה בעניין זה.

והנכון בעיני כי יאמר, 'לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך', כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה 'דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח', ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. וכן 'האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם', שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו. ובפסוק האחר הוסיף טעם 'ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים' (להלן כג ט). כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כלומר לא בזכותם רק שרחם עליהם מן העבודה. (רמב"ן שמות כב , כ)

הרמב"ן מדגיש אפוא בפירושו את הצדק האלוהי שייעשה, מתוך רגישותו של הקב"ה לעשוקים, לכל נרדף.

לעומת הרמב"ן, משווה הרש"ר הירש בין המוסר המצרי, השבטי, לבין מוסר התורה, האוניברסלי, וזו לשונו (שמות כב, כ):

בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם, על כן הישמרו לכם – זה לשון האזהרה – פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם – הוא שורש כל תועבת מצרים.

דברים חד-משמעיים אלו נכתבו לא במניפסט של 'בצלם', או בפרסום של האגודה לזכויות האזרח, אלא על ידי אחד מגדולי ישראל בגרמניה לפני כ-150 שנה ומעוררים התפעלות; הייתי שמח לקרוא או לשמוע יותר אמירות מסוג זה מפי רבני דורנו.

למה, אם כן, אין אלו הקולות הנשמעים לרוב במחוזותינו? מדוע קיימות בחברה הישראלית תופעות מדאיגות של ניצול ושל אפליית הזר?

יתכן שיש לדבר סיבות רבות, אך יתכן שאחת הסיבות העשויה להסביר את העדר הרגישות המוסרית בקרבנו, קשורה באופן פרדוכסלי לחוויית השואה והרדיפות שחווה העם היהודי בארצות שונות. ניתן להבין – אך אולי לא להצדיק – אטימות מסוימת אצל קרבן המתקשה להשתחרר מזהותו הקורבנית; אולי יצאנו מהגלות, אך לא הוצאנו את הגלות מתוכנו, ולא לקחנו אחריות מלאה על הנעשה בחברתנו.

יש לציין שמצוות אלו, המחייבות אותנו ליחס הוגן ושוויוני כלפי הזר, הן חלק מפרשת 'קדושים'; הקדושה כרוכה בהתעלות ובריסון, אך איננה יכולה להתקיים בחברה שאיננה מבוססת על צדק.

פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל מוכיחה שהביטוי 'יראת אלהים' מופיע בקשר להתנהגות אל בן המיעוט, אל בן עם אחר, כאשר מטבע הדברים, הזר חלש יותר ותלוי בחסדי השלטון יותר מהאזרח, השייך

לרוב.

יש לברך על התעוררותן של יוזמות חברתיות הנלחמות באי צדק חברתי ובאפליה, בהן השתתפו גם רבנים, אך עדיין יש מקום לזעקה גדולה על היחס המשפיל לגר הגר בתוכנו ולתיקון המצב.

היבטים אלו של קדושה ויראת אלוקים, המחוברים לזיכרון העבדות במצרים, ראויים להתבוננות בכל עת, אך בוודאי בימים אלו, בין יום השואה ליום העצמאות.