אעברה נא בארצך

בפרשתנו, מספרת לנו על שני מקרים בהם ביקשו בני ישראל לעבור דרך ארץ אחרת.

בתחילה, פונה משה אל מלך אדום, וזו לשון התורה (כ, יד- יח):

14 וישלח משה מלאכים מקדש אל-מלך אדום כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל-התלאה אשר מצאתנו. 15 וירדו אבתינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבתינו. 16 ונצעק אל-יהוה וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך. 17 נעברה-נא בארצך לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאול עד אשר-נעבר גבלך. 18 ויאמר אליו אדום לא תעבר בי פן-בחרב אצא לקראתך. הניצחון על "עמלק"...ביום ל"ג בעומר...ברפידים...

בפניה זו פונה משה אל מלך אדום ומבקש ממנו להתחשב בתלאות שעברו על עם העבדים זה עתה השתחרר ממצרים ומצפה, לאור הבטחתו שכל בקשתו היא רק "לעבור", שמתוך "אחווה" – הרי הוא פונה אליו בלשון "אחיך", המהדהד עם "אחיך עשיו" בפרשת וישלח, כאשר יעקב שב מחרן - הוא ייענה לבקשתו. אך, מלך אדום מסרב ומאיים שיתקוף את בני ישאל אם יסנו בכל זאת לעבור בגבולו. .

בני ישראל (האם מדובר ביזמה עצמאית של השליחים, ללא תיאום עם משה?) אינם מוותרים בקלות ואומרים (פסוק יט): ' ויאמרו אליו בני-ישראל במסלה נעלה ואם-מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם רק אין-דבר ברגלי אעברה. '

כאן מלך אדום אינו מסתפק בסירוב ובאיום, אלא יוצא לקראת בני ישראל (פס' כ): 'ויאמר לא תעבר ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה'

ומשום מה, לאור סירובו של מלך אדום (פס' כא), משלימים בני ישראל עם סירובו ולא נלחמים בו: 'וימאן אדום נתן את-ישראל עבר בגבלו ויט ישראל מעליו. ישראל ואדום - בעבר מה בדיוק עשו לנו עמי עבר הירדן המזרחי? עשיו... הוא אדום... שעיר... '.

הרמב"ן מסביר "וויתור" זה, וזו לשונו: 'ויט ישראל מעליו - קיצר הכתוב בזה, כי מפי הגבורה נצטוו (דברים ב ד ה) 'ונשמרתם מאד אל תתגרו בם', כאשר פירש להם משה. ועל פי הדיבור נטו מעליו, כי לא יכלו לעשות דבר אחר כיון שלא הניחם לעבור.' ואכן, גם במקום אחר מצווה התורה על יחס מיוחד לאדומי: (דברים כג, ח): 'לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא'.

אנו מצווים לשמר את יחסי האחווה, על אף שהפניה של משה אל מלך אדום בלשון 'אחיך' לא עשתה עליו שום רושם.

במהמשך הפרשה, חוזר הסיפור על עצמו וכאן פונים בני ישראל אל מלך האמורי (כא, כא-כו): ' וישלח ישראל מלאכים אל-סיחן מלך-האמרי לאמר. 22 אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר-נעבר גבלך. 23 ולא-נתן סיחן את-ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחן את-כל-עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל. 24 ויכהו ישראל לפי-חרב ויירש את-ארצו מארנן עד-יבק עד-בני עמון כי עז גבול בני עמון. 25 ויקח ישראל את כל-הערים האלה וישב ישראל בכל-ערי האמרי בחשבון ובכל-בנתיה. 26 כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הוא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את-כל-ארצו מידו עד-ארנן גדר בטחון - טוב או רע? .

יש מספר הבדלים בין הסיפור הקודם לסיפור זה:

א. הפניה אינה בשם האחווה, והנצי"ב בפירושו (ראו להלן) מציין שגם הושמטה כאן המילה "נא"

ב. אין כאן בכלל הידברות, אלא סיחון מלך האמורי מגיב מיד במלחמה ובמלחמה זו מנצחים בני ישראל.

ג. והתורה מציינת שבכלל סיחון כבש את ארצו מ'מלך מואב הראשון' ואולי אינו הריבון החוקי.

התורה מביאה שתי דוגמאות נוספות של עמים אשר לא נהגו בחמלה כלפי בני ישראל, ולכן אנו מצווים להרחיקם מקהל ה' לא-יבא עמוני ומואבי בקהל יהוה גם דור עשירי לא-יבא להם בקהל יהוה עד-עולם. 5 על-דבר אשר לא-קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את-בלעם בן-בעור מפתור ארם נהרים לקללך. (דברים כג, ד) מקרים בהם משה לא ידע לענות לשאלה הלכתית נישואי תערובת במשפט העברי ובמשפט המדינה איך התמודד בעז עם פסוק זה

הרמב"ן מתפלמס באריכות עם פירושים שונים לגבי מקור הטיעון "שלא קדמו אתכם בלחם ובמים" שאינו מופיע במפורש בשום מקום אחר בתורה ומביא הסבר משלו (כג, ה) ואין צורך להאריך בסוגיה זו.

דומני שיש מקום להתבונן במניעים מאחורי סירובם של עמים אלו להתנהג בחמלה כלפי עם העבדים שיצא ממצרים, אם כי התורה אינה מזכירה אותם במפורש, ולכן אולי לא נדע באופן מדויק מה היו מניעים אלו, אך יתכן שהפסוקים בשירת הים מתארים את הפחד שאחז את עמי האזור מהעם שיצא ממצרים:שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת. 15 אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען.

גם פרעה מלך מצרים, אולי כטיעון דמגוגי, המאפיין כל שליט הרוצה אחד את העם נגד הזרים השכונים בקרבו, מסית את המצרים נגד בני ישראל ויאמר אל-עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. 10 הבה נתחכמה לו פן-ירבה והיה כי-תקראנה מלחמה ונוסף גם-הוא על-שנאינו ונלחם-בנו ועלה מן-הארץ. ' ... ורבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאילו כתב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה.'

אנו רואים אפוא שהפחד מהעם הזר, או מזרים, בלשוננו ה'איום הדמוגרפי', בין אם המנהיגים באמת חווים אותו כאיום, או בין אם הם משתמשים בו כאמצעי שליטה וכניסיון ללכד את העם נגד הגורם המאיים יש לו היסטוריה ארוכה. אך, משום מה, המקרא מספר סיפורים אלו על המצרים, על עמון ומואב, על מלך אדום, על סיחון מלך האמורי.

לעומת זאת, בעת כיבוש הארץ, למרות שהגבעונים טענו בערמה שבאו מארץ רחוקה, הרגישו בני ישראל מחויבים כלפיהם.

אין צורך להרחיב את הדיבור על הציוויים השונים בתורה על אהבת הגר, על איסור אונאת הגר.

אם לגבי הגבעוני (שמואל ב כא) ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם והגבענים לא מבני ישראל המה כי אם-מיתר האמרי ובני ישראל נשבעו להם ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני-ישראל ויהודה'. ורש"י, בעקבות חז"ל, מפרש: 'כלומר והן הראו בעצמם מדת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל, ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל אמר שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים וביישנים וגומלי חסדים מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לידבק בו.'

יש מקום לשאול את עצמנו אם המושג 'בני ישראל' משמעו: צאצאיו הביולוגיים של יעקב אבינו, או שמא הכוונה היא להולכים בדרכו, ואם 'בני ישראל' היא קבוצה המתארת קטגוריה מוסרית של קבוצת אנשים המתנהגים בחמלה, גם כלפי הזר, הרי אין זה תואר מולד אלא משימה המוטלת עלינו.

לצערנו, ההתנהגות המחרידה והמשפילה כלפי גריםלה היינו עדים בזמן האחרון והיחס המנוכר והעויין כלפי פליטי חרב המחפשים מקלט בארצנו, אינם מוסיפים לנו כבוד ומעמידים בסימן שאלה היותנו רואיים להיקרא 'בני ישראל', רחמנים ובני רחמנים וגומלי חסדים.

דומני שחזרתנו לארץ ישראל וקיומה של מדינה ריבונית מחייבים אותנו להתייחס בכבוד לכל אדם שנברא בצלם ולזכור 'את התלאה אשר מצאתנו' במצרים ובדורות האחרונים.

הבאר, הסלע, הדיבור וההכאה

ויבאו בני-ישראל כל-העדה מדבר-צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא-היה מים לעדה ויקהלו על-משה ועל-אהרן. וירב העם עם-משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני יהוה. ולמה הבאתם את-קהל יהוה אל-המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתנו ממצרים להביא אתנו אל-המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות. ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל-פתח אהל מועד ויפלו על-פניהם וירא כבוד-יהוה אליהם. ברנע = עין ריב ? (כתב ראי) גפן ותאנה ורימון

וידבר ה' אל-משה לאמר. קח את-המטה והקהל את-העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל-הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן-הסלע והשקית את-העדה ואת-בעירם. ויקח משה את-המטה מלפני ה ' כאשר צוהו. ויקהלו משה ואהרן את-הקהל אל-פני הסלע ויאמר להם שמעו-נא המרים המן-הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את-ידו ויך את-הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. תורת ניהול משא ומתן

ויאמר ה' אל-משה ואל-אהרן יען לא-האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את-הקהל הזה אל-הארץ אשר-נתתי להם. המה מי מריבה אשר-רבו בני-ישראל את-ה' ויקדש בם. היגיונו של החוק והנמקתו משה מראש לא היה אמור להיכנס לארץ ברנע = עין ריב ? (כתב ראי) משה ואהרן קידשו את שם ה' יותר מדי

(במדבר כ, א-יג)

כאשר חז"ל ופרשני המקרא המסורתיים קראו פסוקים אלו, הם מצאו בהם מקור בלתי נדלה לדרשות והוציאו מהם "מים רבים" על ידי דיבור, וכידוע "אין מים אלא תורה". הם דרשו את סמיכות הפרשיות בין פרה אדומה למותה של מרים; כמו-כן, ראו ברגישות רבה את הקשר בין מותה של מרים לבין המחסור במים, וזו לשונם (בבלי תענית ט, ע"א ובמקומות אחרים)

" רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר, שנאמר (במדבר כ') 'ותמת שם מרים', וכתיב בתריה (וכתוב לאחר מכן) 'ולא היה מים לעדה'."

חז"ל ובעקבותם רש"י ופרשנים אחרים מתארים מציאות בלתי שגרתית של באר שליוותה את בני ישראל במדבר. באר זו מוזכרת במסכת אבות (ה, ו) בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת שבין השמשות. בעל שפתי חכמים מציין שהבאר מיוחסת למרים 'בזכות שהמתינה למשה על המים לראות מה יעשה לו כשהושלך לתיבה'

המים שנבעו מהבאר הם מקור של חיים. וכשמתה מרים, נעלמה הבאר, נעלם מקור החיים. ואכן, העם מגיב להעדר המים ולהעדרה של מרים בעקיפין (בעל כלי יקר, רבי אפרים מלונטשיץ מסביר שלא הספידו את מרים כראוי ולא התאבלו על מותה בצורה ישירה) בתחושות של ייאוש ומשאלות מוות (לו גוענו... לו מתנו). משה ואהרון אינם יכולים להתמודד עם תחושות אלו ולהכיל אותן ובורחים אל פתח אוהל מועד. פרשנים אחדים רואים בבריחה זו כשל מנהיגותי, שיש לו ביטויים גם בהמשך הפרשה. פרשנים רבים, ראשונים ואחרונים, עסקו בשאלת "החטא ועונשו" של משה רבנו (ניתן לקרוא סיכום מקיף של התפיסות השונות בעיונים לספר במדבר של פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל) ומצאו סיבות שונות למניעת כניסתו של משה רבנו לארץ ישראל.

הקורא כפשוטו את פרק כ, ז- יג אינו יכול להתעלם מהקשר בין הכאת הסלע לבין אי כניסתם של משה ואהרון לארץ ישראל, וכך לשון התורה:

וידבר ה' אל-משה לאמר. קח את-המטה והקהל את-העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל-הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן-הסלע והשקית את-העדה ואת-בעירם. ויקח משה את-המטה מלפני ה ' כאשר צוהו. ויקהלו משה ואהרן את-הקהל אל-פני הסלע ויאמר להם שמעו-נא המרים המן-הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את-ידו ויך את-הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. תורת ניהול משא ומתן

ויאמר ה' אל-משה ואל-אהרן יען לא-האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את-הקהל הזה אל-הארץ אשר-נתתי להם. המה מי מריבה אשר-רבו בני-ישראל את-ה' ויקדש בם. היגיונו של החוק והנמקתו משה מראש לא היה אמור להיכנס לארץ ברנע = עין ריב ? (כתב ראי) משה ואהרן קידשו את שם ה' יותר מדי

(במדבר כ, א-יג)

הקב"ה מצווה על משה "לדבר" אל הסלע כדי שיתן מימיו ואילו משה אינו מדבר אלא "מכה" בסלע; אמנם יוצאים מהסלע "מים רבים" לאחר הכאתו, אך משה ואהרון מואשמים בהעדר אמונה ובהחמצת ההזדמנות לקדש את ה' ברבים ולכן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל, או, אם ניצמד לכתוב - הם לא יביאו את הקהל אל הארץ, כלומר: תפקידם המנהיגותי יסתיים לפני הכניסה לארץ.

קריאה זו מתעלמת מההקשר הרחב יותר הכולל את מותה של מרים, היעלמות הבאר וחוסר יכולתם של משה ואהרון להתמודד עם הייאוש שדבק בעם לאחר מותה של מרים. ייתכן שמסיבה זו לא נראתה לפרשנים הכאת הסלע סיבה מספקת לעונש שהוטל על משה.

עיון בפסוקים עשוי לאפשר לנו קריאה הרואה קשר בין האירועים השונים המסופרים בפרשה, שיש בהם השלכות גם לדורות הבאים.

דור המדבר הוא דור חסר סבלנות; הובטח לו, כאשר יצא ממצרים, שיגיע אל מחוז חפצו, ארץ זבת חלב ודבש. המציאות המדברית טופחת על פניו של הדור ולאורך כל שנות המדבר, יש משברים המלווים לעתים בביטויים של ייאוש; אין אוכל, אין מים, אין תקווה. במצבים אלו, בא העם בטענות קשות אל מנהיגיו שהביאו אותו "למות במדבר". אנו מוצאים ביטויים שונים לייאוש הזה. חטא העגל, קורח, המרגלים, מי מריבה, בעל פעור מבטאים את קשייו של הדור הזה להכיל מצב של עמימות. לעתים, ברגעים קשים במיוחד, אין בכוחו של משה להכיל את הייאוש ואת הכעס.

כאשר אחיה הקטן היה בסכנה, המתינה מרים הנביאה, אחות אהרון, , עד שבת פרעה ראתה את תיבתו של משה והצילה אותו. בזכות אותה המתנה, מתינות, יכולת להכיל מצבים עמומים בהם מטבע הדברים קיימת חרדה גדולה, זכתה מרים ועִמה כל בני ישראל לבאר שהיוותה עבורם מקור של חיים, מקור של תקווה במצב של עמימות מדברית.

'ומשמתה מרים, נסתלקה הבאר' – עם מותה של מרים נעלמה יכולתו של העם להמתין, נעלמה המתינות, נעלמה היכולת להכיל עמימות אצל העם, וגם, לזמן מה, אצל משה ואהרון. לכן, אולי, דור המדבר, אליו השתייכו משה ואהרון, נקרא כך מכיוון שלא יכול להכיל מצבים מדבריים.

תקופות שונות בחיי עם מאופיינות על ידי עמימות; כדי להתמודד עם אותה עמימות "מדברית" נדרשת מתינות, נדרשת אמונה בעתיד טוב יותר. מנהיגות היכולה להוביל דור במצבים מדבריים היא "מנהיגות מדַבֶּרֶת" ולא מנהיגות "מכה". רק ייאוש, כתוצאה מהעדר אמונה, תקווה וסבלנות עלולים ליצור את האשליה המסוכנת שמצבים מורכבים ניתנים לפתרון באמצעות הפעלת כוח. פרשת מי מריבה וסמיכותה למותה של מרים מלמדות אותנו את הסכנה שבטשטוש הגבולות בין כוח לקדושה. לעתים, דור שלם משלם את מחירו של טשטוש גבולות מסוג זה.

מחלוקת לשם שמים -

האם תלוי הדבר באנשים או באופן ניהולה של המחלוקת?

כולנו מכירים את המשנה הידועה במסכת אבות(אבות ה , יז) המשווה בין מחלוקת "קֹרח וכל עדתו" כאב-טיפוס למחלוקת שאינה לשם שמים לבין "מחלוקת הלל ושמאי", שהיא אב-טיפוס למחלוקת לשם שמים.

ואכן, הברייתא במסכת יבמות (בבלי יבמות יד ע"ב) מדגימה את אופי ניהול המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי:

אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשווה כסף, בפרוטה ובשווה פרוטה, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח') 'האמת והשלום אהבו'.

ברייתא זו מבטאת את האופי הענייני שאפיין מחלוקות בין בית שמאי ובית הלל, וגם כאשר היו ביניהם חילוקי דעות בנושאים הלכתיים מהותיים וחמורים (ספק אשת איש!), לא נפגעו יחסיהם האישיים, והם נהגו בחיבה ורעות מתוך אהבת האמת והשלום.

לעומת התיאור האידילי של מחלוקת הלכתית נוקבת אך עניינית, שלא פגעה במרקם היחסים בין שני בתי המדרש היריבים, אנו מוצאים בתלמוד הירושלמי (שבת א, ד).סיפור קשה המתאר מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי.

המשנה (שבת א, ד) מספרת על מצב חריג בו היה לבית שמאי רוב ובעקבות זה, נפסקה הלכה כמותם בשמונה עשר דברים: "ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו, ונמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמנה עשר דברים גזרו בו ביום."

והגמרא (ירושלמי שבת א, ד) מספרת לנו על האופן בו הושג הרוב הזה:

אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. ... תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: שישה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים.

באותם בתי מדרש שנהגו כבוד זה בזה, ואף לא נמנעו מלהתחתן זה עם זה, גם כאשר היו ביניהם מחלוקות קשות, התפתחה תרבות אלימה, והרוב של בית שמאי הושג בצורה כוחנית ובאיומים ויום זה היה קשה כיום נעשה העגל!

ואולי פירושו של רבנו עובדיה מברטינורו ("הברטנורא") עשוי להאיר את עינינו בהבנת המושג "מחלוקת לשם שמים" (אבות ה, יז) :

... . ואני שמעתי, פירוש "סופה: תכליתה" והמבוקש מעניינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הויכוח יתברר האמת, וכמו שנתברר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך..

כאשר המחלוקת היא לשם שמים, והמטרה של בעלי המחלוקת היא בירור האמת, יכולים הם לכבד זה את זה ולנהוג בחיבה ורעות; אך, כאשר מטרתם היא ניצחון, הופכת המחלוקת לאלימה. מחלוקת לשם שמים פירושה אם כן מאבק הוגן על האמת מתוך כבוד והערכה לאמת של הזולת בדרכי שלום.

כל מחלוקת שתחילתה לשם שמים יכולה להידרדר ולהפוך לסכסוך עקוב מדם, בו כל צד חותר לניצחון. הידרדרות המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל לסכסוך אלים מלמדת אותנו שאף אדם, חברה או עם, אינו מחוסן מפני הצורך "לנצֵח", אך ניצחון מסוג זה "קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" ויום זה הפיל כידוע חללים רבים . אין צורך להכביר במילים לגבי הסכנות המוחשיות והמוסריות האורבות לפתחנו, אם לא נשכיל להעדיף, במחלוקות הפנימיות והחיצוניות, את האמת והשלום על פני הניצחון. האם מסוגלים עלינו להפנים אמת חשובה זו וליישמה?

אֵבל וסבל- הרהורים בעקבות הלימוד בסדנה והחיים.

רבי יוחנן מבקר את רבי אלעזר, תלמידו-חברו ורואה שביתו אפל, חשוך. "גלייה לדרעיה ונפל נהורא" – גילוי זרועו של רבי יוחנן, יפה התואר, מאיר את הבית.

אך, רבי אלעזר בוכה, לא מפני שלא הספיק ללמוד תורה די הצורך, לא מפני שחי בעוני, וגם לא מפני שלא היו לו ילדים. הוא בוכה על "האי שופרא דבליה בעפרא", על המוות, על הסופיות. האם הוא מפחד מהמוות? האם הוא מפחד מההידרדרות שלפני המוות? יופיו של רבי יוחנן אינו מנחם והאור בבית נתפס כזמני, מעין אשליה.

כשהצעתי את הסדנה לאלול בנושא הסבל, ידעתי פחות או יותר מי יהיו הדמויות שנפגוש במהלך הלימוד וחשבתי שעם כל השוני הקיים בין עולמם לעולמונו, ניתן יהיה להתחבר אליהם, אל סבלם, אל רגשותיהם וללמוד מהם על עצמנו כבני אדם וכמטפלים. יתכן שלחלק מאתנו הדבר קרה עם חלק מהדמויות שפגשנו.

לא ידעתי עד כמה יהיה לי קשר קרוב כל כך עם סבל ובכי בתקופה בה תתקיים הסדנה. לפני שהתחלנו, היו כחודשיים של אי וודאות סביב בן של חברים שנעלם במהלך טיול בפרו; ככל שעבר הזמן, גברה הדאגה ואבדה התקווה למצוא אותו חי, והמאמצים שהושקעו היו מכוונים למצוא את גופתו וגם זה לקח זמן רב. כל עוד נמשכו החיפושים, נעו חברינו בין החיפוש אחרי כל פיסת מידע העשויה להחזיר להם את בנם, גם אם אינו בין החיים, לבין המאמצים להמשיך את החיים, מתוך הרגשה שייתכן שהילד לא יימצא לעולם.

במצבים אלו, בדומה לתהיותיו של רבי יוחנן, או לתלמידי רבי יוחנן בן זכאי שניסו לנחמו על מות בנו, קשה לדעת לאן להתחבר; לחלק ה"אופטימי" המקווה עדיין, לחלק ה"משלים". איך מקשיבים למקום בו נמצא האדם במצוקה עכשיו, בלי להכניס איזו מנטרה קלישאית? איך נמנעים מלומר משהו שבעצם מבטא את החרדות שלנו?

בסופו של דבר נמצאה הגופה והובאה לקבורה בארץ. בלוויה המאופקת, היה בכי חרישי. גם אני בכיתי על חיים של ילד בגיל של בני שנקטעו באבם. סיבלו כנראה, לפי הממצאים, לא היה ארוך ובעצם, דקות מספר לפני שנפל אל מותו, הוא היה שמח ומאושר, לפחות לפי התמונות והמכתבים שהספיק לשלוח להוריו בזמן הטיול. אך היופי והנעורים וכל מה שיכול היה עדיין להספיק, נקברו אתו – האי שופרא דבלי בעפרא. ליווינו, משפחתי ואני, את הוריו ואת אחיו בימי השבעה. איך מנחמים? מה אומרים? האם רוצים שיבכו איתם? סיפרו שגם הורים אחרים ששכלו בן באו להזדהות, למרות שלא הכירו אותם. לעתים, זה עזר להם להרגיש שהם לא לבד. לעתים, קרה שלאנשים שבאו לנחם היה צורך עז לספר על סבלם הם והדבר הכביד והעיק.

ככל שעברו הימים התברר שמה שרצתה המשפחה, הוא להתרכז בסיפורי החיים של בנם, להעלות זכרונות, להסתכל בתמונות ובצורה זו להחיות את הזיכרון.

גם באזכרה לשלושים, בחרה המשפחה להציג סרטים שצילם ולספר על חייו הקצרים, אך המלאים והאינטנסיביים. האם זה דוחה את העצב ואת הכאב? אולי לא, אבל מאפשר לצד הבכי, להחיות סיפור אחֵר, סיפור של חיים ולתת לו מקום מאזן, מנחם, על ידי הוספת זווית ראייה. כעת, ממשיכה המשפחה להנציח את החיים בדרכים שונות ומזמינה את החברים להשתתף בדרכים שונות במשימה זו.

בשבעה, אליה הגעתי באופן קבוע עם חברי הטוב שעדיין היה בריא להרגשתו ולהרגשתינו, פגשנו גם חבר אחר, שהיה אמנם חולה בסרטן, אבל הוא שידר אופטימיות ביחס להחלמתו. מדובר באדם שעבר סבל רב בשנים האחרונות; חלה בסרטן, הבריא, איבד את אשתו אחרי מחלה קצרה, איבד את אמו; היה ניסיון לפתוח פרק ב', אך נישואיו אלו לא צלחו, הוא חלה בשנית, התחיל להתאושש, חזר ללמד, אך...זמן קצר אחרי שהיינו יחד בשבעה ולאחר שפגשתי אותו עוד פעם או פעמיים, הופתעתי בוקר אחד לקבל את ההודעה על מותו. האיש לא היה צעיר מאד, אך עדיין מלא חיים ושמחה. בכיתי שוב על יופי של אדם נעים הליכות, מסביר פנים, אכפתי שיכול היה לתרום עוד הרבה לחברה; היה לי קשה לא לבכות בלוויה, היה לי גם קשה להצדיק את הדין, אם כי ילדיו גם הם, בעיקר בשבעה, יכלו להתרכז בחייו, לזכור את האדם, את האבא המיוחד שהיה והית הרגשה שהם ימשיכו את חייו; בתו הבכורה ילדה עוד בת בסוף השבעה, לבנו נולדה עוד ילדה בזמן האחרון ושני בניו הצעירים יותר מתחתנים בקרוב. בחירה בחיים והמשכיותם, לפי המתווה האופטימי שהתווה אביהם. כפראפרזה על מאמר חז"ל, ניתן לומר שילדיו מקיימים כעת את צוואת אביהם, והלכו בדרכיו – מה הוא היה מלא שמחה, תקווה וחיים, גם הם ממשיכים בדרך זו. והיום, אולי צר לי על אדם יקר שאיננו, אך איני בוכה יותר – האי שופרא – היופי הזה שלו אינו באדמה, רק גופו שם; הוא ממשיך להקרין על העולם דרך ילדיו.

חברי היקר ג'רלד היה שותף ללימוד שלנו בדרכים שונות; חלק גדול מהסוגיות שלמדנו יחד, למדתי גם אתו. על רבי יוחנן ורבי אלעזר למדנו יחד לפני שנים אחדות; לא תיארתי לעצמי אז שהלימוד שלנו יהיה כל כך רלוונטי. כמה ימים לפני שהתחלנו את הסדנה, הוא חזר מסדרת הרצאות בחו"ל והתברר שהוא חולה מאד. מאז, אפילו אם לא בדיוק בשפה של רבי יוחנן ותלמידיו, עלתה השאלה בינינו: חביבים ייסורים? בעצם, ניתן לתרגם את השאלה הזו גם ל"למה זה קורה לי" או ל"מה פשרם של ייסורים אלו"? הוא סיפר לי שכאשר שאל רופא איך קרה כזה דבר באופן כל כך מהיר, ללא התראה מוקדמת, תשובתו של הרופא היתה: זו אינה שאלה רפואית – זו שאלה תיאולוגית. מחלת הסרטן האלימה התפתחה בקצב מהיר; לי היו רגעים של תקווה עד הימים האחרונים וחזרתי, למרות שכל הסימנים הראו שהסוף הולך ומתקרב, גם באזניו, על מאמר חז"ל במסכת ברכות: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". ימים ורגעים אלו, כאשר כל הסימנים הם שהמוות מתקרב, מחדדים את השאלה: במה להתרכז? שאלה אחת שדיברנו עליה היא: מה עושים כאשר יודעים שהזמן קצוב? חשבנו בעצם, שהזמן תמיד קצוב, ואולי הידיעה על קוצר הזמן רק מחדדת את ההחלטה להבחין בין עיקר וטפל, ולהתרכז בעיקר ולהניח את כל מה שאיננו חשוב כל כך. אבל, האם כשהמוות מתקרב, יש לעסוק בו? אני בחרתי לא לעסוק בו, ממש עד הרגעים האחרונים, אולי כי היה לי קשה לדמיין את חברי החזק והחי כל כך מת , אולי כי חשבתי שכל עוד הוא בין החיים, יש לראות בו, למרות הסבל והכאב, שותף מלא לחיים.

בסוף, גם היופי הזה – הגוף החזק והמרשים קרס ולא החזיק מעמד. עוד הספקתי להיפרד ממנו ולשמוע את הרהוריו האחרונים על משמעות הסבל ועל דרכו של עולם, לשבת לידו אחרי שהנשמה עזבה את גופו, להרהר על חייו, על הקשר שהיה בינינו ועל האבדן.

בהלוויה שלו, הזכרתי את רבי שמעון בר יוחאי, את סיפור כניסתו ויציאתו מהמערה, מכיוון שלמדנו סיפור זה ביחד ושאלנו את עצמנו, כפי שגם עשינו בסדנה, באיזו מידה רבי שמעון בר יוחאי עבר שינוי. מהי אותה מערה המסוגלת לבודד את האדם מן העולם ולהפוך אותו למסתגר, ביקורתי ומתנשא, אך גם ללמד אותו שגם האדם הרוחני ביותר אינו יכול לפטור עצמו ממעורבות חברתית? בחרתי להזכיר את הסיפור הזה – וגם ציינתי זאת – מכיוון שג'רלד שילב בין רוחניות, חזון ועשייה בצורה נדירה.

האם חביבים עליי ייסורים? או בעצם מה מקומו של סבלי לעומת הסבל של אחרים של אשתו, של ילדיו, של חברים אחרים?

האם כרבי יוחנן אחרי מותו של ריש לקיש, אני אמשיך להסתובב חסר-מנוחה ואשאל, אצעק: איפה אתה? לעתים, אני שואל, בשקט, בעיקר את עצמי, אבל אין זו זעקה, והבכי דעך, אם כי עדיין עצוב לפעמים. לפעמים, אפילו נדמה לי שעוד מעט, הוא יצלצל בדלת ויכנס, אבל אני בעיקר נזכר ברגעים של שיחה משותפת, של לימוד משותף ושל צחוק בריא.

מה מנחם, ומה זו נחמה, כדרך שבני אדם מנחמים? האם יש נחמה? והאם בני אדם יודעים לנחם?

על אף שאין לי תשובה מכרעת, נדמה לי שאולי הקשבה לא שיפוטית, בכי משותף, שהוא בעצם אינו משאיר את האדם לבד עם הכאב "בכו תרווייהו" מהווה סוג של נחמה. כמו-כן, היכולת להיזכר בחיים, להחיות את הזיכרון ולהמשיך יכולה אולי להוות מעין הנצחה, ואף ניצחון מסוים, ולו חלקי על הכאב, על המוות.

המחשבה שהיופי והטוב ממשיכים להתקיים בעולם יכולה לאזן במידת מה את הכאב על היופי שקבור באדמה.

הזרוע של רבי יוחנן האירה את ביתו של רבי אלעזר החולה וגם עוררה את הבכי המשותף על הקיום הארעי, אך אולי היא "זרעה" את האפשרות של היד המושטת שהקימה את רבי אלעזר.

Tomorrow we'll read about Moshe sending men to explore the Land, in order to check different parameters:

Is the inhabited area good or bad? Are the cities where they live open or fortified?
Is the soil rich or weak? Does [the land] have trees or not? Make a special effort to bring [back] some of the land's fruits
When they came back and gave a report of their mission, the majority said : 'We cannot go forward against those people!' replied the men who had gone with him. 'They are too strong for us!' The people reacted: The people started saying to one another, 'Let's appoint a [new] leader and go back to Egypt. Consequently, despite of the original plan, the "Generation of the Desert" was condemned to die in the desert and only the next generation would enter the Promised Land. to enter the "Promised Land" and liberate itself progressively. Shabbat Shalom to all,

"על פי ה'"

סיפור המרגלים הפותח את פרשתנו מעלה שאלות רבות. בין היתר, מתמודדים הפרשנים עם הקושי בפשוטו של מקרא; איך ייתכן ששליחת המרגלים שנעשתה מכוח ציווי אלוקי הסתיימה בצורה כה טראגית?

רש"י מפרש לכן: "שלח לך" - לדעתך, אני איני מצוה לך - אם תרצה, שלח… "

ומכיוון שכך פירש את פסוק ב, ממשיך רש"י בעקביות את גישתו הפרשנית בפסוק ג, וזו לשונו:

"וישלח אֹתם משה ממדבר פארן על פי ה'": ברשותו, שלא עיכב על ידו".

הביטוי המופלא "על פי ה'" מופיע בתורה בהקשרים שונים:

1. ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם

( שמות יז, א)

2. ויניחהו במשמר לפרֹש להם על פי ה'. (ויקרא כד, יב)

3. ויפקד אתם משה על פי ה' כאשר צֻוה. . (במדבר ג, טז)

4. כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן על פי ה' למשפחתם כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף. (שם ג , לט)

5. ויתן משה את כסף הפדים לאהרן ולבניו על פי ה' כאשר צוה ה' את משה.(שם ג ,נא)

6. אלה פקודי משפחת הקהתי כל העבד באהל מועד אשר פקד משה ואהרן על פי ה' ביד משה

.(שם, . ד , לז)

7. אלה פקודי משפחת בני גרשון כל העבד באהל מועד אשר פקד משה ואהרן על פי ה'. (שם ד , מא)

8. אלה פקודי משפחת בני מררי אשר פקד משה ואהרן על פי ה' ביד משה. (שם ד , מה)

9. על פי ה פקד אותם ביד משה איש איש על עבדתו ועל משאו ופקדיו אשר צוה ה' את משה.( ד , מט)

10. ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה יחנו ועל פי ה' יסעו.( שם ט כ)

11. על פי ה יחנו ועל פי ה יסעו את משמרת ה שמרו על פי ה ביד משה. (שם ט, כד)

12. ויסעו בראשנה על פי ה ביד משה. (שם י , יג)

13וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה. . (שם יג, ג)

14. ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה ואלה מסעיהם למוצאיהם. (שם לג , ב)

15.ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש. .(שם לג , לח)

16. ויצו משה את בני ישראל על פי ה לאמר כן מטה בני יוסף דברים (שם לו , ה)

17. וימת שם משה עבד ה בארץ מואב על פי ה'. (דברים לד ה)

בדיקת כל המקומות בהם מופיע הביטוי בתורה מלמדת אותנו כי:

- ביטוי זה מופיע בספר במדבר 14 פעמים מתוך ה17- פעמים שהוא מופיע בתורה.

- הדברים מתייחסים ברוב הפעמים לחניות, מסעות ופקידות של בני ישראל במדבר

- גם שליחת המרגלים שעל-פי פשוטו של מקרא נעשתה "על-פי ה'" מהווה חלק מהתהליך ה"מדברי" אותו עברו בני ישראל בצאתם ממצרים.

- הופעתו הראשונה של הביטוי בשמות י"ז מתייחסת גם היא למסע ולחניה ברפידים (חז"ל דרשו שם זה מלשון "רפיון") וגם שם מתלונן העם על מחסור במים ומגלה סימנים של ייאוש וחוסר אמונה , בדומה לפרשת המרגלים.

לעומת פסוקים אלו, קיימים שני הפסוקים (במדבר ל"ג, לח ודברים לד, ה) המתארים את מותם של אהרון ומשה "על פי ה'" וחז"ל פרשו את הביטוי בהקשר זה כתיאור מטפורי של מיתת נשיקה.

האם ניתן למצוא מכנה משותף לשימושים השונים של ביטוי זה?

הרמב"ם (מורה נבוכים א, ס"ה) מתייחס לדיבור של ה' ול"רוח פיו" כביטוי מושאל לרצונו וחפצו של הקב"ה ואכן מן הראוי לפרש את מיתתם של צדיקים על-פי ה' כביטוי מובהק של רצון הא-ל; כלומר, צדיקים כמשה ואהרון מתו רק מפני שכך קבע הקב"ה ולא מכיוון שחטאו (רבים המדרשים המתארים את המשא ומתן שמנהל משה עם הקב"ה בעניין זה).

רצונו של הקב"ה לעתים ידוע לנו מתוך ציווי מפורש, אך לעתים נמצא האדם במצב בו הוא צריך ל"דרוש" את רצון הא-ל מתוך עקרונות כלליים .

הגמרא במסכת שבת (פז, ע"א) מצטטת ברייתא בה נאמר:

תניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו : הוסיף יום אחד מדעתו (לשני ימי הגבלה) ופירש מן האשה (לאחר מתן תורה) ושבר את הלוחות (ברדתו מהר סיני כאשר ראה את העגל) …

נראה שאם ננסה לקרוא את פירושו של רש"י לביטוי "על- פי ה'" בהסתכלות זו, עלינו לומר כי כאן רצונו של הא-ל מתבטא בכך ש"הוא לא עיכב על ידו", כלומר שהוא איפשר בחירה חופשית ולא התערב בבקשתם של בני ישראל לשלוח מרגלים, למרות שכבר הובטח להם שהארץ טובה.

שניות זו לגבי רצונו של הא-ל באה לידי ביטוי גם במחלוקת הידועה סביב מינויו של מלך בשר ודם.

וכך לשון חז"ל בספרי שופטים:

"'ואמרת אשימה עלי מלך'- רבי נהוראי אומר: הפסוק בגנאי ישראל הוא מדבר, שנאמר 'כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם' (שמואל א' ח')

אמר רבי יהודה: והלא מצוה היא מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו'? ולמה נענשו בימי שמואל? לפי שהקדימו על ידם 'ככל הגוים אשר סביבותנו' רבי נהוראי אומר: לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה, שנאמר' והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו ."

כנראה שפענוח רצונו של הקב"ה אינו תמיד דבר קל, בעיקר כאשר הדברים לא נאמרו מפורשות ותלויים במידה רבה בפרשנות.

רצונו של הא-ל בא לידי ביטוי גם בחוקי הטבע (כולל גזרת המוות), גם בציוויים המפורשים בתורה וגם במתן בחירה חופשית לאדם לפעול כהבנתו.

קטגוריה אחרונה זו היא פרדוכסלית, מכיוון שהיא בעצם כוללת בתוכה את האפשרות שבני אדם יבחרו לפעול בניגוד לרצונו של הקב"ה.

הרמב"ם (הלכות תשובה ה, ד) מתמודד עם פרדוקס זה וזו לשונו:

"ואל תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים ל,ו וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו והכתוב אומר 'כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ'?

דע שהכל כחפצו יעשה ואף על פי שמעשינו מסורין לנו. כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה והמים והארץ יורדים למטה והגלגל סובב בעיגול וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות. לפיכך, דנין אותו לפי מעשיו; אם עשה טובה, מטיבין לו ואם עשה רעה, מריעין לו"

הרמב"ם מסיים הלכה זו במילים: " דע שיש בידך כוח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין"

האדם הוא אפוא אחראי מעצם טבעו לבחירותיו. לעתים ברור לו מאד איך עליו לפעול אך, לעתים פענוח רצונו של הא-ל במצבים של חוסר וודאות אינו דבר פשוט; קיימת האפשרות, כמו בשלושת הדברים שעשה משה מדעתו ש"הקב"ה יסכים לדעתו" ויאשר בדיעבד את בחירתו של האדם. אך, קיימת האפשרות, כאשר מעשיו של האדם או של חברה יוצאים מכלל שליטה ומאבדים את כוונתם המקורית (כפי שמדרשים מסוימים מפרשים את הידרדרות המרגלים שהיו ראויים מלכתחילה), שהא-ל אינו עוצר תהליכים (אינו מעכב בידם, בלשונו של רש"י) אך מטיל על האנשים את האחריות על בחירתם. נראה לי שמתן אחריות מלאה לאדם על בחירותיו מבטא אמונה (כדברי המדרש בפ' האזינו: "אֵ-ל אמונה - שהאמין בעולם ובראו") בבגרותו של האדם . ואולי לא היה דור כדורנו שחווה את החוויה המוחלטת של הצורך בבחירה אחראית "על פי ה'" במצב של אי-וודאות מדברית.

המרגלים; כסילים , רשעים או צדיקים?

המעיין בפרשת ה"מרגלים" יבחין שהתורה אינה קוראת לקבוצת האנשים שנשלחה על ידי משה לתור את הארץ "מרגלים" – הכינוי "מרגלים" ניתן להם על ידי חז"ל.

אמנם, התורה עושה שימוש במונח זה , אך שמה אותו בפי יוסף בפנייתו אל אחיו :

" ויזכֹּר יוסף את החלֹמות אשר חלם להם ויאמר אלהם: מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם". (בראשית מב , ט)

מרגל בהוראה זו הוא, אם כן, אדם שבא לראות את "ערוות הארץ".

רבי יעקב בן אשר, בעל פירוש "בעל הטורים" מקשר בין "האשמתו" של יוסף את אחיו לפרשת המרגלים בפרשתנו וזו לשונו:

"'מרגלים אתם': פירוש אתם ולא אני, שיהושע שיצא ממני לא היה בעצת מרגלים, והם אמרו: 'לא היו עבדיך מרגלים' (פסוק יא) פירוש יהודה השיבו; כי הוא ראש המדברים; גם ממני יצא כָּלֵב שלא היה בעצת מרגלים; 'לא היו' - בגימטריא כָּלֵב." (בעל הטורים בראשית מב , ט)

התורה מכנה אותם "אנשים" , כלומר אנשים כשרים ואף גיבורים:

למשל רש"י:

כולם אנשים: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו.

או אבן עזרא:

וטעם "אנשים": שהם ידועים וגיבורים.

וגם ספורנו:

אנשי חיל ...כולם חשובים איש על שמו מצד מעלתם.

למעשה, חז"ל במדרש חשו בבעייתיות ומתמודדים עם שאלת אופיים של אותם "מרגלים":

" מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל" - וכי כסילים היו מרגלים? והלא כבר נאמר: "שלח לך אנשים" ובכל מקום שנאמר אנשים בני אדם צדיקים הם, שכן הוא אומר (שמות יז) "ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים" וכן הוא אומר (שמואל א יז) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (שם א א) ונתת לאמתך זרע אנשים לאלו את קורא כסילים? אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבה על הארץ, שנאמר (משלי י) ומוציא דבה הוא כסיל, אף על פי כן בני אדם גדולים היו ועשו עצמן כסילים עליהם אמר משה (דברים לב) "כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם" שנבחרו מכל ישראל מפי הקב"ה ומפי משה שכן כתיב (שם א) וייטב בעיני הדבר ואקח מכם י"ב אנשים מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקדוש ברוך הוא על כל אחד ואחד פלוני משבט פלוני ואמר לו ראויים הם ומניין שאמר הקב"ה שהיו ראויים? שנאמר (במדבר יג) וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' ואחר כך לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל הצרה וגרמו לאותו דור שילקה באותה המכה, שנאמר "כי דור תהפוכות המה" שנתבררו צדיקים ונתהפכו לכך נאמר "שלח לך אנשים" אלה שמות האנשים. (מדרש רבה במדבר פרשה טז ה)

חז"ל בעצם מדגישים ביתר שאת את המיון הקפדני שעברה קבוצת המרגלים: הם היו צדיקים בעיני ישראל ובעיני משה וגם קיבלו "הכשר" מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו.

לכן, קשה מאד להבין "איך נפלו גיבורים"? הרי לא מדובר בקבוצת אנשים שמלכתחילה היה צפוי שיוציאו את דיבת הארץ רעה ויכניסו רפיון בלב העם עם התוצאה הטראגית המתוארת בתורה ובפרק חלק:

"מרגלים אין להם חלק לעולם הבא", "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא"

פשעם של המרגלים עצמם ואף של הדור שהושפע על ידם הוא חמור עד כדי כך, שלא זו בלבד שלא זכו להיכנס לארץ ישראל, אלא גם לעולם הבא הם לא יגיעו, למרות ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין יא, א).

ולכן, ניתן לשאול שתי שאלות נוקבות:

א. איך קרה שדווקא צדיקים וגיבורים נכשלו במשימתם?

ב. מה היה כל כך חמור במעשיהם, עד כדי הענשתם באי-כניסה לארץ ישראל ושלילת חלקם בעולם הבא?

המדרש שהבאנו לעיל אמנם מכנה אותם "דור תהפוכות", אך מציין שהפכו מצדיקים ל"כסילים" ולאו דווקא לרשעים.

רש"י אמנם, בעקבות התנחומא, מכנה אותם רשעים על "שלא לקחו מוסר" ממה שאירע למרים.

יש לציין אמנם שהגמרא (סוטה לה, ע"א) מביאה גם את דעתו של רבי שמעון בא יוחאי, המתארת אותם כבעלי כוונות רעות מלכתחילה:

" 'וילכו ויבאו' - א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מקיש הליכה לביאה; מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" . (סוטה דף לה/א)

אך נראה שהתפיסה הרווחת היא, גם על פי פשוטו של מקרא, שמדובר באנשים איכותיים במיוחד שחטאו בחטא חמור ביותר .

פירושים רבים ניתנו לגבי חומרת חטאם: האם התלונה וההשפעה ההרסנית על העם, האם היה כאן פקפוק באמונה, האם התבקשו לתאר וחטאו בחוסר הבחנה בין תיאור עובדתי לבין הערכה שיפוטית, כפי שגם לעתים קורה היום בדיווחים מגמתיים וסלקטיביים?

אני רוצה להציע היבט נוסף, המבוסס על פשוטו של מקרא.

בפרק יג, בפסוקים ל-ל"א אנו קוראים את דברי כלב לעומת דברי המרגלים:

[ל]: ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה.

[לא] : והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו.

תוספת ההנמקה " כי חזק הוא ממנו" – ורש"י, בעקבות חז"ל במסכת סוטה מפרש: "כביכול כלפי מעלה אמרו", כלומר יש לפרש: לא חזק מאתנו, אלא חזק כביכול מהקב"ה – שופכת אור אולי על טעותם החמורה של המרגלים, שבעקבותיה הם נענשו ואף נקראו "מרגלים".

כאשר פועלים מתוך תודעה עמוקה של צדק וקיומו של רצון הא-ל, המניע חייב להיות טהור. המרגלים התחילו להתייחס למאבק על הארץ במונחים של חולשה וכוח, ולכן הכוח כגורם מרכזי הקובע גורלות של בני אדם וארצות הפך להיות עבורם האליל אליו סגדו ואין זה משנה כלל שבמקרה זה הם תפסו את עצמם כחלשים ואת תושבי הארץ כחזקים; העיקר הוא שהכוח הוא הקובע, ולא רצון הא-ל והבטחתו. פירושו של רש"י, המבוסס על דברי חז"ל (חזק ממנו = כביכול כלפי מעלה) מדגיש ביתר שאת את ההבחנה החשובה בין שני סולמות הערכים הללו: לא ניתן לחבר בין האמונה בהובלת ההיסטוריה על פי חוקיות א-להית, המבוססת על "תיקון עולם במלכות שדי", לבין האמונה בכוח צבאי המסוגל לפתור בעיות בין בני אדם. יש כאן שתי מערכות ערכיות נבדלות ואף מנוגדות. ואולי משום כך, המרגלים וגם דור המדבר אינם יכולים להגיע לעולם הבא, מכיוון שתפיסת עולם הבא מחייבת התקרבות מרבית של האדם אל הממד הרוחני, המנוגד לכל עקרון כוחני. המסקנה החשובה לדורות מהסיפור הוא שאף אדם – צדיק או חכם – אינו מחוסן מפני הסכנה של בלבול בין הכוח לעיקרון הצדק. כל אדם יכול בקלות רבה להתפתות לאמונה בפתרון המבוסס על הפעלת כוח. כל אחד מאתנו יכול להיות "איש" או "מרגל" וכדברי ה' אל זרובבל (זכריה ב – הפטרת בהעלותך): "לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי – אמר ה' צבאות"