"חוקה אחת יהיה לכם ולגֵר ולאזרח הארץ"

מושג הגֵר המוזכר בהקשר של קרבן פסח ו"פסח שני" בפרשתנו אינו חד-משמעי; על-פי פשוטו של מקרא, אין אנו יודעים אם הכוונה לגר צדק שהתגייר או לגֵר תושב, כלומר הזר הגר בתוכנו המקבל על עצמו מספר מינימלי של מצוות. (שבע מצות בני נח, או לפי דעה אחרת, הימנעות מעבודה זרה)

חז"ל, וכמו-כן רוב פרשני המקרא המסורתיים, מפרשים את הגֵר המוזכר בפרשה זו כ"גר צדק" ולכן פשוט הדבר שהוא מחויב בקרבן פסח ואף בקרבן "פסח שני", אם נבצר ממנו מסיבה מוצדקת להביא את קרבן הפסח במועדו.

קיים אמנם קושי מסוים בהבנה זו של הכתוב; הרי הדברים מובנים מאליהם! גר שהתגייר הרי הוא כיהודי וכאזרח הארץ לכל דבר ועניין, ולמה יש צורך להזכיר אותו בנפרד לגבי הלכה זו של קרבן פסח?

יתר על כן, פעמים רבות מזכירה התורה את עניינו של הגֵר הגָר אתנו בהקשרים שונים ונראה, לפי הבנתם הפשוטה של המקראות שהכוונה איננה למי שהתגייר, אלא לזר היושב בקרבנו.

המלה "גֵר" מופיעה לראשונה בברית בין הבתרים, כאשר הקב"ה אומר לאברם: "ידוע תדע כי גֵר יהיה זרעך בארץ לא להם". (בראשית טו, יג)

כאשר אברהם פונה אל בני חת בבקשה להקצות חלקת קבר לשרה, הוא אומר: "גֵר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני". (בראשית כג , ד)

הגֵר המוזכר בספר בראשית הוא ללא ספק הזר, הממשיך לשמור על ייחודו האתני והתרבותי.

כאשר נולד גרשום, בנו הבכור של משה רבנו, מתארת התורה את משמעות השם: "ותלד בן ויקרא את שמו גרשם, כי אמר גֵר הייתי בארץ נכריה". (שמות ב , כב). גם כאן, מצביעה המלה "גֵר" על הזרות ולא על איזשהו תהליך של "גיור".

לראשונה, בפרשת בא, בפרק בו מצווים בני ישראל על קרבן פסח, מוזכר הגֵר המחויב במילה כתנאי להקרבת קרבן פסח: "וכי יגור אתך גֵר ועשה פסח לה', המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ, וכל ערל לא יאכל בו." (שמות יב, מח)

לעומת זאת, בפרשת קדושים אנו מוזהרים על הונאת הגר וכך לשון התורה: "וכי יגור אתך גֵר בארצכם לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלקיכם." (ויקרא יט, לג-לד)

נראה כאן בבירור מלשון הפסוק כי המדובר בזר הגר בתוכנו, בדומה לבני ישראל במצרים שהיו גֵרים (כלומר זרים) וכך משתמע מדבריו של רבי אברהם אבן עזרא על פסוק זה:

"'וכי יגור אתך גר': הזכירו אחר הזקן, והטעם כאשר הזהרתיך לכבד הזקן הישראלי בעבור שאין לו כח, כך אזהירך על הגֵר שכחך גדול מכחו או בעבור שאין לו כח שהוא בארצך ברשותך."

(אבן עזרא ויקרא יט , לג)

בפרשת בהר, מדברת התורה באופן מפורש על גֵר ותושב:

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גֵר ותושב וחי עמך." (ויקרא כה ,לה)

"וכי תשיג יד גֵר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגֵר תושב עמך או לעקר משפחת גֵר." (ויקרא כה , מז)

ואכן, הרמב"ם פוסק להלכה שאנו מצווים להחיות גר תושב וכך לשונו:

"אסור לישראל ליתן לעכו"ם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי' במכירה ולא במתנה, אבל לגר תושב בין במכירה בין בנתינה מפני שאתה מצווה להחיותו שנאמר 'גר ותושב וחי עמך'." (משנה תורה לרמב"ם הלכות זכיה ומתנה ג, יא)

ורבי חיים בן עטר, בעל פירוש אור החיים על התורה מסביר את ערכה של מצוה זו וכך לשונו:

"'גר ותושב …': טעם טענתו גר ותושב על פי מה שכתב רמב"ם (פ"ג מהלכות זכיה ומתנה ,הי"א) 'יכול ליתן מתנת חנם לגר תושב מפני שאתה מצווה להחיותו, דכתיב (ויקרא כג ד) 'גר ותושב וחי עמך' ע"כ לשון הרמב"ם.

ויש לך לדעת כי כל תורתנו הקדושה היא שכליות ובפרט בענייני ההנהגה הארצית, וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב עמנו, כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עמהם ולתת לו מתנת חנם, והיא טענת אברהם גר ותושב אנכי תנו לי, ודקדק לומר גר ולא הספיק לומר תושב המכוון לומר שהגם שאני גר ואיני מכם אעפ"כ הריני תושב…"(אור החיים בראשית כג , ד)

בספר במדבר, מוזכר הגר פעמיים בהקשר של קרבנות:

בפרשתנו: "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה', כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה. חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ." (במדבר ט ,יד)

ובפרשת שלח: "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם ועשה אשה ריח ניחח לה', כאשר תעשו כן יעשה." (במדבר טו , יד)

חז"ל ורוב הפרשנים מבינים כי בפרשתנו וגם בפרשת שלח מדובר בגר שהתגייר. לעומתם, כותב רבי סעדיה גאון: "וכי יגור אתכם גר…" וגר שנתגייר ונכנס בדת או שדר ביניכם לדורותיהם ובא לעשות קרבן ורצה שיהיה מקובל ורצוי לפני ה'". רס"ג על במדבר ט"ו, י"ד).

נראה, אם כן, שיש כאן מורכבות בהבנת המושג גֵר בלשון המקרא.

מחד גיסא, נראה בבירור שיש לנו חובות מוסריות ודתיות כלפי הגֵר הגָר בתוכנו (המכונה בלשון חז"ל "גר תושב"). אנו מצווים להחיותו, לעשות לו משפט צדק ואסור לנו להונות אותו.

ציווי זה מעוגן בזיכרון יציאת מצרים: טעמנו את טעם העבדות והגֵרות ולכן ביכולתנו להבין את רגישותו ופגיעותו של הגֵר. זיכרון היסטורי זה מחייב אותנו להתנהגות מוסרית וצודקת כלפי בני עמים אחרים הגרים בקרבנו. אמנם, בספרות ההלכתית קיימת בעייתיות מסוימת לגבי ההגדרה ההלכתית של גר תושב, אך קיימת תשובה מעניינת של הרב הרצוג ז"ל המציעה דיון מחודש בנושא זה בימינו. אך מכיוון שאין עניינינו כאן בדיון הלכתי, אנו פטורים מלהיכנס לדיוקים אלו.

מאידך גיסא, כאשר מדובר בהשתתפות הגר בקרבן הפסח, נדרש ממנו להיכנס לברית כי "כל ערל לא יאכל בו".

פירוש הרמב"ן על הפסוק בפרשתנו המדבר על הגר בקרבן פסח מעניין במיוחד:

וטעם 'וכי יגור אתכם גר', לצוות הגרים בפסח זה של מדבר כאשר יצוה בו לישראל, ויתכן כי מה שאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יב מח) 'וכי יגור אתך גר ועשה פסח', הוא על פסח מצרים, כי הפרשה ההיא על פסח מצרים נאמרה, כאשר פירשתי שם (בפסוק מג), והיה במשמע, כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח שאף הם היו באותו הנס, אבל המתגיירים אחרי כן במדבר או בארץ ישראל לא יתחייבו בפסח, שלא היו הם או אבותיהם בכלל 'ואותנו הוציא משם' (דברים ו, כג), לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח דורות במדבר ובארץ. (רמב"ן במדבר ט , יד)

הרמב"ן מבין כי גם ה"ערב רב", כלומר הנכרים שיצאו יחד עם בני ישראל ממצרים היו מחויבים בפסח הראשון, מכיוון שהיו שותפים לחוויה של הגאולה, יחד עם בני ישראל.

שותפות הגורל מאפשרת לבני עם אחר להרגיש שהם שותפים לאותו מהלך. לאחר מכן, כאשר מדובר בדורות הבאים שלא חוו באופן אישי את החוויה של יציאת מצרים, השותפות בחוויית הזיכרון איננה על בסיס ביולוגי אלא על בסיס של הצטרפות לברית מתוך בחירה.

נראה, אם כן, שהעמימות של התורה שבכתב לגבי מושג הגֵר פותחת אפשרויות פרשניות נרחבות המחייבות אנשי הגות תורנית ופוסקים ליצירתיות ולתעוזה לגבי מחויבתנו לגר הגר בתוכנו.