ולא יכול יוסף להתאפק

ו

ולא יכֹל יוסף להתאפק

מילים אלו הבאות אחרי נאומו של יהודה מסמנות רגע של מפנה דרמטי במפגש בין יוסף לאחיו. עד כה הוא התנכר להם והתעלל בהם; מכאן ואילך הוא חושף בפניהם את זהותו האמיתית ובעצם נותן משמעות אחרת להימצאו במצרים.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ.

וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מה, ד-ח)

בפרשה זו, יוסף מסתפק בקביעת העובדות ובהענקת משמעות של שליחות אלוהית למכירתו, כאילו האחים בסך הכל מילאו תפקיד בתכנית אלהית באופן לא מודע.

לעומת זאת, אחרי מות אביהם יעקב, אחרי שהאחים העלו בפני יוסף את החשש שהוא ינקום בהם, נימת דברין של יוסף שונה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי?!

וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.

(נ, יט-כ)

בפרשתנו, כאמור, יש התייחסות למכירה ששירתה בדיעבד תוכנית אלהית. בפרשת ויחי, אחרי מות יעקב, יוסף גם מתייחס לכוונותיהם הרעות של אֶחָיו.

רמזים אלו בלשון המקרא מחזקים את ההשערה שיוסף מבין מצד אחד שהדברים התגלגלו בהתאם לרצון האל, אך יחד עם זאת, הדבר אינו פוטר את האחים מאחריות.

דומני שגם המלים 'ולא יכול יוסף להתאפק" - לפחות לפי הפרשנים המפרשים את המילה "להתאפק" מלשון "איפוק" – מצביעות על תגובה בלתי נשלטת של יוסף. הוא בעצם רצה להתאפק, אך משהו חזק יותר ממנו התחרה עם רצון זה וניצח אותו.

עלינו להבין אם כן באיזה מובן יוסף לא יכול היה להתאפק:

רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש "משך חכמה" רואה בתגובתו של יוסף מעין החלטה מוסרית מתחשבת וזו לשונו:

'לא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים - ר"ל כי רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים 'השמש והירח כו' משתחווים לי', ולא היה לו לרחם עליהם כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם. אך שלא היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי חונן ולא היה יכול להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו.'

לפי פירוש זה, יוסף ויתר על הגשמת חלומו במלואו ועל הנקמה המוצדקת, כדי לא להיראות אכזר בעיני המצרים הנצבים עליו.

דון יצחק אברבנאל מציג גישה אחרת:

השאלה האחת עשרה: "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו" (מה, א). כי אם היה עניינו כדברי רש"י, שלא יכול לסבול שיהיו המצריים ניצבים עליו ורואים אחיו מתביישים בהיוודעו להם, היה ראוי שיאמר: 'ולא רצה יוסף', לא: "ולא יכול". ואם עניינו כדברי הרמב"ן שלא יכול להתחזק לכל הניצבים עליו, שהיו מייחלים פניו למחול לבנימין - הנה ראוי שיאמר שלא התוודע יוסף אל אחיו רק מפני שסרבו בו המצריים. וזה לא יעלה על הדעת, כי כמו שביארתי כבר השלים להענישם מידה כנגד מידה, והיה דעתו לשיתוודע אליהם.

'ולא יכול יוסף להתאפק וגו' עד מהרו ועלו אל אבי' [בראשית מה, א-ח]:

כפי מה שזכר הכתוב למעלה, בפעם הראשונה כששמע את אחיו אומרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו" (מב, כא), נכמרו רחמיו "ויסוב מעליהם ויבך וישב אליהם" (מב, כד). ובפעם השנית משהביאו את המנחה, נאמר (מג, ל-לא): "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה, וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם". אמנם בפעם הזאת השלישית, כשנתמלא עליהם רחמים מהראשונות, כבר היה צריך להסב מעליהם או להיסתר בחדרו ולבכות שמה ולהתאפק ולשוב אליהם. ולפי ש"לא יכול יוסף להתאפק" ולעצור הבכי, לצאת משם להיכנס החדרה לבכות, בסיבת "כל הנצבים עליו" - אנשי ביתו ומבית פרעה שהיו עוטרין אותו פנים ואחור - הוצרך לקרוא: "הוציאו כל איש מעלי", באופן שיצאו כולם "ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו". והותרה השאלה האחת עשרה.

אברבנאל מפרש את אי יכולתו של יוסף להתאפק כהתרככות הדרגתית, כאשר הפעם כבר אינו מסוגל מסיבות שונות לפרוש לחדר אחר כדי לבכות.

שד"ל, לעומת הפרשנים האחרים קורא את "ולא יכול" בצורה אחרת:

ולא יכול יוסף וגו' : בתחילה היה בליבו לעכב אצלו בנימין ולשלוח את אחיו בלי שיתוודע אליהם, ועתה כשאמר לו יהודה והיה כראותו כי אין הנער ומת, נכמרו רחמיו על אביו ומצא עצמו מוכרח להניח לבנימין שישוב אל אביו לבלתי ימות אביו, אך עם כל זה חשקו לקרב אליו בנימין נשאר בתקפו. והנה לא מצא תחבולה לשלוח את בנימין אל אביו וגם לקרבו אצלו, אלא כשיתוודע אליהם ויקראם כולם לבוא אצלו, או כדעת אח"ם, בראותו עוצם התאמצות יהודה להישאר הוא עבד תחת בנימין נכמרו רחמיו על אחיו והסכים להתוודע אליהם; אך היה מתאפק ומושל ברוחו שלא להתוודע אליהם בפני המצרים הניצבים עליו לבלתי ישמעו גנותם ששנאו את אחיהם ומכרוהו; ואולם בסוף מאמרו של יהודה נכמרו רחמיו כל כך שלא יכול עוד להתאפק והוכרח לזעוק 'הוציאו כל איש מעלי.'

לדברי שד"ל יוסף בעצם רצה להחזיק את בנימין אצלו ולא להתוודע אל אחיו, אך הוא שינה את החלטתו מתוך התחשבות באביו או בגלל התרשמותו מנכונותו של יהודה לקחת אחריות מלאה על בנימין.

המכנה המשותף בין כל הפרשנים שהתייחסו למילים אלו הוא ההבנה שיוסף חווה קונפליקט. האם הקונפליקט הוא בין רצונות שונים, ערכים שונים? האם יוסף אינו מסוגל, בגלל סערת רגשות לעושת את מה שבעצם רצה לעשות?

כמדומני שהכתוב אינו מאפשר לנו להכריע באופן חד משמעי בין הקריאות השונות, ואולי לא בכדי.

לעתים, אנו נדרשים להכריע בין ערכים שונים ורצונות שונים, כאשר בכל הכרעה, אנו מוותרים על משהו. לעתים, נדמה לנו שמתאים לנהוג באיפוק, אך משהו חזק מאיתנו משתלט עלינו ואינו מאפשר לנו להתאפק.

במפגש בין יוסף לאחיו, השתלטו רגשותיו על רצונו להמשיך להתנכר לאחיו, אך בכל זאת יכול היה להתאפק עד שהזרים "הנצבים עליו" יצאו מהחדר, ובכך יוסף הצליח לא להסגיר את מכירתו.

יתכן שפרשה זו מלמדת אותנו את האיזון הנכון בין ביטוי משוחרר של רגשות, לבין הצורך למצוא את המקום הנכון ואת הרגע הנכון לבטא אותם.