ידינו לא שפכו את הדם הזה?
ידועה לכולנו דרשת חז"ל (המובאת בפירוש רש"י על אתר) על הפסוקית "ידינו לא שפכו את הדם הזה" שמקורה במשנה סוטה וגם במדרש הלכה ספרי, וזו לשון הדרשה במשנה:
"ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו': וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן? אלא, שלא בא לידינו ופטרנוהו לא ראינוהו והנחנוהו ." (משנה סוטה ט, ו )
לרוב, נוטים אנו לפרש דרשה זו בהתאם למסורת הבבלית המתייחסת לאחריותה העקיפה של החברה ומנהיגיה לנהרג, לקרבן; כלומר על חברה - ובעיקר על מנהיגיה - לשאול את עצמה אם דאגה בצורה מספקת לקיומם ולהגנתם של היחידים החיים בתוכה או של עוברי אורח המזדמנים במחוזותיה.*
התלמוד הירושלמי מרחיב את תחומי האחריות העקיפה של המנהיגות הרוחנית ומחיל אותה גם על ההורג, וזו לשון הירושלמי:
" רבנין דהכא (חכמי ארץ ישראל) פתרין קרייא (מפרשים את הפסוק -ואת דרשת התנאים במשנה) בהורג. ורבנין דתמן (חכמי בבל) פתרין קרייא בנהרג.
רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג - שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו.
ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג - לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה. ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה ." (ירושלמי סוטה פרק ט, הלכה ו גמרא)
לגבי חכמי ארץ ישראל, מפרטת הגמרא בירושלמי שתי אפשרויות של "הזנחה" המסבירות את אשמתם של זקני בית הדין:
א. שלא הענישו את הרוצח בעונש מוות
ב. שהעלימו עין וטייחו את משפטו
נראה שאם מקבלים את הנחת היסוד שיש לזקני בית הדין (המנהיגות הרוחנית) אחריות עקיפה על הנעשה בתחום "שיפוטם", לא יהיה זה מוגזם לטעון ששתי הדוגמאות המובאות בגמרא אינן האפשרויות היחידות של "נטישת אחריות" מצד המנהיגות הרוחנית.
ידוע לנו הסברו של רש"י (המבוסס על דברי חז"ל) לגבי הצמדת שחרורו של הרוצח בשגגה למותו של הכהן הגדול " שהיה לו להתפלל שלא תארע תקלה זו בדורו". גם הסבר זה, אם כן, מבוסס על עקרון האחריות העקיפה של המנהיגות על מעשי הדור.
עקרון זה מתייחס אם כן , במובנו הרחב, לכל השפעה - פוליטית, כלכלית, משפטית או רוחנית וחינוכית - שיש למנהיגות על יחידים, קבוצה, קהילה או לאום המושפעים ממנה.
באלבום "ואלה שנות", בעריכת נסים משעל, שיצא לכבוד יובל ה50- של מדינת ישראל, התפרסם (בעמ' 309) מאמר מפרי עטו של הרב עמיטל המתייחס לטבח במערת המכפלה. כותרת המשנה של המאמר היא "טרור חבוש כיפה". במאמר זה, מתאר הרב חלק מהתגובות בציבור על אותו טבח וזו לשונו:
"הטבח במערה הכה בתדהמה כל בר-דעת ובר-לבב. אך מדהימים לא פחות היו הגילויים של ממדי התמיכה וההזדהות עם מעשהו של גולדשטיין הבודד. לראשונה נחשף הציבור בישראל לביטויים של הבנה, הסכמה ואפילו הערצה לרוצח ומעשהו, בשיעור בלתי צפוי…בקרית ארבע היתה צהלה ושמחה. במקומות רבים ביישובי יש"ע פרצו בשיר ושבח. נערים ונערות ברחבי הארץ, חילוניים כדתיים, דיברו על גולדשטיין כגיבור או קדוש…בישיבה הגדולה בקרית ארבע הוספד גולדשטיין על-ידי ראש הישיבה ותואר בתואר קדוש. קברו של גולדשטיין בקרית ארבע הפך להיות אתר עלייה לרגל…בהלוויה ההמונית שנערכה לגולדשטיין בחברון, השתתף גם בחור אלמוני מהרצליה, שנפעם מ"מסירות הנפש" של גולדשטיין ומעריציו. בעוד פחות משתי שנים עתיד יגאל עמיר להמשיך את הטירוף הנורא ולהתיר את דמו של ראש ממשלת ישראל."
אינני חושב שיש צורך בהסברים מורכבים כדי להבין שהתיאור החד והמדויק של הרב עמיטל את הקשר בין אירועי המערה (באוהל יצחק) לבין אירועי הכיכר (לימים ע"ש יצחק רבין) ממחיש את הנאמר ע"י חז"ל בתנא דבי אליהו רבה:
" לא נתנה תורה על מנת כן אלא לקדש שמו הגדול, שנאמר 'ויאמר עבדי אתה ישראל וגו'' (ישעיה מ"ט ג') - מיכן אמרו ירחיק אדם עצמו מן הגזל, מישראל ומן הגוי ואפילו מכל אדם שבשוק; שהגונב לגוי, לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל לישראל, נשבע לגוי לסוף שהוא נשבע לישראל, מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל, שופך דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל ולא נתנה תורה על מנת כן, אלא כדי לקדש שמו הגדול 'ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים וגו'' (ישעיה ס"ו י"ט) מהו אומר בסוף העינין? 'והגידו את כבודי בגוים'"
(תנא דבי אליהו רבא, פרשה כו)
אמירה החלטית זו הנראית פשוטה ומובנת מאליה לכל בר-דעת ובר-לבב - אך אולי יש צורך לשנן אותה ולהזכיר אותה ללא הרף בדורנו, כי לעתים נדמה שאמת פשוטה זו נשתכחה מאתנו - מלמדת אותנו שאין קטגוריות מוסריות נפרדות לעמים שונים וכל המנסה ליצור, על בסיס דברי תורה, מוסר שבטי או גזעני, אינו אלא מעוות דברי תורה ודברי חכמים ועלול להפוך את עם ישראל מעם סגולה לשפֵל שבעמים ועל-ידי-כך להביא לידי חילול השם איום ונורא, והרי כל תפקידנו בעולם אינו אלא "לקדש את שמו הגדול".
המתנות הגדולות שניתנו לנו על-ידי הקדוש ברוך הוא, ניתנו על תנאי ונועדו לאפשר לנו לקדש שם שמים בעולם.
בהמשך פרשת עגלה ערופה המסיימת את פרשתנו, דורשים חז"ל בספרי את הפסוק:
"כפר לעמך ישראל אשר פדית" -
'אשר פדית': על מנת כן פדיתנו, שלא יהיה בנו שופכי דמים . (סיפרי פרשת שופטים, פיסקא רי)
והמלבי"ם מפרש : "ופירשו חז"ל שמלמד שעל מנת כן פדה אותנו, שלא ימצא בדור מן הדורות שופכי דמים, ועתה שנמצא שופכי דמים, התגלה למפרע שיוצאי מצרים לא היו ראויים אל הפדיון, וכל הנסים שעשה להם היו ללא צורך…"
התורה, השחרור מעול מלכויות בדורת השונים - החל ביציאת מצרים - והכניסה לארץ ישראל, הן מתנות יקרות וטובות שניתנו לנו על תנאי, כדי שתהיה לנו האפשרות להקים חברה ערכית ללא שפיכות דמים. רק חברה ללא שפיכות דמים היא חברה היכולה לקדש את שמו הגדול של הקב"ה.
נראה לי שבחודש אלול ("אני לדודי ודודי לי"), בו נדרשים אנו להתקרב מחדש אל אבינו שבשמים, עלינו להתבונן באמת פשוטה זו, לשנן אותה לעצמנו, לילדינו, לחניכינו, לשכנינו ולכל מי שמוכן לשמוע אותנו ולעשות כל מה שביכולתנו כדי שלא נצטרך, חלילה, לעמוד ולהצהיר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
___________________________________________________________________________________________
* מעניינת ההשוואה שעושה הרש"ר הירש (בפירושו על ויקרא כ"א, ה) בין הכתיב החריג של המילה "שפכֻה" (במקום "שפכו") לבין הכתיב בפרשת אמור של "לא יקרחֻה קרחה בראשם", וזו לשונו:
"מובן מאליו, שאיסור (קרחה למת) הנוהג בישראל, נוהג גם בכהנים, אך בעומק הדבר היה צורך לשנן איסור זה לכהנים בייחוד; לבל יעלה על הדעת, שאות המטיף לגבורת האל של כוח המוות - יש בו משום סמל דתי מובהק, המתאים דווקא לתפקיד הכהנים.
וכעין זה אתה מוצא בהכרזת בית הדין של העיר: "ידינו לא שפכֻה את הדם הזה", שהרי כך מבארת ההלכה: :" וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן?" אכן, יש צורך בהכרזה כעין זאת. אם שלטונות העיר אינם נוהגים מידת הכנסת אורחים בהלך עני, העובר לפי שעה בעירם…הרי הם שגרמו לגורלו, הם האשמים במותו; ועליהם לטהר עצמם מאשמה זו… הרי לנו כאן מאמר, הנראה במבט ראשון מיותר בהחלט - מבחינת האישים שהוא מיוחס להם; אך לאמיתו של דבר יש בו צורך גדול. משום כך אתה מוצא בשני המקומות האלה: הסופית המבטאת את הנושא היא אות ה' - חסרת המשמעות הברורה - במקום "ו", שדרכה לציין את הנושא. במבט ראשון הרי הכתיב מניח מקום לספק ביחס לנושא הנידון; אך הקרי מורה, שהכוונה בפסוק שלנו לכהנים; ואילו בפרשת עגלה ערופה,. הכוונה לידי בית הדין."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה