נחמו נחמו, עמי.

בלוח השנה העברי יש מספר שבתות המוגדרות על ידי ההפטרה הנקראת בשבת זו בבתי הכנסת; השבת בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת שבת "שובה", השבת שלפני חג הפסח - שבת "הגדול", השבת שלפני תשעה באב שבת "חזון".

גם השבת שלאחר תשעה באב, בה אנו קוראים את פרשת ואתחנן, מכונה "שבת נחמו" על שם ההפטרה שאנו קוראים בשבת זו (ישעיה פרק מ).

בדבר תורה זה, אני מבקש להתבונן בשורש נ.ח.ם המופיע פעמים רבות במקרא, לכאורה בהוראות שונות.

כבר בפרשת בראשית, אחרי בריאת העולם והאדם, אחרי גירושו מגן עדן, הריגת הבל על ידי קין, וכל "ספר תולדות אדם" המסופרים בפרקים ה-ו, נאמר (בראשית פרק ו, ה-ז) :

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

אך, כמה פסוקים לפני-כן, בקשר ללידתו של נֹח, נאמר (בראשית פרק ה, כט) :

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'.

הקב"ה, כביכול, מתנחם, כלומר מתחרט על בריאת האדם ולמך, אביו של נח, מתנחם, כלומר מוצא נחמה בלידתו של נח, לגביו נאמר שהוא 'מצא חן בעיני ה'.

בעברית עכשווית, אנו משתמשים בשורש "נחם" רק במובן של נחמה, ולא במשמעות של חרטה.

כאשר אנו עוסקים ב"ניחום אבלים" הנוסחים השגורים בפינו הם: "המקום ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים" או "תנוחמו מן השמים".

ההפטרות שלאחר תשעה באב, החל מ"נחמו" מכונות "שבע דנחמתא" ובמבט ראשון, נמצא שבכל אחת מהפטרות אלו, בה מופיע הביטוי נחמה כשם עצם או כפועל, הכוונה היא לנחמה אחרי שבר, כדרך של התמודדות עם מצוקה.

מעניין, אם כן, לבדוק אם פרשנים ניסו להסביר את המשמעויות השונות של "נחם" על ידי מכנה משותף והבנה מחודשת.

הרש"ר הירש (בראשית ה, כט) מאיר את עינינו בסוגיה זו ומתייחס למשמעויות השונות של השורש "נחם" ולמשותף וזו לשונו:

"לשורש זה יש משמעות מיוחדת במינה: הוראת "נַחֵם" בלשון פעל: להביא תנחומין.

משמעות אחרת: לשנות ההחלטה ביחס לעתיד.

משמעות שלישית: להתחרט על מה שנעשה; כך 'אין איש נחם על רעתו' (ירמיהו ח, ו), 'אחרי שובי נחמתי' (שם לא, יח).

הוראת היסוד: לשנות את דעתו, ומכאן ההוראות: חרטה ושינוי החלטה. גם הנחמה משנה את הרגשת הלב ביחס למאורע שאירע...'נחם' דומה ל'נח' – הנִחָם חוזר בו ופונה לכיוון אחר, הוה אומר: הוא הופך את כיוון תנועתו; ומכאן גם 'הנחם' בהוראת חרטה: גם המתחרט חוזר בו מן הדרך שהלך בה עד כה. ומכאן גם הוראת 'נחם': מי שעבדה לו אבדה, ילך וינוע כדי למלא את חסרונו; משקיבל תנחומין, הרי הוא בא אל המנוחה; הנחמה תניח את דעתו, תמלא את חסרונו, ותשקיט את המיית לבבו."

במקביל, רבי יצחק שמואל רג'יו, מי שהיה כמעט בן דורו של הרש"ר הירש, שחי קצת לפניו בצפון-מזרח איטליה, כותב בביאורו על התורה (בראשית ו, ו):

"וינחם ה' – כל לשון נחמה הוא שינוי רצון מעצה לעצה שכנגדה, פעם מן הרעה לטובה פעם להֵפך, וידוע שאין שינוי רצון לפניו יתברך, כי לא אדם הוא להנחם, אך העניין כך הוא: כל גזירות ה' ברוך הוא והבטחותיו הם על תנאי שהמקבלים יזכו לטובה ההיא ולא ישתנו ממצבם, וכאשר תחול הגזירה על כל פנים בלי שום תנאי אז יתלווה אליה לשון שבועה, או מופת, או לשון עצה, והנה בבריאת העולם גזר ה' שיתמיד חוקי הבריאה לעולם, ועל זה נאמר בהם 'כי טוב', וכן גזר על המין האנושי שיפרה וירבה ויכבוש את הארץ, וכל זה היה על תנאי אם ישמרו בני האדם המצוות המדעיות, ויתרחקו מן החמס ומן העריות, וידע ה' מתחילה שישחיתו את דרכם ויתחייבו כליה, ולכן לא נשבע על הגזירות האלו בזמן הבריאה, אבל נשבע עליהם אחר המבול לנֹֹח, ומזה נבין שפורענות המבול לא היה שינוי רצון אצלו יתברך, אלא שינוי מצב המקבלים, שברוע מעלליהם לא זכו עוד לטובות ההמה שהבטיחם ה' עליהם בתחילת הבריאה, אבל לפי שלא גילה ה' סוד זה לאדם כשבירך אותו ואמר 'פרו ורבו', נדמה לנו כאילו נחם ה' ממה שאמר..."

בנוסף להבנת המושג "נחם" במשמעות של שינוי רצון (ללא הגדרת כיוון השינוי), מנסה רג'יו להתמודד עם הבעיה התיאולוגית המתעוררת עם קריאה פשוטה של המקראות המצביעה לכאורה על שינוי רצונו של הקב"ה בקשר לבריאת האדם על ידי ייחוס השינוי לבני האדם – השינוי המיוחס לאל הוא בתודעתם של בני האדם ונבע מהתנהגותם הפסולה.

המכנה המשותף, אם כן, שניתן למצוא אצל שני הפרשנים מהמאה ה-19, הוא שניתן לפרש את השורש "נחם" בצורה רחבה יותר. בכל המקרים מדובר בשינוי, לעתים ההתייחסות היא לשינוי ברצון, בהחלטה שהתקבלה או שעומדת להתקבל, לעתים בתודעה ובהרגשה אחרי אירוע.

בלשון אחרת, ניתן להגדיר "נחמה" כהסתכלות מחודשת על המציאות, המחייבת שינוי החלטה שהתקבלה, או התייחסות תודעתית ורגשית שונה ומתן משמעות שונה לאירוע שאיננו בשליטתנו.

הגדרה מחודשת זו מאפשרת לנו להתבונן בנבואות ה"נחמה" של ישעיהו בפרספקטיבה התפתחותית; רק בשבוע השביעי, בהפטרת פרשת ניצבים (או נצבים וילך), בשבת שלפני ראש השנה, אנו קוראים בפרק סא: "שוש אשיש בה', תגל נפשי באלהי, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני". לפני כן, יש ניסיונות של נחמה, אך תגובת העם לניסיונות הנחמה ב'נחמו' (הפטרת ואתחנן- ישעיהו מ) היא 'ותאמר ציון: עזבני ה' ואדני שכחני' (הפטרת עקב – ישעיהו מב). הפטרת עקב מסתיימת בישעיהו נא, פסוק ג :

כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.

אך התגובה בהפטרת ראה (ישעיהו נד, יא) היא:

"עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים."

וכך ממשיך תהליך הנחמה עד לשבוע השביעי בו ניאות העם להתנחם.

בסוף מסכת מכות (כד, ע"ב), מסופר על רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו מהלכים בדרך וכשעלו לירושלים והגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים.

"התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק.

אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?

אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו, מקום שכתוב בו (במדבר א') 'והזר הקרב יומת' ועכשיו 'שועלים הלכו בו' ולא נבכה?!

אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח') 'ואעידה לי עדים נאמנים - את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו' - וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג') 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב (זכריה ח') 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' - עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו."

תגובתו השונה של רבי עקיבא ויכולתו לנחם את עמיתיו התנאים קשורה אולי ליכולתו להתנחם, כלומר להתבונן במציאות בצורה אחרת, לקחת בחשבון לא רק את המציאות הסטטית, אלא גם את האפשרות שמציאות זו תשתנה. יכולתו של רבי עקיבא לראות את המציאות בצורה דינמית נובעת מגישתו למציאות ההיסטורית כאל טקסט מתפתח ומשתנה.

מסתבר שכדי להתנחם ולהתבונן במציאות בדרך שונה, לעתים זקוקים לזמן; המעבר מהמצב המשברי למצב בו ניתן להתאושש מהמשבר הוא תהליך איטי, מכיוון שהמציאות לא משתנה והיכולת להסתגל למציאות המאכזת ולמצוא בה "נחמה" איננה טמונה בנו באופן אוטומטי.

לעתים, יכול אדם שניחן בתכונות "מנחמות" להשפיע על סביבתו ולעזור לה להתבונן אחרת במציאות הקשה לכאורה.

דברים אלו נכתבים בימים קשים בהם האש התלקחה בצפון הארץ; אנשים רבים נפגעו ונאלצו לעזוב את בתיהם, נהרגו ונפצעו חיילים והדאגה לשלומם של החיילים החטופים רבה. כמו-כן, גם אצל שכנינו בלבנון נפגעו בני אדם, ביניהם ילדים שאינם קשורים כלל למלחמתנו נגד אויב אכזרי. לכן, אנו מקווים ומתפללים שבעת פרסום הדברים תשרור מציאות אחרת בארצנו ובאזורנו.

אירועים קשים אלו זקוקים לריפוי ולנחמה. צר לנו כי חלק מהקולות הרבניים הבולטים הנשמעים בתקשורת אינם מזדעזעים מהריגתם של ילדים חפים מפשע.

אנו זקוקים לתהליך של "נחמה" ולמנהיגות רוחנית שתוכל, בדומה לרבי עקיבא, להתבונן "אחרת" במציאות, להתנחם ולנחם ולזרוע תקוה, אהבה ונחמה במקום שנאה.