אֵבל וסבל- הרהורים בעקבות הלימוד בסדנה והחיים.

רבי יוחנן מבקר את רבי אלעזר, תלמידו-חברו ורואה שביתו אפל, חשוך. "גלייה לדרעיה ונפל נהורא" – גילוי זרועו של רבי יוחנן, יפה התואר, מאיר את הבית.

אך, רבי אלעזר בוכה, לא מפני שלא הספיק ללמוד תורה די הצורך, לא מפני שחי בעוני, וגם לא מפני שלא היו לו ילדים. הוא בוכה על "האי שופרא דבליה בעפרא", על המוות, על הסופיות. האם הוא מפחד מהמוות? האם הוא מפחד מההידרדרות שלפני המוות? יופיו של רבי יוחנן אינו מנחם והאור בבית נתפס כזמני, מעין אשליה.

כשהצעתי את הסדנה לאלול בנושא הסבל, ידעתי פחות או יותר מי יהיו הדמויות שנפגוש במהלך הלימוד וחשבתי שעם כל השוני הקיים בין עולמם לעולמונו, ניתן יהיה להתחבר אליהם, אל סבלם, אל רגשותיהם וללמוד מהם על עצמנו כבני אדם וכמטפלים. יתכן שלחלק מאתנו הדבר קרה עם חלק מהדמויות שפגשנו.

לא ידעתי עד כמה יהיה לי קשר קרוב כל כך עם סבל ובכי בתקופה בה תתקיים הסדנה. לפני שהתחלנו, היו כחודשיים של אי וודאות סביב בן של חברים שנעלם במהלך טיול בפרו; ככל שעבר הזמן, גברה הדאגה ואבדה התקווה למצוא אותו חי, והמאמצים שהושקעו היו מכוונים למצוא את גופתו וגם זה לקח זמן רב. כל עוד נמשכו החיפושים, נעו חברינו בין החיפוש אחרי כל פיסת מידע העשויה להחזיר להם את בנם, גם אם אינו בין החיים, לבין המאמצים להמשיך את החיים, מתוך הרגשה שייתכן שהילד לא יימצא לעולם.

במצבים אלו, בדומה לתהיותיו של רבי יוחנן, או לתלמידי רבי יוחנן בן זכאי שניסו לנחמו על מות בנו, קשה לדעת לאן להתחבר; לחלק ה"אופטימי" המקווה עדיין, לחלק ה"משלים". איך מקשיבים למקום בו נמצא האדם במצוקה עכשיו, בלי להכניס איזו מנטרה קלישאית? איך נמנעים מלומר משהו שבעצם מבטא את החרדות שלנו?

בסופו של דבר נמצאה הגופה והובאה לקבורה בארץ. בלוויה המאופקת, היה בכי חרישי. גם אני בכיתי על חיים של ילד בגיל של בני שנקטעו באבם. סיבלו כנראה, לפי הממצאים, לא היה ארוך ובעצם, דקות מספר לפני שנפל אל מותו, הוא היה שמח ומאושר, לפחות לפי התמונות והמכתבים שהספיק לשלוח להוריו בזמן הטיול. אך היופי והנעורים וכל מה שיכול היה עדיין להספיק, נקברו אתו – האי שופרא דבלי בעפרא. ליווינו, משפחתי ואני, את הוריו ואת אחיו בימי השבעה. איך מנחמים? מה אומרים? האם רוצים שיבכו איתם? סיפרו שגם הורים אחרים ששכלו בן באו להזדהות, למרות שלא הכירו אותם. לעתים, זה עזר להם להרגיש שהם לא לבד. לעתים, קרה שלאנשים שבאו לנחם היה צורך עז לספר על סבלם הם והדבר הכביד והעיק.

ככל שעברו הימים התברר שמה שרצתה המשפחה, הוא להתרכז בסיפורי החיים של בנם, להעלות זכרונות, להסתכל בתמונות ובצורה זו להחיות את הזיכרון.

גם באזכרה לשלושים, בחרה המשפחה להציג סרטים שצילם ולספר על חייו הקצרים, אך המלאים והאינטנסיביים. האם זה דוחה את העצב ואת הכאב? אולי לא, אבל מאפשר לצד הבכי, להחיות סיפור אחֵר, סיפור של חיים ולתת לו מקום מאזן, מנחם, על ידי הוספת זווית ראייה. כעת, ממשיכה המשפחה להנציח את החיים בדרכים שונות ומזמינה את החברים להשתתף בדרכים שונות במשימה זו.

בשבעה, אליה הגעתי באופן קבוע עם חברי הטוב שעדיין היה בריא להרגשתו ולהרגשתינו, פגשנו גם חבר אחר, שהיה אמנם חולה בסרטן, אבל הוא שידר אופטימיות ביחס להחלמתו. מדובר באדם שעבר סבל רב בשנים האחרונות; חלה בסרטן, הבריא, איבד את אשתו אחרי מחלה קצרה, איבד את אמו; היה ניסיון לפתוח פרק ב', אך נישואיו אלו לא צלחו, הוא חלה בשנית, התחיל להתאושש, חזר ללמד, אך...זמן קצר אחרי שהיינו יחד בשבעה ולאחר שפגשתי אותו עוד פעם או פעמיים, הופתעתי בוקר אחד לקבל את ההודעה על מותו. האיש לא היה צעיר מאד, אך עדיין מלא חיים ושמחה. בכיתי שוב על יופי של אדם נעים הליכות, מסביר פנים, אכפתי שיכול היה לתרום עוד הרבה לחברה; היה לי קשה לא לבכות בלוויה, היה לי גם קשה להצדיק את הדין, אם כי ילדיו גם הם, בעיקר בשבעה, יכלו להתרכז בחייו, לזכור את האדם, את האבא המיוחד שהיה והית הרגשה שהם ימשיכו את חייו; בתו הבכורה ילדה עוד בת בסוף השבעה, לבנו נולדה עוד ילדה בזמן האחרון ושני בניו הצעירים יותר מתחתנים בקרוב. בחירה בחיים והמשכיותם, לפי המתווה האופטימי שהתווה אביהם. כפראפרזה על מאמר חז"ל, ניתן לומר שילדיו מקיימים כעת את צוואת אביהם, והלכו בדרכיו – מה הוא היה מלא שמחה, תקווה וחיים, גם הם ממשיכים בדרך זו. והיום, אולי צר לי על אדם יקר שאיננו, אך איני בוכה יותר – האי שופרא – היופי הזה שלו אינו באדמה, רק גופו שם; הוא ממשיך להקרין על העולם דרך ילדיו.

חברי היקר ג'רלד היה שותף ללימוד שלנו בדרכים שונות; חלק גדול מהסוגיות שלמדנו יחד, למדתי גם אתו. על רבי יוחנן ורבי אלעזר למדנו יחד לפני שנים אחדות; לא תיארתי לעצמי אז שהלימוד שלנו יהיה כל כך רלוונטי. כמה ימים לפני שהתחלנו את הסדנה, הוא חזר מסדרת הרצאות בחו"ל והתברר שהוא חולה מאד. מאז, אפילו אם לא בדיוק בשפה של רבי יוחנן ותלמידיו, עלתה השאלה בינינו: חביבים ייסורים? בעצם, ניתן לתרגם את השאלה הזו גם ל"למה זה קורה לי" או ל"מה פשרם של ייסורים אלו"? הוא סיפר לי שכאשר שאל רופא איך קרה כזה דבר באופן כל כך מהיר, ללא התראה מוקדמת, תשובתו של הרופא היתה: זו אינה שאלה רפואית – זו שאלה תיאולוגית. מחלת הסרטן האלימה התפתחה בקצב מהיר; לי היו רגעים של תקווה עד הימים האחרונים וחזרתי, למרות שכל הסימנים הראו שהסוף הולך ומתקרב, גם באזניו, על מאמר חז"ל במסכת ברכות: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". ימים ורגעים אלו, כאשר כל הסימנים הם שהמוות מתקרב, מחדדים את השאלה: במה להתרכז? שאלה אחת שדיברנו עליה היא: מה עושים כאשר יודעים שהזמן קצוב? חשבנו בעצם, שהזמן תמיד קצוב, ואולי הידיעה על קוצר הזמן רק מחדדת את ההחלטה להבחין בין עיקר וטפל, ולהתרכז בעיקר ולהניח את כל מה שאיננו חשוב כל כך. אבל, האם כשהמוות מתקרב, יש לעסוק בו? אני בחרתי לא לעסוק בו, ממש עד הרגעים האחרונים, אולי כי היה לי קשה לדמיין את חברי החזק והחי כל כך מת , אולי כי חשבתי שכל עוד הוא בין החיים, יש לראות בו, למרות הסבל והכאב, שותף מלא לחיים.

בסוף, גם היופי הזה – הגוף החזק והמרשים קרס ולא החזיק מעמד. עוד הספקתי להיפרד ממנו ולשמוע את הרהוריו האחרונים על משמעות הסבל ועל דרכו של עולם, לשבת לידו אחרי שהנשמה עזבה את גופו, להרהר על חייו, על הקשר שהיה בינינו ועל האבדן.

בהלוויה שלו, הזכרתי את רבי שמעון בר יוחאי, את סיפור כניסתו ויציאתו מהמערה, מכיוון שלמדנו סיפור זה ביחד ושאלנו את עצמנו, כפי שגם עשינו בסדנה, באיזו מידה רבי שמעון בר יוחאי עבר שינוי. מהי אותה מערה המסוגלת לבודד את האדם מן העולם ולהפוך אותו למסתגר, ביקורתי ומתנשא, אך גם ללמד אותו שגם האדם הרוחני ביותר אינו יכול לפטור עצמו ממעורבות חברתית? בחרתי להזכיר את הסיפור הזה – וגם ציינתי זאת – מכיוון שג'רלד שילב בין רוחניות, חזון ועשייה בצורה נדירה.

האם חביבים עליי ייסורים? או בעצם מה מקומו של סבלי לעומת הסבל של אחרים של אשתו, של ילדיו, של חברים אחרים?

האם כרבי יוחנן אחרי מותו של ריש לקיש, אני אמשיך להסתובב חסר-מנוחה ואשאל, אצעק: איפה אתה? לעתים, אני שואל, בשקט, בעיקר את עצמי, אבל אין זו זעקה, והבכי דעך, אם כי עדיין עצוב לפעמים. לפעמים, אפילו נדמה לי שעוד מעט, הוא יצלצל בדלת ויכנס, אבל אני בעיקר נזכר ברגעים של שיחה משותפת, של לימוד משותף ושל צחוק בריא.

מה מנחם, ומה זו נחמה, כדרך שבני אדם מנחמים? האם יש נחמה? והאם בני אדם יודעים לנחם?

על אף שאין לי תשובה מכרעת, נדמה לי שאולי הקשבה לא שיפוטית, בכי משותף, שהוא בעצם אינו משאיר את האדם לבד עם הכאב "בכו תרווייהו" מהווה סוג של נחמה. כמו-כן, היכולת להיזכר בחיים, להחיות את הזיכרון ולהמשיך יכולה אולי להוות מעין הנצחה, ואף ניצחון מסוים, ולו חלקי על הכאב, על המוות.

המחשבה שהיופי והטוב ממשיכים להתקיים בעולם יכולה לאזן במידת מה את הכאב על היופי שקבור באדמה.

הזרוע של רבי יוחנן האירה את ביתו של רבי אלעזר החולה וגם עוררה את הבכי המשותף על הקיום הארעי, אך אולי היא "זרעה" את האפשרות של היד המושטת שהקימה את רבי אלעזר.