אעברה נא בארצך
בפרשתנו, מספרת לנו על שני מקרים בהם ביקשו בני ישראל לעבור דרך ארץ אחרת.
בתחילה, פונה משה אל מלך אדום, וזו לשון התורה (כ, יד- יח):
הניצחון על "עמלק"...ביום ל"ג בעומר...ברפידים... בפניה זו פונה משה אל מלך אדום ומבקש ממנו להתחשב בתלאות שעברו על עם העבדים זה עתה השתחרר ממצרים ומצפה, לאור הבטחתו שכל בקשתו היא רק "לעבור", שמתוך "אחווה" – הרי הוא פונה אליו בלשון "אחיך", המהדהד עם "אחיך עשיו" בפרשת וישלח, כאשר יעקב שב מחרן - הוא ייענה לבקשתו. אך, מלך אדום מסרב ומאיים שיתקוף את בני ישאל אם יסנו בכל זאת לעבור בגבולו. .
בני ישראל (האם מדובר ביזמה עצמאית של השליחים, ללא תיאום עם משה?) אינם מוותרים בקלות ואומרים (פסוק יט): ' ויאמרו אליו בני-ישראל במסלה נעלה ואם-מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם רק אין-דבר ברגלי אעברה. '
כאן מלך אדום אינו מסתפק בסירוב ובאיום, אלא יוצא לקראת בני ישראל (פס' כ): 'ויאמר לא תעבר ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה'
ומשום מה, לאור סירובו של מלך אדום (פס' כא), משלימים בני ישראל עם סירובו ולא נלחמים בו: 'וימאן אדום נתן את-ישראל עבר בגבלו ויט ישראל מעליו. '.
ישראל ואדום - בעבר הרמב"ן מסביר "וויתור" זה, וזו לשונו: 'ויט ישראל מעליו - קיצר הכתוב בזה, כי מפי הגבורה נצטוו (דברים ב ד ה) 'ונשמרתם מאד אל תתגרו בם', כאשר פירש להם משה. ועל פי הדיבור נטו מעליו, כי לא יכלו לעשות דבר אחר כיון שלא הניחם לעבור.' ואכן, גם במקום אחר מצווה התורה על יחס מיוחד לאדומי: (דברים כג, ח): 'לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא'.
אנו מצווים לשמר את יחסי האחווה, על אף שהפניה של משה אל מלך אדום בלשון 'אחיך' לא עשתה עליו שום רושם.
במהמשך הפרשה, חוזר הסיפור על עצמו וכאן פונים בני ישראל אל מלך האמורי (כא, כא-כו): ' וישלח ישראל מלאכים אל-סיחן מלך-האמרי לאמר. 22 אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר-נעבר גבלך. 23 ולא-נתן סיחן את-ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחן את-כל-עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל. 24 ויכהו ישראל לפי-חרב ויירש את-ארצו מארנן עד-יבק עד-בני עמון כי עז גבול בני עמון. 25 ויקח ישראל את כל-הערים האלה וישב ישראל בכל-ערי האמרי בחשבון ובכל-בנתיה. 26 כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הוא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את-כל-ארצו מידו עד-ארנן .
יש מספר הבדלים בין הסיפור הקודם לסיפור זה:
א. הפניה אינה בשם האחווה, והנצי"ב בפירושו (ראו להלן) מציין שגם הושמטה כאן המילה "נא"
ב. אין כאן בכלל הידברות, אלא סיחון מלך האמורי מגיב מיד במלחמה ובמלחמה זו מנצחים בני ישראל.
ג. והתורה מציינת שבכלל סיחון כבש את ארצו מ'מלך מואב הראשון' ואולי אינו הריבון החוקי.
התורה מביאה שתי דוגמאות נוספות של עמים אשר לא נהגו בחמלה כלפי בני ישראל, ולכן אנו מצווים להרחיקם מקהל ה' לא-יבא עמוני ומואבי בקהל יהוה גם דור עשירי לא-יבא להם בקהל יהוה עד-עולם. 5 על-דבר אשר לא-קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את-בלעם בן-בעור מפתור ארם נהרים לקללך. (דברים כג, ד)
מקרים בהם משה לא ידע לענות לשאלה הלכתית הרמב"ן מתפלמס באריכות עם פירושים שונים לגבי מקור הטיעון "שלא קדמו אתכם בלחם ובמים" שאינו מופיע במפורש בשום מקום אחר בתורה ומביא הסבר משלו (כג, ה) ואין צורך להאריך בסוגיה זו.
דומני שיש מקום להתבונן במניעים מאחורי סירובם של עמים אלו להתנהג בחמלה כלפי עם העבדים שיצא ממצרים, אם כי התורה אינה מזכירה אותם במפורש, ולכן אולי לא נדע באופן מדויק מה היו מניעים אלו, אך יתכן שהפסוקים בשירת הים מתארים את הפחד שאחז את עמי האזור מהעם שיצא ממצרים:שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת. 15 אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען.
גם פרעה מלך מצרים, אולי כטיעון דמגוגי, המאפיין כל שליט הרוצה אחד את העם נגד הזרים השכונים בקרבו, מסית את המצרים נגד בני ישראל ויאמר אל-עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. 10 הבה נתחכמה לו פן-ירבה והיה כי-תקראנה מלחמה ונוסף גם-הוא על-שנאינו ונלחם-בנו ועלה מן-הארץ. ' ... ורבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאילו כתב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה.'
אנו רואים אפוא שהפחד מהעם הזר, או מזרים, בלשוננו ה'איום הדמוגרפי', בין אם המנהיגים באמת חווים אותו כאיום, או בין אם הם משתמשים בו כאמצעי שליטה וכניסיון ללכד את העם נגד הגורם המאיים יש לו היסטוריה ארוכה. אך, משום מה, המקרא מספר סיפורים אלו על המצרים, על עמון ומואב, על מלך אדום, על סיחון מלך האמורי.
לעומת זאת, בעת כיבוש הארץ, למרות שהגבעונים טענו בערמה שבאו מארץ רחוקה, הרגישו בני ישראל מחויבים כלפיהם.
אין צורך להרחיב את הדיבור על הציוויים השונים בתורה על אהבת הגר, על איסור אונאת הגר.
אם לגבי הגבעוני (שמואל ב כא) ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם והגבענים לא מבני ישראל המה כי אם-מיתר האמרי ובני ישראל נשבעו להם ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני-ישראל ויהודה'. ורש"י, בעקבות חז"ל, מפרש: 'כלומר והן הראו בעצמם מדת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל, ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל אמר שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים וביישנים וגומלי חסדים מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לידבק בו.'
יש מקום לשאול את עצמנו אם המושג 'בני ישראל' משמעו: צאצאיו הביולוגיים של יעקב אבינו, או שמא הכוונה היא להולכים בדרכו, ואם 'בני ישראל' היא קבוצה המתארת קטגוריה מוסרית של קבוצת אנשים המתנהגים בחמלה, גם כלפי הזר, הרי אין זה תואר מולד אלא משימה המוטלת עלינו.
לצערנו, ההתנהגות המחרידה והמשפילה כלפי גריםלה היינו עדים בזמן האחרון והיחס המנוכר והעויין כלפי פליטי חרב המחפשים מקלט בארצנו, אינם מוסיפים לנו כבוד ומעמידים בסימן שאלה היותנו רואיים להיקרא 'בני ישראל', רחמנים ובני רחמנים וגומלי חסדים.
דומני שחזרתנו לארץ ישראל וקיומה של מדינה ריבונית מחייבים אותנו להתייחס בכבוד לכל אדם שנברא בצלם ולזכור 'את התלאה אשר מצאתנו' במצרים ובדורות האחרונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה