נר לזכרם של הורי היקרים
נתן בן ישראל יעקב ושושנה לייזר ומרים בת פנחס וחנה לייזר ז"ל
אשר חלמו על ציון,לא זכו להתיישב בה, אך זכו להיטמן בעפרה.
חלומות, לא-מודע, נבואה ומציאות.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל טוען ("שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", עמ' 152), במידה רבה של צדק, שספר בראשית ראוי להיקרא "חומש החלומות" בגלל החלומות הרבים המוזכרים בו, ובתור שכזה הוא "ספר המציאות שלמעלה מתודעת האדם העֵרה", בניגוד לעולם שלאחר מתן תורה, שהוא "עולם ההכרה הרציונלית".
יתרה מזו, התבוננות במורה הנבוכים ( חלק ב, פרקים ל"ו, מ ומ"א) מלמדת אותנו שלדעת הרמב"ם, גם כאשר אין התורה מספרת לנו מפורשות שמדובר בחלום, יש לראות בכל מפגש של אדם עם מלאך חלום, שיש ליחס לו גם ערך נבואי.
התלמוד (בבלי ברכות נ"ה- נ"ז) מקדיש דיון נרחב למשמעותם של חלומות ואף מביא רשימה ארוכה ומגוונת של פירושים לסמלים המופיעים בחלום.
האמירה הרדיקלית ביותר בנושא זה היא: "כל החלומות הולכים אחר הפה" ואמירה זו מומחשת ב"סוגיית החלומות" על-ידי סיפור מדהים:
"אמר רבי ביזנא בר זבדא, אמר רבי עקיבא, אמר רבי פנדא, אמר רב נחום, אמר רבי בירים משום זקן אחד, ומנו - רבי בנאה: עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר 'כל החלומות הולכים אחר הפה' ." (בבלי ברכות נה, ע"ב)
משתמע מאמירה זו, בצורה הפרדוכסלית ביותר, שהאדם שולט בצורה מוחלטת במשמעות שהוא מעניק לחלומותיו, ויש לו אפילו את האפשרות לתת לחלום אחד משמעויות רבות ואף סותרות. במילים אחרות, אין לחלום משמעות אחת נתונה ומוחלטת, אלא האדם החולם יכול לבחור את המשמעות שהוא מעניק לחלומו.
במבט ראשון נראה שההתייחסות המקראית לחלום שונה, לפחות בפרשתנו ואף נראה שאם אנו מניחים - כפי שאומר זאת יוסף לפרעה: "את אשר האלוהים עושה הגיד לפרעה" - שלחלום יש ערך נבואי, קשה לתת לאדם את החופש לפרש את החלום על-פי בחירתו.
ייתכן שהתבוננות בחלקים השונים של סיפור חלום פרעה כפי שהם מופיעים בפרשתנו תאפשר לנו להסתכל על הדברים בצורה אחרת.
לסיפור יש כמה שלבים:
א. התורה מספרת לנו על חלומו של פרעה (מא, א-ז)
ב. פרעה מתעורר, הוא מוטרד מהחלום שחלם (ותפעם רוחו)
ג. הוא מספר את חלומו לחרטומי מצרים וחכמיה
ד. החרטומים מציעים פתרונות לחלומו
ה. "אין פותר אותם לפרעה": אף פתרון איננו נראה לפרעה
ו. בהמלצת שר המשקים, פרעה משחרר את יוסף , כדי שיוכל לפתור לו את חלומו.
ז. פרעה מספר את חלומו ליוסף והתורה מתארת בפרוטרוט את האופן שבו פרעה מספר את חלומו ליוסף. (ופרשני המקרא כבר עמדו על הבדלים מסוימים בין תיאור החלום בפסוקים א-ז, לבין סיפור החלום על-ידי פרעה)
ח. יוסף מפרש את חלום פרעה על פרטיו השונים .
ט. יוסף נותן לפרעה ייעוץ בעקבות החלום (ל"ג- ל"ו)
י. פרעה מביע שביעות רצון מהפירוש הניתן לחלומו ומהייעוץ שבא בעקבותיו
וממנה את יוסף למשנה למלך, כדי שיבצע את התוכנית המומלצת על ידו.
נראה לי שהתורה מספרת לנו את כל הסיפור, באריכות יתרה, על כל פרטיו ושלביו, ועל ידי כך, רוצה בעצם להראות לנו שבכל אחד מהשלבים, יכול היה להתרחש תסריט שונה.
פרעה יכול היה לאמץ את הגישה שאף היא מופיעה בסוגיית החלומות ולומר לעצמו: "חלומות שווא ידברו", ולא לייחס חשיבות לחלום.
אפשרות אחרת היתה להחליט שלחלום תהיה משמעות חיובית ול"הטיב" את החלום על-ידי נוסחה כזו או אחרת.
הוא יכול היה לאמץ את אחד הפירושים שניתנו לו על-ידי החרטומים – וחז"ל השלימו את הסיפור המקראי כאשר יצקו תוכן לפירושי החרטומים (ראו רש"י מא, ח בעקבות בראשית רבה, פ"ט).
פרעה בוחר לא להתעלם, לא ל"היטיב" את החלום ולהעניק לו את המשמעות הרצויה לו ואף לא לאמץ את הפתרונות המוצעים לו על-ידי חרטומי מצרים. הוא בוחר לקרוא ליוסף, לספר לו שוב את החלום, להקשיב לפירושו ולהצעותיו ולאמץ גם את הפירוש וגם את ההמלצות.
פרעה זה נותן אמון ביוסף, מבין מה באמת קרה בינו לבין אשת פוטיפר, הוא פרעה "אשר ידע את יוסף", בניגוד ל"מלך החדש" אשר "לא ידע את יוסף" מתחילת ספר שמות, ואין זה משנה אם הוא "באמת" היה מלך חדש ולא ידע, או ש"נתחדשו גזרותיו" ולא רצה לדעת.
כל אחת מהאופציות האחרות היה יוצר סיפור אחר, עם משמעות אחרת, ולכן נראה שדווקא הסיפור הזה, הכולל את כל מרכיבי התסריט שתוארו לעיל תומך בגישה "כל החלומות הולכים אחר הפה" ממסכת ברכות.
חלומו של פרעה איננו דבר המתרחש בחלל ריק ואינו דבר העומד בפני עצמו; פרעה, בהיותו מופקד על רווחת תושבי מצרים, חולם "חלום של מלך" (כלשון המדרש בבראשית רבה פ"ט). הוא מוטרד, ולכן "הרהורי לבו" שאינם מובנים לו עד הסוף, מופיעים אצלו בחלום שאיננו מפוענח.
הוא אינו יכול, או ליתר דיוק בוחר לא להתעלם מחוסר הנחת שהוא חווה , למרות שאיננו מבין עד הסוף את תחושותיו. חלק מחרטומי מצרים אכן קלטו שפרעה מוטרד ("שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר"), אך פירשו את מצוקתו כמצוקה אישית, דבר שלא מצא הד בנפשו של פרעה (בלשון התורה: "אין פותר אותם לפרעה" וכלשון רש"י: "שלא היה קולן נכנס באוזניו").
ייתכן שפרעה חש (תודעה שהיא מעבר לערות ולמודע, בלשונו של ליבוביץ) שעליו לשחרר את יוסף כדי שיוכל למצוא פתרון למצוקתו. ייתכן שיש לתקן את העוול שנגרם ליוסף על-ידי המערכת המצרית כולה לפני שפרעה יוכל למצוא מרפא למצוקתו ולמצוקת העם המצרי שהטרידה את מנוחתו.
רק אז, כאשר "הוציאו את יוסף מהבור", יכול פרעה לספר את סיפור חלומו מתוך תחושה אמיתית של אכפתיות למצוקתו של העם המצרי ומתוך דאגה לעתידו ולקיומו ורק אז, יכול יוסף להקשיב לחלום זה ולהתחבר למניעים העמוקים של החלום ולתת לו את המשמעות הנבואית שפרעה בסופו של דבר יכול לבחור בה ולפעול על פי המשתמע ממנה.
גם הנבואה, על פי תפיסה זו, בדומה לחלום, איננה מתרחשת בחלל ריק ; יש תנאים מקדימים המאפשרים את קיומה, וגם לאחר שניתנה ההזדמנות, יכול האדם להחליט מה הוא עושה עם ההזדמנות שניתנה לו, איך להבין אותה ומה לעשות אתה.
הנבואה, כלומר הפתיחות לקשר עם הא-ל והאפשרות להקשיב למסרים שלו, דורשת בראש וראשונה תיקון העוול שנעשה לבני אדם, כולל הזרים והחלשים שאינם יכולים לשכור עורכי דין יוקרתיים, בדומה ליוסף ה"נער העברי, עבד לשר הטבחים" במצרים. שחרורו של יוסף, בעל החלומות, מאפשר לפרעה, להקשיב למשמעות העמוקה והנבואית של חלומו, ולהתחבר למצוקת עמו.
ייתכן שהתורה מלמדת אותנו כאן שכדי להתחבר למשמעויות רוחניות עמוקות, חייב האדם, המנהיג, לפתח רגישות לחלש ולזר, כדי שהחלש והזר יוכל להקשיב לחלומותיו לפענח אותם עבורו וכדי שהוא יוכל לראות בהם את משמעותם הנבואית, הנובעת מתוך דאגה אמיתית לעתידו של עמו. ייתכן שמצב זה , של הקשבה אמיתית, הוא המקום בו החלומות השונים יכולים להיפגש ולא להתנגש.