אגדת חוני המעגל : "ההיינו או היינו חלום"?!

בספרות חז"ל קיימות שתי גרסאות של סיפור חוני המעגל. הגרסא המוכרת יותר מופיעה בתלמוד הבבלי ( תענית כג, ע"א):

"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל), היה מצטער על מקרא זה {תהלים קכ"ו} "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", אמר: האם קיים אדם המסוגל לבלות שבעים שנה בשינה ובחלום? יום אחד הוא פגש, בלכתו בדרך, אדם שנטע עץ חרוב ואמר לו:העץ הזה, תוך כמה שנים נותן פירותיו? אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: האם ברור לך שתחיה שבעים שנה? אמר לו: אותו האיש (אני) מצא עולם שבו היה עץ חרוב, מכיוון שאבותי שתלו אותו עבורי, אני שותל גם עבור ילדי.ישב, אכל לחמו, תקפה אותו שינה, נרדם, הקיפה אותו שן של סלע שהסתירה אותו וכך ישן שבעים שנה. כאשר קם, ראה אדם המלקט פירות מאותו עץ חרוב. אמר לו: אתה שתלת אותו? אמר לו: אני בן בנו. אמר לו: משתמע מכאן שישנתי שבעים שנה. הוא ראה שחמוריו הולידו עדרים עדרים של חמורים. הלך לביתו ושאל אותם:האם בנו של חוני המעגל קיים? אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו. אמר להם: אני חוני המעגל, לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע חכמים אומרים: מאירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל. שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. אמר רבא: זהו שאומרים אנשים: "או חברותא או מיתותא".

הגרסא השניה נמצאת בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ג, הלכה ט):

"א"ר יודן גיריא: חונה המעגל הזה (מהמשנה, שהתפלל על הגשמים שיירדו), היה בן בנו של חוני המעגל . סמוך לחורבן בית המקדש, יצא להר אצל הפועלים עד שהגיע לשם, ירד גשם. נכנס למערה.כשישב שם, נרדם וישן לו ושקע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה פעם שניה. לסוף שבעים שנה, הקיץ משנתו, יצא מהמערה וראה עולם שנתחלף: מקום שהיו כרמים בראשונה, כעת נטוע זיתים, מקום שהיו נטועים זיתים, כעת היא מקום זרע. שאל את אנשי המדינה: מה הקול (החדשות) בעולם? אמרו לו: האם אינך יודע מה חדש בעולם? אמר להם: לא. אמרו לו: מי אתה? אמר להם: חוני המעגל. אמרו לו: שמענו שכשהיה נכנס לעזרה, היא היתה מאירה. נכנס והיא האירה וקרא על עצמו: (תהלים קכו) "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים"

הסיפור בגרסא הבבלית מתאר דמות טראגית המנסה להשתלב בדור אחר ואינה מוצאת את מקומה בעולם זה. חוני מפקפק באפשרות של חלום המחזיק 70 שנה, כאשר המציאות עומדת בסתירה לחלום. המציאות העכשווית, אליבא דחוני ה"בבלי", אינה מאפשרת רציפות בין עולמו של חוני לבין עולמו של נכדיו, וזאת למרות מפגשו של חוני עם אדם השותל עץ חרוב ומאמין שנכדיו יהנו מפירותיו של אותו עץ ששתל עבורם, כפי שאבותיו שתלו לו. חוני חווה את המעבר הבינדורי כמשבר שאינו ניתן לפיתרון. עולמו של חוני אינו יכול להמשיך בעולמו של נכדיו. אפילו כאשר מצטטים אותו ב"בית המדרש", אין מכירים בו כפי שהוא, ואין הוא מוצא עצמו: הוא בודד, לסביבה אין אמון בו וגם הוא אינו מאמין בה, ולכן אינו יכול לתקשר עם אותו עולם משתנה ואינו יכול להזדהות עמו. הוא מתקשה להאמין בחלום.

חוני ה"ירושלמי", לעומתו, מסכם את חוויית חייו בשיר "אופטימי". החורבן עבר עליו כחלום והוא חווה במציאות של בית שני הגשמה של חלום, והמשך ישיר לעולמו של הבית הראשון: כאן, החורבן הוא חלום רע שחלף וחוני מצליח ליצור את הרציפות בין העולם הישן, שהיה על סף חורבן, לבין עולם חדש. הוא מצליח, בניגוד לחוני ה"בבלי", להוכיח את המשכיותו ולהאיר את העזרה, כפי שעשה זאת בעבר. חלומו הוא חלום של תקוה, המחזיק אותו ומאפשר לו להתמודד עם תקופות ביניים רעות, הנחוות על-ידו כ"חלום רע" חולף.

לפני שבעים שנה, זוכרים אנשים שחלקם עדיין חיים בתוכנו, עולם יהודי אחר. חלקם חוו מקרוב חורבנו של אותו עולם וזכו לראות עולם יהודי חדש הנבנה בארץ ישראל.

בפרספקטיבה של דורות, לא תמיד ברור לאנשים איפה החלום ואיפה המציאות ולעתים קשה לאנשים להשתחרר מ"חלום רע" שעבורם הוא חלק ממציאות. מאידך, ישנם אנשים המצליחים להפוך את המציאות הקיימת, על בעיותיה וקשייה, לתהליך בלתי-פוסק של תקוה ואופטימיות, כדוגמת חוני ה"ירושלמי", שהצליח להאיר את העזרה וקרא על עצמו:

"בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים".