שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך –

יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך

על דעת המקום ועל דעת הזמן

אחת השאלות הרציניות ביותר בקביעת מסורות היא ההבחנה הנעשית בין דבר שנקבע לדורות לבין דבר שנקבע לשעתו.

כבר בנושא קדושת הארץ, נעשתה הבחנה בין "קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא , וקדושה שניה, קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא" (מגילה י, ע"א ובמקומות אחרים).

כמו-כן, כשאסתר ביקשה (בבלי מגילה ז, ע"ב) "קבעוני לדורות", נאמר לה "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות"

חג החנוכה נקבע ל"שנה האחרת" להלל ולהודאה (שבת כא, ע,ב), כלומר החג נקבע רק לאחר שהיה מרחק מהמאורעות, כדי לקבוע את משמעות הנס לדורות.

לגבי הצומות, כותב הרמב"ם:

כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח') "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו."

ובהלכות מגילה וחנוכה (ב, יח):

כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר - הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינן בטלין לעולם, ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר (ישעיהו ס"ה "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני" - ימי הפורים לא יבטלו שנאמר (אסתר ט') "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם."

השאלה נוגעת ליחסי הגומלין בין המציאות בתוכה אנחנו חיים לבין התגובה הדתית הראויה למציאות זו.

בעקבות ניצחון צבאי מזהיר במלחמת ששת הימים, זכתה מדינת ישראל לעבור מתחושת איום על קיומה למצב של תחושת ביטחון וגם מקומות בעלי משמעות דתית, לאומית, היסטורית ורגשית הפכו להיות נגישים לנו.

רבים בציונות הדתית ראו בהתפתחות זו מעין המשך של אתחלתא דגאולה, אחרים היו פחות משוכנעים שיש בידינו הכלים כדי להבין את משמעותם של אירועים אלו.

איננו באים לפסוק הלכה במסגרת זו, אנו משאירים סוגיות הלכתיות לפוסקי הלכה ויש גדולי תורה העוסקים בתחום חשוב זה, אך יש מקום להרהר בכמה נקודות העשויות לפרנס את הדיון בסוגיה זו:

- - יום העצמאות, על אף כל השאלות והתהיות, מקובל על רוב רובו של עם ישראל כיום בו זכינו, בעזרת ה', להישג כביר, ואין כמעט מי שמפקפק היום במעמדו של עם ישראל היום ובאפשרויות העומדות בפניו, לעומת מעמדו לפני הקמתה של המדינה.

- - יום ירושלים, על אף הניצחון הכביר במלחמה ו"איחוד ירושלים", לא "התנחל בלבבות" אלא הפך להיות חג מִגזרי, ונראה שלא נגזים אם נאמר שחוגגי המימונה בעת הזאת מרובים מחוגגי יום ירושלים בכל הארץ.

- - המציאות העירונית בירושלים רחוקה מלהצביע על עיר מאוחדת; האיבה והעוינות בתוכה הולכים וגדֵלים. "הר הבית" אינו "בידינו", הגישה לכותל המערבי מאובטחת באמצעות כוחות ביטחון רבים, והעיר המזרחית הוזנחה בכל המובנים האפשריים (הטענה שבתקופת השלטון הירדני המצב היה עוד יותר גרוע איננה רלוונטית).

לכן, כפי שקשה היום לומר בתשעה באב בתפילת נחֵם "העיר הבזויה והחרבה, האבֵלה מבלי בניה...והשוממה מאין יושב" מבלי להרגיש שאנו עושים את דברינו לפני המקום פלסתֵר, נראה שיש מקום לשקול את התגובה הדתית הראויה ליום ירושלים ולאירועי מלחמת ששת הימים. ויהי רצון שבקרוב בימינו – ואף על פי שיום זה מתמהמה - נוכל לראות בבנין שלֵם, בעיר "שחוברה לה יחדיו" - בעיר שעושה כל ישראל וכל יושביה לחבֵרים, עיר שיש בה חיבור בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה.