ירושלים של זהב...ובלבה חומה

הרהורי התבוננות ותקווה

ביום העצמאות תשכ"ז, עלתה על הבמה זמרת צעירה ושמה שולי נתן. בהופעתה זו, היא שרה לראשונה את "ירושלים של זהב" שנעמי שמר כתבה זמן קצר לפני כן.

בדומה לשירים אחרים, השיר הזה נכנס להיסטוריה , בין היתר מכיוון שהוא נגע בכמה מוטיבים רגשיים ונוסטלגיים. אין לדעת מה היה קורה לשיר הזה, אם לא היתה פורצת מלחמת ששת הימים זמן קצר לאחר מכן, או אם מלחמה זו היתה מתרחשת רק בגבולה הדרומי של מדינת ישראל או בגבולה הצפוני.

זכורני שבמפגש עם יהודי מבוגר למדי, בן עיר של אמי ז"ל וותיק בארץ, זמן קצר לאחר מלחמה זו, הוא טען בפני שלא היה נכון להוסיף את הבית שנוסף לאחר המלחמה, שהיה עדיף להשאיר אותו כשיר אותנטי של כמיהה וערגה. בימים אלו, הקשבתי לדבריו, אבל לא הייתי בטוח שאני יורד לסוף דעתו.

היום, 47 שנים אחרי המלחמה ההיא, אחרי ההתרגשות של כל עם ישראל בארץ ובתפוצות מתקיעת השופר של הרב גורן ז"ל ומהכרזתו של מוטה גור ז"ל "הר הבית בידינו", ייתכן שאותו יהודי למוד ניסיון ידע מה הוא אומר; אם נצטרך להכריע בין שתי הגרסאות של השיר, באיזו מהן נבחר? האם באמת חזרנו אל בורות המים? ומה עם כיכר השוק?

דווקא צמד המילים "ובלבה חומה" מעניין ומעורר מחשבה: יש חומה מוחשית התוחמת את העיר העתיקה ושבזכותה אנו קוראים את המגילה בט"ו באדר, כמו בשושן, "כדי שיהיה לארץ ישראל זיכרון בנס זה" (כדברי הרמב"ם בהלכות מגילה), אך נראה שנעמי שמר התייחסה גם – ואולי בעיקר - לחומה אחרת, הרי המשפט השלם הוא: "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה", משפט המחזיר אותנו אל מגילת איכה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".

החומה נמצאת, אם כן, בלב העיר היושבת "בדד". האם לבה של העיר חצוי בגלל החומה?

הלב הוא מקור הרגש האנושי, אך גם מקור התבונה - "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (שמות לא, ו) נאמר במשכן וגם הרמב"ם (מורה נבוכים א, לט) משתמש במושג לב במובן "מחשבה" או "דעה".

לכן, העיר יושבת בדד עם דעות מנוגדות ועם לב חצוי על ידי חומה; כולנו או רובנו חשבנו שהעיר אוחדה לפני 47 שנים ושהחומה המוחשית תהווה מקום עליו ניתן לטייל ומקום של חיבור בין חלקיה השונים של העיר. כנראה שבנקודה זו טעינו. כנראה שאין מפילים חומותיה של עיר באמצעות מלחמה. אולי יש צורך בכיוונים אחרים כדי לדבר על לבה של עיר ועל לבם של תושביה וכדי לאחד את העיר איחוד של ממש. אולי, בימים אלו, נראים הדברים כחלום, אולי העיר היום, כדברי נעמי שמר "שבויה בחלומה", אבל אין זו סיבה להפסיק לחלום ולקוות לאיחודה של העיר, ללא כל קשר לפתרון המדיני או המוניציפלי שיימצא . ולוואי ונזכה בימינו אנו לעיר שחוברה לה יחדיו, לעיר שעושה את כל יושביה חברים.

ציון במשפט תפדה שוביה בצדקה.