שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך –

יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך

על דעת המקום ועל דעת הזמן

אחת השאלות הרציניות ביותר בקביעת מסורות היא ההבחנה הנעשית בין דבר שנקבע לדורות לבין דבר שנקבע לשעתו.

כבר בנושא קדושת הארץ, נעשתה הבחנה בין "קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא , וקדושה שניה, קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא" (מגילה י, ע"א ובמקומות אחרים).

כמו-כן, כשאסתר ביקשה (בבלי מגילה ז, ע"ב) "קבעוני לדורות", נאמר לה "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות"

חג החנוכה נקבע ל"שנה האחרת" להלל ולהודאה (שבת כא, ע,ב), כלומר החג נקבע רק לאחר שהיה מרחק מהמאורעות, כדי לקבוע את משמעות הנס לדורות.

לגבי הצומות, כותב הרמב"ם:

כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח') "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו."

ובהלכות מגילה וחנוכה (ב, יח):

כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר - הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינן בטלין לעולם, ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר (ישעיהו ס"ה "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני" - ימי הפורים לא יבטלו שנאמר (אסתר ט') "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם."

השאלה נוגעת ליחסי הגומלין בין המציאות בתוכה אנחנו חיים לבין התגובה הדתית הראויה למציאות זו.

בעקבות ניצחון צבאי מזהיר במלחמת ששת הימים, זכתה מדינת ישראל לעבור מתחושת איום על קיומה למצב של תחושת ביטחון וגם מקומות בעלי משמעות דתית, לאומית, היסטורית ורגשית הפכו להיות נגישים לנו.

רבים בציונות הדתית ראו בהתפתחות זו מעין המשך של אתחלתא דגאולה, אחרים היו פחות משוכנעים שיש בידינו הכלים כדי להבין את משמעותם של אירועים אלו.

איננו באים לפסוק הלכה במסגרת זו, אנו משאירים סוגיות הלכתיות לפוסקי הלכה ויש גדולי תורה העוסקים בתחום חשוב זה, אך יש מקום להרהר בכמה נקודות העשויות לפרנס את הדיון בסוגיה זו:

- - יום העצמאות, על אף כל השאלות והתהיות, מקובל על רוב רובו של עם ישראל כיום בו זכינו, בעזרת ה', להישג כביר, ואין כמעט מי שמפקפק היום במעמדו של עם ישראל היום ובאפשרויות העומדות בפניו, לעומת מעמדו לפני הקמתה של המדינה.

- - יום ירושלים, על אף הניצחון הכביר במלחמה ו"איחוד ירושלים", לא "התנחל בלבבות" אלא הפך להיות חג מִגזרי, ונראה שלא נגזים אם נאמר שחוגגי המימונה בעת הזאת מרובים מחוגגי יום ירושלים בכל הארץ.

- - המציאות העירונית בירושלים רחוקה מלהצביע על עיר מאוחדת; האיבה והעוינות בתוכה הולכים וגדֵלים. "הר הבית" אינו "בידינו", הגישה לכותל המערבי מאובטחת באמצעות כוחות ביטחון רבים, והעיר המזרחית הוזנחה בכל המובנים האפשריים (הטענה שבתקופת השלטון הירדני המצב היה עוד יותר גרוע איננה רלוונטית).

לכן, כפי שקשה היום לומר בתשעה באב בתפילת נחֵם "העיר הבזויה והחרבה, האבֵלה מבלי בניה...והשוממה מאין יושב" מבלי להרגיש שאנו עושים את דברינו לפני המקום פלסתֵר, נראה שיש מקום לשקול את התגובה הדתית הראויה ליום ירושלים ולאירועי מלחמת ששת הימים. ויהי רצון שבקרוב בימינו – ואף על פי שיום זה מתמהמה - נוכל לראות בבנין שלֵם, בעיר "שחוברה לה יחדיו" - בעיר שעושה כל ישראל וכל יושביה לחבֵרים, עיר שיש בה חיבור בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה.

ירושלים של זהב...ובלבה חומה

הרהורי התבוננות ותקווה

ביום העצמאות תשכ"ז, עלתה על הבמה זמרת צעירה ושמה שולי נתן. בהופעתה זו, היא שרה לראשונה את "ירושלים של זהב" שנעמי שמר כתבה זמן קצר לפני כן.

בדומה לשירים אחרים, השיר הזה נכנס להיסטוריה , בין היתר מכיוון שהוא נגע בכמה מוטיבים רגשיים ונוסטלגיים. אין לדעת מה היה קורה לשיר הזה, אם לא היתה פורצת מלחמת ששת הימים זמן קצר לאחר מכן, או אם מלחמה זו היתה מתרחשת רק בגבולה הדרומי של מדינת ישראל או בגבולה הצפוני.

זכורני שבמפגש עם יהודי מבוגר למדי, בן עיר של אמי ז"ל וותיק בארץ, זמן קצר לאחר מלחמה זו, הוא טען בפני שלא היה נכון להוסיף את הבית שנוסף לאחר המלחמה, שהיה עדיף להשאיר אותו כשיר אותנטי של כמיהה וערגה. בימים אלו, הקשבתי לדבריו, אבל לא הייתי בטוח שאני יורד לסוף דעתו.

היום, 47 שנים אחרי המלחמה ההיא, אחרי ההתרגשות של כל עם ישראל בארץ ובתפוצות מתקיעת השופר של הרב גורן ז"ל ומהכרזתו של מוטה גור ז"ל "הר הבית בידינו", ייתכן שאותו יהודי למוד ניסיון ידע מה הוא אומר; אם נצטרך להכריע בין שתי הגרסאות של השיר, באיזו מהן נבחר? האם באמת חזרנו אל בורות המים? ומה עם כיכר השוק?

דווקא צמד המילים "ובלבה חומה" מעניין ומעורר מחשבה: יש חומה מוחשית התוחמת את העיר העתיקה ושבזכותה אנו קוראים את המגילה בט"ו באדר, כמו בשושן, "כדי שיהיה לארץ ישראל זיכרון בנס זה" (כדברי הרמב"ם בהלכות מגילה), אך נראה שנעמי שמר התייחסה גם – ואולי בעיקר - לחומה אחרת, הרי המשפט השלם הוא: "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה", משפט המחזיר אותנו אל מגילת איכה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".

החומה נמצאת, אם כן, בלב העיר היושבת "בדד". האם לבה של העיר חצוי בגלל החומה?

הלב הוא מקור הרגש האנושי, אך גם מקור התבונה - "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (שמות לא, ו) נאמר במשכן וגם הרמב"ם (מורה נבוכים א, לט) משתמש במושג לב במובן "מחשבה" או "דעה".

לכן, העיר יושבת בדד עם דעות מנוגדות ועם לב חצוי על ידי חומה; כולנו או רובנו חשבנו שהעיר אוחדה לפני 47 שנים ושהחומה המוחשית תהווה מקום עליו ניתן לטייל ומקום של חיבור בין חלקיה השונים של העיר. כנראה שבנקודה זו טעינו. כנראה שאין מפילים חומותיה של עיר באמצעות מלחמה. אולי יש צורך בכיוונים אחרים כדי לדבר על לבה של עיר ועל לבם של תושביה וכדי לאחד את העיר איחוד של ממש. אולי, בימים אלו, נראים הדברים כחלום, אולי העיר היום, כדברי נעמי שמר "שבויה בחלומה", אבל אין זו סיבה להפסיק לחלום ולקוות לאיחודה של העיר, ללא כל קשר לפתרון המדיני או המוניציפלי שיימצא . ולוואי ונזכה בימינו אנו לעיר שחוברה לה יחדיו, לעיר שעושה את כל יושביה חברים.

ציון במשפט תפדה שוביה בצדקה. 

The First Flowering of Our Redemption?

In memory of my dear friend

Gerald Cromer

A founder of Netivot Shalom

And the initiator of Shabbat Shalom

Who passed away on the 23^rd of Adar Bet 5768

The Hebrew calendar invites us to contemplate several significant dates found in the month of Iyyar. Two weeks ago we celebrated the 60^th anniversary of Israel's independence. Yesterday, thousands celebrated the anniversary of R. Shimon bar Yohai's death in Meron, and bonfires were lit across the country in honor of LaG ba'Omer. Yom Yerushalayim is just a few days away. It marks one of the central milestones in the history of the state: the Six Day War.

It is indisputable that the fact of the existence of the State of Israel and the accessibility of historically important places created feelings of pride and security in every Jew. When, forty-one years ago, it was announced that "The Temple Mount is in our hands" euphoria swept through Israel and the Diaspora.

It seems to me that it is still too early, historically speaking, to evaluate the importance of these events for future generations. It seems to me that it is not within our power to decipher God's plans concerning the Redemption of Israel and the Messianic Era. This is in contrast both to those theological approaches that try to read certain signs as predictive of the End of Days as well as to extreme Ultra-Orthodox doctrine that considers the establishment of the State of Israel to be a rebellion against the Holy One, Blessed Be He.

R. Shimon bar Yohai's "Story of the Cave" (Shabbat 33b-34a) can be read as describing the essential struggle of a believing person who is devoted to Torah with the reality surrounding him.

In the wake of a discussion amongst Israel's Sages regarding the contributions of Roman Culture and the leaking of the radically anti-Roman views expressed therein by R. Shimon bar Yohai, he found it necessary to flee in order to escape the death penalty to which he had been sentenced by the Roman authorities. After hiding for a short time in the beit midrash he decided to take refuge with his son in a cave where they remained for twelve years, sustained by a carob tree and drinking the water of a miraculous spring.

The Gemara relates that during their stay in the cave they engaged in Torah study all day long, occasionally breaking in order to pray. They had no contact with the outside world until the day when "Elijah came and stood by the cave's entrance and said, 'Who will inform Bar Yohai that the Emperor has died and that his sentenced has been voided?'" The Gemara tells us that when Elijah's voice was heard, "They emerged from the cave and saw people engaged in plowing and sowing. He [R. Shimon bar Yohai] said: 'They push eternal life aside and engage in temporal life!' Everywhere they set their gaze was immediately burned up. A heavenly voice [bat kol] came out and told them: 'You have come out to destroy my world!? Return to your cave!'

By announcing the annulment of the Emperor's decree and the passing of the external threat to R. Shimon's life, Elijah's voice allowed R. Shimon and his son to leave the cave. It could be, however, that they interpreted Elijah's voice as being more than a mere event in present reality. They may have thought that it constituted an essential change in the world, that the world had undergone a process of redemption paralleling the spiritual development they had experienced in the cave. R. Shimon bar Yohai – like his mentor, R. Akiva – was imbued with the messianic spirit. As a result, he could not understand how, in such times, people could "push eternal life aside and engage in temporal life." How is it possible, when the Messiah is "really" arriving, to engage in profane activities?

He needed another years stay in the cave in order to learn how to relate in a different way to happenings in the real world. The Gemara tells us: "They returned [to the cave] for a period of twelve months, saying: 'The wicked are sentenced to spend twelve months in Gehinom.' A heavenly voice came out and said: 'Leave your cave!' They left…" As the story continues, R. Shimon has further encounters, most of which express a different attitude towards the world. The most representative story tells us that R. Shimon said, "'Since a miracle occurred for my sake, I shall go and institute a reform.' He asked: 'What needs to be reformed?' They told him: 'There is a place here that might be impure and the Kohanim don't like having to walk around it.' He asked: 'Is there anyone here who knows that the place was held to be pure?' One old man told him: 'Ben Zakkai used to cut lupine for teruma here.' So he did likewise; everywhere that [the soil] was hard he proclaimed it pure, and everywhere that was soft, he marked off [as impure]."

The story has further details and continues on, but my present intention is to contrast R. Shimon bar Yohai's attitude upon leaving the cage the frist time with his attitude when he left the second time; this points to a different basic insight.

When R. Shimon emerged the first time he interpreted Elijah's voice as proclaiming a Messianic age in which all of life's order of priorities must be changed, in which there is no room for patience or tolerance towards people who are insensitive to the greatness of the hour, towards those who might be delaying redemption.

In contrast, after spending twelve months in the cave, where he felt maybe as being punished in "Gehinom" – perhaps in atonement for his presumptuous attitude when earlier leaving the cave – he understood that places of holiness can be found even within an unchanged world, and that there are reforms to be made.

Perhaps we can learn from this that long term isolation in "the cave" can disrupt one's ability and readiness to accept the world as it is and people as they are, with all of their weaknesses; to know that reality goes on according to its own custom; and to understand that even in such a world there is a place for holiness and improvement.

Isolation is likely to bring one to hear "Elijah's voice" with great fervor and to find in it the signs of a messianic age in which principles and orders of priority must be changed. Perhaps it is worthwhile to learn from R. Shimon bar Yohai that when a lengthy stay in the cave and emergence from it is not conjoined with empathetic attention to outside reality it can – God forbid – invite destruction.

Anyone who wants to reform the world should learn to ask R. Shimon's question: "What needs to be reformed?" Might I find partners in my endeavors and relate to the most basic needs of human beings?

I think that in its early days Religious Zionism did not engage in burning the places where people "push eternal life aside and engage in temporal life" rather, they were full partners in building a society based on morality and justice. The three milestones of Iyyar represent the three stages of development which we must internalize: recognition of the importance of political independence as an historical opportunity, internalization of the destructive danger associated with dehikat haketz [pressing for the realization of Redemption] and the messianic interpretation of historical events, and appreciation of the Sages' dictum:

And Rabbi Yohanan said: God said: I shall no enter the heavenly Jerusalem until I enter the earthly Jerusalem. But is there a heavenly Jerusalem? There is, for it is written, Jerusalem is built as a city joined together [i.e., of two parts]

(Ta'anit 5a)

The link between the heavenly and spiritual Jerusalem goes by way of the "earthly Jerusalem." This link is not a matter of political action; rather it depends upon the realization of the words of the prophet Isaiah (1:26-7):

And I will restore your judges as at first and your counselors as in the beginning; afterwards you shall be called City of Righteousness, Faithful City.

Zion shall be redeemed through justice and her penitent through righteousness.

ראשית צמיחת גאולתנו?

לוח השנה העברי מזמין אותנו להתבונן בכמה תאריכים משמעותיים בחודש אייר: לפני כשבועיים, חגגנו את יום העצמאות ה- 60 למדינת ישראל. אתמול, חגגו אלפים את הילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון והדליקו מדורות ברחבי הארץ לכבוד "ל"ג בעומר". בעוד מספר ימים יחול 'יום ירושלים', המציין את אחד מציוני הדרך המרכזיים בתולדות המדינה: מלחמת ששת הימים.

אין להתכחש לעובדה שקיומה של מדינת ישראל ונגישותם של מקומות בעלי חשיבות היסטורית יצרו אצל כל יהודי תחושה של גאווה וגם של ביטחון. כמו-כן, כאשר לפני 41 שנים, הודיעו "הר הבית בידינו", היתה אווירה של התרוממות רוח בארץ וגם בתפוצות.

דומני שמוקדם עדיין, מבחינה היסטורית, להעריך את משמעותם של אירועים אלו "לדורות"; כמו-כן, כמדומני שאין ביכולתנו לפענח את תכניותיו של הקדוש ברוך הוא לגבי גאולת ישראל וביאת המשיח, וזאת בניגוד לגישות תיאולוגיות המנסות לקרוא סימנים אלו או אחרים כמבשרי אחרית הימים, ובניגוד לגישות חרדיות קיצוניות הרואות בהקמתה של מדינת ישראל מרד נגד הקב"ה.

ניתן לקרוא את 'סיפור המערה' של רבי שמעון בר יוחאי (בבלי שבת ל"ג, ע"ב; ל"ד, ע"א) כהתמודדות מהותית של אדם מאמין, המחויב לתורה עם המציאות הסובבת אותו.

בעקבות דיון בין חכמי ישראל על תרומתה של התרבות הרומית והדלפת עמדתו הקיצונית של רשב"י נגד השלטון הרומי, נאלץ רבי שמעון בר יוחאי להימלט כדי להינצל מעונש המוות שנגזר עליו על ידי השלטון הרומי. אחרי תקופה קצרה בה ניסה להתחבא בבית המדרש, הוא מחליט לברוח, יחד עם בנו, למערה, שם הוא ניזון מעץ חרוב וממעיין ניסי במשך 12 שנות שהותו במערה.

הגמרא מספרת שבמשך שהותם הם עסקו בתורה כל היום והפסיקו מידי פעם כדי להתפלל, ולא היה כל קשר בינם לבין ה"חוץ", עד שיום אחד "בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: 'מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזרתו?'" בהישמע קולו של אליהו, מספרת לנו הגמרא: "יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. אמר (רשב"י): מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף, יצאה בת-קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם!"

קולו של אליהו שבישר על ביטול גזרת הקיסר, דהיינו הסרת האיום החיצוני על חיי רבי שמעון, איפשר לו ולבנו לצאת מהמערה, אך אולי שמיעת קולו של אליהו התפרש על ידם, לא כאירוע מציאותי עכשווי בלבד, אלא כשינוי מהותי בעולם; העולם עבר תהליך של גאולה, במקביל להתפתחות הרוחנית של רבי שמעון ובנו במערה. רשב"י, בדומה לרבי עקיבא רבו, היה חדור רוח משיחית ולא הבין איך בימים כאלו אנשים "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה"; איך אפשר, כאשר המשיח מגיע "ממש", לעסוק בענייני חולין?!

הוא היה זקוק לשהות נוספת של שנה במערה, כדי לללמוד להתייחס אחרת למה שקורה בעולם המציאותי, וכך מספרת לנו הגמרא בהמשך: "חזרו והלכו שנים-עשר חודש, אמרו: משפט רשעים בגיהנום שנים-עשר חודש. יצאה בת-קול ואמרה: צאו ממערתכם! יצאו"...בהמשך הסיפור יש מפגשים אחדים של רבי שמעון, המבטאים לרוב עמדה שונה כלפי העולם, והסיפור המייצג ביותר מספר שרבי שמעון אמר: הואיל ונעשה לי נס, אלך ואתקן תקנה. שאל: יש דבר שצריך תיקון? אמרו לו: יש כאן מקום של ספק טומאה והכוהנים מצטערים להקיפו. שאל: יש כאן אדם שיודע שהוחזקה כאן טהרה? אמר לו זקן אחד: כאן קיצץ בן-זכאי תורמסי תרומה. עשה אף הוא כך; כל מקום שהיה קשה, טיהרו, וכל מקום שהיה רפה, ציינו."

יש פרטים נוספים בסיפור וגם המשך, אך כוונתי היתה להשוות בין עמדתו של רשב"י בעת יציאתו הראשונה מהמערה ליציאתו בפעם השניה והתבוננות זו מצביעה על תובנה בסיסית שונה.

כאמור, בעת יציאתו הראשונה, פירש רשב"י את קולו של אליהו כקול המבשר עידן משיחי, בו כל סדרי העדיפויות בעולם חייבים להשתנות, ואין מקום לסובלנות או לסבלנות כלפי אנשים שאינם חשים את גודל השעה ועל ידי כך אולי אף עלולים לעכב את הגאולה.

לעומת זאת, אחרי שנים עשר חודשים אותם חווה רבי שמעון כ"גיהנום", כעונש - אולי כפרה על עמדתו היומרנית בעת יציאתו הראשונה – הוא הבין שגם בעולם שלא השתנה ניתן למצוא מקומות של קדושה ויש מה לתקן.

אולי ניתן ללמוד מכך שהסתגרות ממושכת ב"מערה" עלולה לשבש את היכולת ואת הנכונות לקבל את העולם ואת בני האדם על חולשותיהם ולדעת שעולם כמנהגו נוהג ובנוסף להבין שגם בעולם כזה, יש מקום לתיקון ולקדושה.

הסתגרות זו עלולה לגרום מרוב להט לשמיעת "קולות של אליהו" ולהבנתם כסימנים של עידן משיחי בו כל הכללים וסדרי עדיפויות חייבים להשתנות. אולי כדאי ללמוד מרשב"י ששהייה ממושכת במערה ויציאה ממנה החוצה בלי הקשבה אמפתית למציאות החיצונית עלולה חלילה להביא לחורבן.

כל מי שחפץ בתיקון עולם, כדאי שילמד לשאול, בדומה לרבי שמעון: יש מה לתקן? אפשר להיות שותפים לעשייה ולהתייחס לצרכים הבסיסיים ביותר של בני אדם?

דומני שהציונות הדתית בראשית דרכה לא עסקה בשריפת המקומות בהם אנשים "עסקו בחיי שעה והניחו חיי עולם", אלא היתה שותפה מלאה בבניית חברה המבוססת על עקרונות המוסר והצדק. שלושת ציוני הדרך בחודש אייר מייצגים אולי את השלבים ההתפתחותיים שעלינו להפנים: הכרה בערכה החשוב של העצמאות המדינית כהזדמנות היסטורית, הפנמת הסכנה ההרסנית הטמונה בדחיקת הקץ ובפרשנות משיחית של מאורעות היסטוריים והתייחסות לדברי חז"ל (תענית ה ע"א) :

אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? – אין (כן), דכתיב (תהלים קכ"ב) 'ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו'.

החיבור לירושלים השמימית, הרוחנית, עוברת דרך 'ירושלים של מטה' . חיבור זה אינו מעשה פוליטי-מדיני, אלא מותנה בקיום דברי הנביא ישעיהו (א, כו-כז: ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחילה , אחרי-כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה.

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

"וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח."

פרספקטיבה אחרת על ביטחון

לפני כמה ימים, חגגנו את יום העצמאות. בעוד כ-3 שבועות, יחול 'יום ירושלים', המציין את אחד מציוני הדרך המרכזיים בתולדות המדינה: מלחמת ששת הימים.

אין להתכחש לעובדה שקיומה של מדינת ישראל ונגישותם של מקומות בעלי חשיבות היסטורית יצרו אצל כל יהודי תחושה של גאווה וגם של ביטחון. כמו-כן, כאשר הודיעו "הר הבית בידינו"  בתוך מלחמת ששת הימים, היתה אווירה של התרוממות רוח בארץ וגם בתפוצות.

דומני שמוקדם עדיין, מבחינה היסטורית, להעריך את משמעותם של אירועים אלו "לדורות"; כמו-כן, כמדומני שאין ביכולתנו לפענח את תכניותיו של הקדוש ברוך הוא לגבי גאולת ישראל וביאת המשיח, וזאת בניגוד לגישות תאולוגיות המנסות לקרוא סימנים אלו או אחרים כמבשרי אחרית הימים, ובניגוד לגישות חרדיות קיצוניות הרואות בהקמתה של מדינת ישראל מרד נגד הקב"ה.

מנקודת מבט זו, שאלת הביטחון לגבי ישיבתנו בארץ היא בוודאי רלוונטית. האם קיימת הבטחה בלתי מותנית "שנשב לבטח בארצנו", מעין 'תעודת ביטוח אלוקית'.

פרשות בהר-בחוקותי, הנקראות בדך כלל ביחד מתייחסות לשאלת ה'ביטחון' של ישיבתנו בארץ, אך השורש 'בטח' מופיע לראשונה בסיפור הטבח שעשו שמעון ולוי באנשי שכם, וזו לשון המקרא

'וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ

וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר'. (בראשית לד, כה)

לעומת זאת, בפרשות 'בהר' ו'בחקותי', ההבטה היא שנשב 'לבטח' בארצנו

'וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח'. (ויקרא כה, יח)

'וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ'. (ויקרא כה, יט)

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. (ויקרא כו, ה)

לעומת פרשותינו, בפרשת ראה, ההבטחה היא שנשב 'בטח'

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. (דברים יב, י)

האם ניתן ללמוד משהו מההבדל בין 'בטח' לבין 'לבטח'? יתרה מזו, האם ההתבוננות בהבדל עשויה לסייע לנו בהבנת ההבטחה האלוקית לגבי הביטחון של ישיבה בארצנו?

בסיפור הטבח בשכם, חלוקים הפרשנים לגבי הבנת המילה 'בטח':

רש"י מייחס את תחושת הביטחון לבני יעקב:

בטח - שהיו כואבים. ומדרש אגדה: בטוחים היו על כוחו של זקן.

ביטחונם נבע, לפי פירושו הראשון, מיתרונם על אנשי שכם שנימולו. לפי הפירוש המדרשי, נבעה תחושת הביטחון מכוח תפילתו של אברהם אבינו.

לעומתו, פרשני פשט רבים (אונקלוס, רשב"ם, שד"ל ורג'יו) מייחסים את תחושת הביטחון לאנשי שכם, וזו לשון שד"ל:

"ויבֹאו על העיר בטח : שהיתה יושבת לבטח, וכן כל בטח שבמקרא על היושבים נאמר (רשב"ם) וכן תירגם אנקלוס דיתבא לרוחצן. וכן הירושלמי דהוה יתבא לרוחצה, אבל רש"י והמדרש (בראשית רבא פ', ט') פירשו בטח על שמעון ולוי."

אנשי שכם הרגישו בטוחים; האם תחושת הביטחון נבעה משאננות יתר, האופיינית לאנשים היושבים בעירם, על אדמתם? האם יש להסביר אותה על ידי האמון שרכשו כלפי יעקב ובניו שהבטיחו להם 'להיות עם אחד' בתנאי שימולו כל זכר? מכל מקום, התברר בדיעבד שלא היה להם על מה לסמוך.

לגבי לשון התורה בפרשת ראה, מפרש הנצי"ב ב"העמק דבר":

'וישבתם בטח' – לא תחושו עוד לשדים ומזיקים הנמצאים במדבר, על כן 'והיה המקום ...'.

מדובר כאן, לפי פירוש זה, בתחושת ביטחון של עם הנמצא על אדמתו, שאיננו חרד מפני חוסר הוודאות המאפיינת את חיי המדבר.

כך עולה כנראה גם מדברי רבי אברהם אבן עזרא:

והאמת שפירוש מנוחה - והניח לכם, והנחלה - וישבתם בטח.

יתכן, אם כן, שעם היושב על אדמתו, שניצח את אויביו, מרגיש תחושה בסיסית של ביטחון, כאשר הרגשה זו נובעת מעצם הישיבה על האדמה, המעניקה ליושבים עליה תחושה של שרשיות.

תחושה טבעית זו איננה ייחודית לעם זה או אחר; היא נחלתו של כל עם היושב על אדמתו ומושרש בה. יש להבין את "וישבתם בטח" כראיית הקשר לארץ כדבר טבעי ומובן מאליו.

כאמור, לעומת "וישבתם בטח" המופיע גם בסיפור שכם וגם בדברים, מופיע בפרשות "בהר" ו"בחקותי" המונח "וישבתם לבטח".

אם נלך בעקבות פירושו של הרש"ר הירש , נוכל לקרוא את הפסוקים יז, יח ויט כיחידה אחת' וזו לשונו:

"וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח – זה הביטחון המדיני כלפי חוץ.

וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ – תהיו בטוחים בפריחה פיסית בפנים.

וישבתם 'לבטח' – לא נאמר כאן 'וישבתם בטח', אלא 'לבטח': עצם הישיבה, אופן ישיבתנו בארץ יהיה לנו לביטחון, יעניק לנו ביטחון; הוא יגרום, שלא נהיה זקוקים להגנה מפני אויבים ולא לאמצעי ביטחון כנגד שידפון. וכן 'ואכלתם לשבע': דרך אכילתנו תביא לידי ברכת השובע. זאת, אם נסדיר את ישיבתנו ואת אכילתנו על-ידי המפשטים והחוקים.

'על הארץ' – עליה: הארץ "תישא" אותנו – בניגוד אל "ותקיא הארץ את יושביה"

פסוק יז אוסר עלינו את האונאה – ולפי פירוש חז"ל, דווקא אונאת דברים –

את פסוק יח יש לקרוא כיחידה אחת: הישיבה לבטח מוגדרת על ידי אופן ישיבתנו בארץ, כלומר על ידי התנהגותנו בה וכלפיה. מפסוקים אלו, ומכל הפרקים של פרשות אלו, עולה בבירור שאיננו עוסקים כאן בהבטחה בלתי מותנית, אלא בברית.

יתכן שתחושה טבעית, ארצית, של "לשבת בטח" נחוצה כשלב ראשון של קשר לארץ; במובן זה, איננו שונים מכל עם היושב על אדמתו, הזקוק ליציבות מינימלית כדי לחוש ביטחון. היו תקופות ארוכות בהיסטוריה היהודית שתחושה טבעית זו נמנעה מאתנו ולרוב, קיומה של מדינת ישראל שינה באופן משמעותי את תחושת הביטחון של היהודים בעולם. אמנם, דא עקא: לעתים, נפגעים יהודים בעולם גם בגלל זיהויים והזדהותם עם מדינת ישראל, אך אין זה עומד בסתירה לתחושה הקיומית השונה.

יחד עם זאת, "לשבת לבטח" איננו דבר מובן מאליו, המתרחש באופן אוטומטי. ההבטחה 'וישבתם על הארץ לבטח' מותנית בקיום הברית ותלויה במידה רבה באופן שבו אנו מנהלים את חיינו בארץ: האם איננו משועבדים לאדמה, או לכל רכוש אחר ושוכחים שאינה בבעלותנו המוחלטת ('כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי')? האם זוכרים אנו לא להונות את עמיתנו וגם את הגר? האם מקפידים אנו לא להלוות בריבית, האם מודעים אנו לזכויות העובדים, או שמא יש לנו פיתוי לשמר מעמד של עֲבָדים?

האם קיים איזון נכון בין המאמצים המושקעים ביצירת הרגשה של ישיבת "בטח" לבין היענות לאתגר של ישיבה ל"בטח" בארצנו?

היום חגגנו יום הולדת 60 למדינת ישראל; איגרא רמה? בירא עמיקתא?

כנראה שהמציאות הישראלית מעמידה בפנינו תמונה קוטבית:

מחד גיסא – ראש ממשלה הנחקר על עברות שוחד חמורות, נשיא לשעבר החשוד בעבירות מין.

מאידך גיסא - אנשי מעלה בתחום המדע, הרוח, האומנות והעשייה החברתית , ביניהם פרופ' דוד וייס הלבני, אוד מוצל מאש, ואחרים, המקבלים את פרס ישראל כהוקרה עבור השגיהם הרבים. אולי קוטביות זו קיימת גם בין הציווי המתחיל את הפרשה שקראנו בשבוע שעבר - "קדושים תהיו" - לבין העיסוק בטומאת הכהנים בפרשת "אמור" אותה נקרא מחר. אנו נעים כמטוטלת בין הרצון להוקיע את הכיעור בחברה הישראלית המעלה את השאלה הנוקבת: ":האם לנער הזה התפללנו?" לבין הרצון, הלגיטימי לא פחות לשמוח על עצם קיומה של מדינה עצמאית, על הישגיה בתחומים רבים ועל הפוטנציאל הטמון בה.

חג עצמאות שמח ושבת שלום לכולכם,

A 60-years old Jewish Independent State is definitely an important historical event; our parents and grandparents hardly dreamt about the possibility of something like that happening. Is it the ideal Jewish State we dreamt about? Is it the first stage of Messianic Redemption? Not necessarily, and maybe we aren't able yet to understand its significance in History; there is still a lot to achieve, but, nevertheless, there are many reasons to look back and celebrate the potential of freedom and independence.

This year, Yom Haatzmaut occurs between "Kedoshim Tihyu" ( literally: "You shall be Holy", but maybe the meaning should be: You shall strive towards holiness) and "Emor", dealing with the obligation of Kohanim to avoid impurity. Maybe this corresponds to the polar Israeli reality: Suspicion about severe corruption and misbehavior of PM and former President versus extraordinary achievements in the field of Science, Literature, Art, Social Action and Talmudic Research.

Hag Atzmaut Sameach and Shabbat Shalom to all

אגדת חוני המעגל : "ההיינו או היינו חלום"?!

בספרות חז"ל קיימות שתי גרסאות של סיפור חוני המעגל. הגרסא המוכרת יותר מופיעה בתלמוד הבבלי ( תענית כג, ע"א):

"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל), היה מצטער על מקרא זה {תהלים קכ"ו} "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", אמר: האם קיים אדם המסוגל לבלות שבעים שנה בשינה ובחלום? יום אחד הוא פגש, בלכתו בדרך, אדם שנטע עץ חרוב ואמר לו:העץ הזה, תוך כמה שנים נותן פירותיו? אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: האם ברור לך שתחיה שבעים שנה? אמר לו: אותו האיש (אני) מצא עולם שבו היה עץ חרוב, מכיוון שאבותי שתלו אותו עבורי, אני שותל גם עבור ילדי.ישב, אכל לחמו, תקפה אותו שינה, נרדם, הקיפה אותו שן של סלע שהסתירה אותו וכך ישן שבעים שנה. כאשר קם, ראה אדם המלקט פירות מאותו עץ חרוב. אמר לו: אתה שתלת אותו? אמר לו: אני בן בנו. אמר לו: משתמע מכאן שישנתי שבעים שנה. הוא ראה שחמוריו הולידו עדרים עדרים של חמורים. הלך לביתו ושאל אותם:האם בנו של חוני המעגל קיים? אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו. אמר להם: אני חוני המעגל, לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע חכמים אומרים: מאירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל. שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. אמר רבא: זהו שאומרים אנשים: "או חברותא או מיתותא".

הגרסא השניה נמצאת בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ג, הלכה ט):

"א"ר יודן גיריא: חונה המעגל הזה (מהמשנה, שהתפלל על הגשמים שיירדו), היה בן בנו של חוני המעגל . סמוך לחורבן בית המקדש, יצא להר אצל הפועלים עד שהגיע לשם, ירד גשם. נכנס למערה.כשישב שם, נרדם וישן לו ושקע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה פעם שניה. לסוף שבעים שנה, הקיץ משנתו, יצא מהמערה וראה עולם שנתחלף: מקום שהיו כרמים בראשונה, כעת נטוע זיתים, מקום שהיו נטועים זיתים, כעת היא מקום זרע. שאל את אנשי המדינה: מה הקול (החדשות) בעולם? אמרו לו: האם אינך יודע מה חדש בעולם? אמר להם: לא. אמרו לו: מי אתה? אמר להם: חוני המעגל. אמרו לו: שמענו שכשהיה נכנס לעזרה, היא היתה מאירה. נכנס והיא האירה וקרא על עצמו: (תהלים קכו) "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים"

הסיפור בגרסא הבבלית מתאר דמות טראגית המנסה להשתלב בדור אחר ואינה מוצאת את מקומה בעולם זה. חוני מפקפק באפשרות של חלום המחזיק 70 שנה, כאשר המציאות עומדת בסתירה לחלום. המציאות העכשווית, אליבא דחוני ה"בבלי", אינה מאפשרת רציפות בין עולמו של חוני לבין עולמו של נכדיו, וזאת למרות מפגשו של חוני עם אדם השותל עץ חרוב ומאמין שנכדיו יהנו מפירותיו של אותו עץ ששתל עבורם, כפי שאבותיו שתלו לו. חוני חווה את המעבר הבינדורי כמשבר שאינו ניתן לפיתרון. עולמו של חוני אינו יכול להמשיך בעולמו של נכדיו. אפילו כאשר מצטטים אותו ב"בית המדרש", אין מכירים בו כפי שהוא, ואין הוא מוצא עצמו: הוא בודד, לסביבה אין אמון בו וגם הוא אינו מאמין בה, ולכן אינו יכול לתקשר עם אותו עולם משתנה ואינו יכול להזדהות עמו. הוא מתקשה להאמין בחלום.

חוני ה"ירושלמי", לעומתו, מסכם את חוויית חייו בשיר "אופטימי". החורבן עבר עליו כחלום והוא חווה במציאות של בית שני הגשמה של חלום, והמשך ישיר לעולמו של הבית הראשון: כאן, החורבן הוא חלום רע שחלף וחוני מצליח ליצור את הרציפות בין העולם הישן, שהיה על סף חורבן, לבין עולם חדש. הוא מצליח, בניגוד לחוני ה"בבלי", להוכיח את המשכיותו ולהאיר את העזרה, כפי שעשה זאת בעבר. חלומו הוא חלום של תקוה, המחזיק אותו ומאפשר לו להתמודד עם תקופות ביניים רעות, הנחוות על-ידו כ"חלום רע" חולף.

לפני שבעים שנה, זוכרים אנשים שחלקם עדיין חיים בתוכנו, עולם יהודי אחר. חלקם חוו מקרוב חורבנו של אותו עולם וזכו לראות עולם יהודי חדש הנבנה בארץ ישראל.

בפרספקטיבה של דורות, לא תמיד ברור לאנשים איפה החלום ואיפה המציאות ולעתים קשה לאנשים להשתחרר מ"חלום רע" שעבורם הוא חלק ממציאות. מאידך, ישנם אנשים המצליחים להפוך את המציאות הקיימת, על בעיותיה וקשייה, לתהליך בלתי-פוסק של תקוה ואופטימיות, כדוגמת חוני ה"ירושלמי", שהצליח להאיר את העזרה וקרא על עצמו:

"בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים".

Although all memorial ceremonies took place on Wednesday evening and Yesterday, today the 27^th of Nissan is actually "Yom HaShoah", the Memorial Day for the Shoah. Tomorrow, the Torah section we'll read starts with the words: "Kedoshim Tihyu" – "You shall be Holy".

Are we able to understand that very demanding – and maybe utopian – commandment at all, especially in the context of the Shoah?

Maybe this teaches us once more that we, as human beings, cannot be Holy; we cannot understand the tragedy of the Shoah and when we are confronted with absolute evil, we shouldn't try to "explain" or "justify" G!d, especially not by blaming this or other group; we should be able to remain with our questions and human emotions and nevertheless strive towards "holiness" in everyday life by observing the commandments mentioned in that chapter (Vayikra 19), as, for instance:

Do not steal. Do not deny [a rightful claim, Do not lie to one another. Do not swear falsely by My name; [if you do so], you will be desecrating your God's name. I am God . Do not [unjustly] withhold that which is due your neighbor. Do not let a worker's wages remain with you overnight until morning. Do not curse [even] the deaf. Shabbat Shalom to all

הרהורי עצמאות

"מיום עצמאות שעבר עד יום עצמאות זה

ומיום עצמאות זה עד יום עצמאות הבא עלינו לטובה"

כאשר אנו באים לדרוש את המילה "עצם" , נגלה שהיא רבת משמעות במקרא ובחז"ל.

המילה עצם מופיעה לראשונה בספר בראשית, כאשר אדם הראשון מתפעל ומכריז : "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".

רבי אלעזר (יבמות סג, ע"א ) מפרש הכרזה זו של אדם הראשון בדרך נועזת וזו לשונו:

"מאי דכתיב {בראשית ב'} 'זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי' -מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה ."

האדם, אם-כן, גילה את עצמיותו בדרך של ניסוי ותעייה, שכלל ניסיון לקשר אינטימי עם כל בעלי החיים ורק כאשר הקשר שנוצר היה עם חלק ממנו, "נתקררה דעתו", יכלה הנפרדות להיווצר דרך החיבור.

במבצע ההצלה הראשון של האנושות, בפרשת נֹח, נאמר (בראשית ז, י"ג):
"בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה"

במבצע הצלה מרכזי בתולדות עמנו, יציאת מצרים, נאמר (שמות י"ב, מ"א):

" ויהי מקץ שלשים שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' ארץ מצרים"

וכמו-כן, בפסוק נא:

"ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאֹתם"

כאשר התורה מצווה על יום הכיפורים (ויקרא כ"ג , כ"ח-ל) , היא נוקטת שלוש פעמים בביטוי "בעצם":

" [כח] וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם.

[כט] כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה.

[ל] וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה."

אנו מגלים בחז"ל שקיימים חטאים עליהם יום הכיפורים (ובלשון הרמב"ם: עצמו של יום הכפורים)

מכפר (עם או בלי תשובה).

וכפי שמפרש רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים" (ויקרא כג , כח)

"והטעם כי יום כיפורים הוא, פירוש כי עיצומו של יום מכפר, ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו והוא עסוק במלאכתו, והמשכיל על דבר עיצומו של יום לבבו יבין המכפר כי הוא האדון המאיר היום לסגל סגל דבר זה."

עצם, עצמו, עיצומו ואולי אף עוצמה ועצמאות קשורים זה בזה.

ה'עצם' מאפשרת נפרדות אך גם חיבור והמשכיות ולכן היא שלב קריטי בהתפתחותו של אדם ובשחרורו של עם.

לפני 60 שנה, נוצרה שוב הזדמנות היסטורית לחזור אל עצמנו ולהשתחרר מ"שעבוד מלכויות" כאשר העצמאות שניתנה לנו, גם בהסכמת האומות, מאפשרת לנו ליצור בארץ ישראל חברה יהודית עצמאית וצודקת, המהווה אור לגויים. הזדמנות זו יוצרת אתגר לא פשוט והיו במהלך תקופת עצמאותנו לא מעט ירידות ועליות בהתמודדות עם האתגרים הלאומיים והמוסריים הניצבים בפנינו.

כבכל שנה, ביום העצמאות, יש מקום לשמוח ולברך על ההזדמנות הנדירה לה זכה דורנו, אך יש מקום גם לקוות ולהתפלל שנהיה ראויים למתנה היפה שקיבלנו ושנשכיל להשתמש בעוצמה ובעצמאות שניתנו לנו כדי לבנות כאן חברה צודקת יותר ויהודית יותר וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים:

"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה. ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'."

חג עצמאות שמח