גדולתו של "שבת הגדול" מהי?

לעתים, אנחנו שואלים את עצמנו האם יום מסוים הוא גדול וחשוב בגלל שאירעו בו דברים גדולים, או מפני שאנחנו מצפים שיקרו בו דברים גדולים, או אולי יש כאן אפשרות לעשות בו דברים גדולים וחשובים.

המושג "שבת הגדול" נזכר לראשונה במקורותינו ב"טור" וזה לשונו:

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול; והטעם לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב "בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית" ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' (כדאיתא בסדר עולם) ונמצא שי' בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מיטתו ושאלום המצריים למה זה לכם, והשיבו: לשחטו לשם פסח, במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול. (טור אורח חיים, סימן תל)

אנחנו מוצאים הסברים דומים אצל בעלי התוספות (שבת פז, ע"ב) ואצל חלק מפרשני המקרא בשינויים קלים, שקצרה היריעה מלפרטם. המכנה המשותף לכל ההסברים האלו הוא, שהם בעלי אופי היסטורי ומקורם במסורת אגדית חזל"ית, כלומר יום זה הוא גדול מפני שב"עבר" אירעו בו דברים גדולים, ולכן ציונו מתחבר למצווה של זיכרון יציאת מצרים כאירוע מרכזי ומעצב בחיי עם ישראל.

לעומת גישה זו, נוקטים המהר"ל מפראג, השל"ה והוגי דעות נוספים מהעולם הקבלי והחסידי בגישה המחברת שבת זו גם אל הגאולה העתידית; הם מתייחסים בין היתר לפסוק האחרון בהפטרה (מלאכי ג,ד) "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", וזה לשון המהר"ל: "ושבת שלפני הפסח נקרא שבת הגדול, והרבה דברים באו על זה ואין לך לומר רק לפני שמפטירין בו וערבה לה' (מלאכי ג') ובו כתיב "לפני בא יום ה' הגדול והנורא" ומפני זה נקרא שבת הגדול. ופירושו זה כי יציאת מצרים נקרא גדול על שם גדלות מעשיו הנוראים שעשה ופעל כאשר יצאו ממצרים, ולעתיד, לעולם הבא יקנו ישראל עוד מדריגה יותר עליונה, ויעשה הקדוש ברוך הוא עוד גדולות על כל גדולות נוראות על כל נוראות. שכאשר זכו ישראל למדריגת יציאת מצרים שעשה גדולות עימהם, יזכו למדריגה יותר עליונה שיעשה עימהם גדולות לעולם הבא. ולפיכך שבת שלפני פסח נקרא שבת הגדול, כי כל שבת הוא מעין וזכר לעולם הבא שנקרא שבת גם כן, ולפיכך השבת שהוא קודם הפסח הוא זכר לשבת הגדול שהוא יום הגדול והנורא, לפי שאותו שבת הגדול שהוא עולם הבא שיהיה לעתיד קודם וראשון במעלה ליציאה. (גבורות ה למהר"ל, עמוד קמז)

גישה זו, כאמור מדגישה את העתיד, והשבת שלפני פסח מייצגת את השבת העתידית שתקדים את הגאולה העתידית.

בעל "ייטב פנים", אחד מאדמו"רי סיגעט לבית טייטלבוים כותב, בהתייחסותו לשבת שקדמה ליציאת מצרים, שייחודה של אותה שבת היתה "לשם ה", וזה לשונו:

ואם כן היה היום ההוא שבת הגדול באיכותו מכל השבתות ששבתו מקודם בהיותם בארץ מצרים, שהיה הכוונה להנאת הגוף, אבל באותו שבת כיוונו רק לשם ה', ולכן נקרא שבת הגדול ר"ל באיכותו כאמור (ייטב פנים ח"ב דף קכא/ב).

גם רבי צדוק הכהן מלובלין מתייחס לתוכנה של השבת ומדבר על כח הדבור שבלימוד תורה ובסיפור יציאת מצרים היכולים להפוך את היום ליום גדול; ביטוי מעשי לתפישה זו נמצא במנהג לקרוא את ההגדה ובדרשת הרב (הגדול שבחבורה ) באותה שבת.

אנו רואים אם כן שלושה סוגים של "גדולה": הגדולה שבמסורת ההיסטורית ובזיכרון, הגדולה שבתקווה לעולם מתוקן לעתיד לבוא, והגדולה שבעשייה הרוחנית המשתדלת, כאן ועכשיו, ליצור בתוך עולם שבאופן בסיסי איננו עולם של גאולה אלא "עולם כמנהגו נוהג", איים של רוחניות וקדושה. ייתכן ושילוב של שלושת האלמנטים - הזיכרון, התקווה והמעשה - יכול להפוך שבת זו ליום גדול באמת.