על שנאת חנם ואהבת חנם
דברי הגמרא (בבלי יומא ט, ע"ב) על הסיבות לחורבן הבית השני ידועים למדי, וזו לשון התלמוד:
"מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב?
מפני שהיתה בו שנאת חנם."
לעומת "שנאת חנם" המוזכרת כסיבה לחורבן הבית במסכת יומא, נאמר בגמרא (בבלי בבא מציעא ל ע"ב):
"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין." בעלי התוספות (בבא מציעא ל ע"ב ) מקשים על הסתירה הקיימת לכאורה בין שני המקורות: "לא חרבה כו' - ואם תאמר דביומא (ט, ע"ב) אמר 'מפני שנאת חנם'?" ומתרצים: "ויש לומר: דהא והא גרמא (שני הדברים גרמו לחורבן הבית)".
יתכן שניתן להתבונן בשני הנימוקים המובאים בתלמוד ולהבין את המושג "שנאת חנם", שהפך להיות מעין קלישאה נטולת משמעות, דרך הקשר בין שני הנימוקים.
אנשים השונאים זה את זה, קבוצות השונאות זו את זו או עמים השונאים זה את זה, בדרך כלל ימצאו סיבה מוצדקת בעיניהם לשנאתם את האחֵר. לעתים, הסיבה היא אישית, לעתים "אידיאולוגית", פוליטית או דתית. הם לעולם לא יגדירו את שנאתם "שנאת חינם"; הרי אם האחֵר הוא "כופר" או "בוגד" או סתם "רשע", יש הצדקה מלאה לשנוא אותו!
היטיב לתאר תופעה זו ש"י עגנון, בסיפורו הסָטירי הנפלא "שלום עולמים" (מתוך "ספר המדינה" בכרך "סמוך ונראה" ,עמ' 261)
"...צריכה היתה המדינה להקדים עֵצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכיסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ואת פרועי הראש כאחד. היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו? דבר זה מתפרש מתוך תולדותיה של האומה שעדיין משפיעות והולכות, אף על פי שכבר נשתנו סדרי עולם ונשתנה וסתה של האומה, ובניה פירשו מכל מה שהיה חביב על אבותיהם. אותה מדינה מסורת יש בידיה שאבותיה הראשונים יהודים היו, והרי דרכם של יהודים לכסות את ראשם, לפיכך נוהגים קצתם לכסות את ראשם. וקצתם, מה טעם מגלים את ראשם? אלא שרואים את עצמם כיהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש, לפיכך מגלים את ראשם. והואיל ואלו מכסי ראש ואלו מגלי ראש לפיכך חלוקים הם ושונאים אלו את אלו. וכסויי הראש מה טעם שונאים זה את זה, והלוא אלו מכסים ראשם ואלו מכסים ראשם, אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות...אלו גדולות מקנאה ואלו קטנות מכינה...ואין צורך בראש דווקא, ובלבד שיהא כיסויו ניכר. גלויי הראש מה טעם שונאים זה לזה, והלא אלו פורעים ראשם ואלו פורעים ראשם, אלא אלו מגדלי בלורית ואלו קצוצי שיער, אלו קרחים ואלו גיבחים. ואין צורך בראש דווקא, ובלבד שיהא מגולה...בדבר אחד בלבד שווים, שכל כת אומרת שכל הרעות הבאות על המדינה אינן באות אלא בשביל צרתה. ואלמלא לא היה בעל ספר המדינה חושש לדברים יתירים, היה אומר אלו ואלו דברי אמת."
סָטירה זו, שנכתבה על ידי עגנון לפני שנים רבות, כאילו נכתבה בימים אלו ומתארת כפי הנראה תופעה אנושית שכיחה למדי. הפילוסוף הצרפתי סרטר הגדיר אותה בתמציתיות: "הגהינום - אלו האחֵרים".
בספרות חז"ל מתוארת המחלוקת בין הלל ל
שני מקורות בתלמוד הבבלי מתארים מחלוקת בין שני בתי המדרש מתוך כבוד הדדי:
"אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית
" אע"פ שנחלקו בית
לעומת מקורות אלו, אנו מוצאים תיאור בתלמוד הירושלמי על מאבק כוחני בין שני בתי המדרש, וזו לשון התלמוד:
" ואלו הן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו, ונמנו ורבו בית
" אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל - רבי אליעזר אומר : בו ביום גדשו את הסאה. רבי יהושע אומר בו ביום מחקו אותה. אמר לו ר' ליעזר: אילו היתה חסירה ומילאוה - יאות. לחבית שהיא מליאה אגוזין כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת.
אמר לו רבי יהושע: אילו היתה מליאה וחיסרוה – יאות?! לחבית שהיתה מליאה שמן , כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת את השמן.
תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית
תני: ששה מהן עלו, והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים." (ירושלמי שבת פרק א, הלכה ד)
אותם בתי מדרש יכולים לנהוג כבוד זה בזה, יכולים גם להתחתן אלו עם אלו, למרות מחלוקות בדברים עקרוניים ומהותיים ביותר, אך יכולים גם לדרדר את המחלוקת לפסים אלימים וכוחניים.
מה מבדיל, אם כן, בין העמדה הסובלנית של בית הלל ובית
דומני שהמפתח נמצא בהבנת המושג "מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים" – מחלוקת בה כל צד מקבל שגם כוונתו של הצד השני, החולק עליו, היא 'לשם שמים' ושאין לו מונופול על האמת השמימית, יכולה להמשיך ולהתקיים מתוך כבוד הדדי.
במחלוקת כזו, מחזיק כל צד חלק מהאמת ואינו מתיימר לייצג את כל האמת. מחלוקת כזו מאפשרת למחלוקת להתקיים וגם לבעלי המחלוקת, אלו לצד אלו; כאשר נדרשת הכרעה, היא מתקבלת על פי קריטריונים מקובלים ומתוך כבוד הדדי, וההכרעה המעשית אינה מבטלת את עיקרון-העל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
לעומת זאת, מצב בו כל צד במחלוקת (או אחד מהצדדים) רוצה לנצֵח בכל מחיר ומשוכנע שיש זהות בין האמת שלו לבין האמת השמימית, אינו מאפשר קיומם של בעלי המחלוקת אלו לצד אלו. במקרים אלו, אנו עדים לתופעות של נידוי חברתי, של החרמה, של כינויי גנאי כגון "בוגד" או "כופר בעיקר", והמחלוקת הופכת לשנאה אישית העלולה להידרדר לאלימות כוחנית.
לעתים, נובעת הנטייה לפסול ולהחרים את בעל המחלוקת מתחושה של איום. כאשר אדם או קבוצה חשים מאוימים על ידי אדם אחר, קבוצה אחרת או השקפת עולם שונה, עלולה הדה-לגיטימציה לשמש תחליף להתמודדות ישירה עם האדם, הקבוצה או השקפת העולם ובמקרים אלו, אנו עדים ל"שנאה המקלקלת את השורה".
דומני שאין צורך להוכיח שתופעה מצערת זו, המתוארת בספרות חז"ל ובסיפור הסָטירי של עגנון, קיימת גם בימינו אנו. אמנם, חשוב להצביע על הסכנות ההרסניות הטמונות בגישה זו.
ואם נחזור לשני המאמרים התלמודיים שהוזכרו לעיל, נוכל, בהמשך לפירוש התוספות, לתאר את שתי התופעות – שנאת חינם והעמדת הדברים על 'דין תורה', ללא הממד של 'לפנים משורת הדין' - כנובעות ממקור אחד; חברה המבוססת על "דין תורה" בלבד, היא חברה ללא חמלה אנושית, חברה נטולת אהבה. כשאין התייחסות וכבוד לממד האנושי על כל מורכבותו, מתפתחת בהכרח שנאה לכל מה ששונה. "לפנים משורת הדין" איננה קטגוריה על-אנושית. אף חברה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן, אם אין בה כבוד לכל אדם באשר הוא אדם.
כמה נאים וחשובים דברי הרב קוק (אורות הקודש ג, שכד): "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות , והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם."
הצירוף "אהבת חינם" אינו מצוי במקורות חז"ל, אבל אולי המושג "אהבה שאינה תלויה בדבר", שבדומה ל"מחלוקת לשם שמים", סופה להתקיים, משקף בצורה נאמנה את הרצוי במקומותינו – אהבת אדם באשר הוא אדם, למרות שונותו, למרות אי הסכמה עם עמדותיו. יהי רצון שיקויים בנו "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה "
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה