"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה,

וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם"

נגעי הבית העסיקו את פרשני המקרא החל מחז"ל שתהו על מוזרות התופעה. גם רש"י בוחר פירוש מדרשי ורואה בנגעי הבית ברכה מסוימת וכך לשונו:
"ונתתי נגע צרעת - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן."
החזקוני מביא את דברי התוספות שרואים את נגעי הבתים כסימן לכך שבבתים אלו עבדו עבודה זרה כדי שיוכלו לדעת אֵלו מקומות לאבֵּד.
הפירוש הרדיקלי ביותר מופיע במסכת סנהדרין (עא, ע"א) בסוגיה המתייחסת למצוות הכתובות בתורה שאין להן משמעות "הלכה למעשה" אלא הן בבחינת "דרוש וקבל שכר" וכך נאמר בסוגיה זו לגבי הבית המנוגע:
"בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות - ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר."
אמנם, הגמרא מביאה גם פירושים אחרים ועדות רחוקה על קיומם של בתים מנוגעים, אך בעל הסוגיה נותן מקום נרחב לגישת הטוענים שבן סורר ומורה, עיר הנידחת ובית המנוגע "לא היו ולא עתידים להיות" ונכתבו בתורה רק כדי "לדרוש ולקבל שכר".
מה, אם כן, ניתן לדרוש בסוגיה זו?
אנו מוצאים שתי גישות מנוגדות לכאורה בעניין אפשרות קיומם של בתים מנוגעים בירושלים:
הגמרא במסכת יומא (יב, ע"א) גורסת שירושלים - ומקום המקדש בוודאי - אינה מיטמאה בנגעים, מכיוון שהיא אינה נכללת במושג "אחוזתכם", בהתאם לגישה ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים"
לעומת זאת, דורש הדרשן במדרש ויקרא רבה:
"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" - זה בית המקדש, שנאמר: "הנני מחלל את מקדשי גאון עֻזכם" (ויקרא רבה יז, ז)
ניתן כמובן ליישב את הסתירה בין שני המקורות בכך שהמאמר במסכת יומא הוא הלכתי לעומת המאמר במדרש האגדה שמביע רעיון. המדרש אף ממשיך במטפורה בה התחיל:
"ובא אשר לו הבית - זה הקב"ה, שנאמר (חגי א) 'יען ביתי אשר הוא חרב',
'והגיד לכהן' - זה ירמיה, שנאמר (ירמיה א) 'מן הכהנים אשר בענתות'.
'כנגע נראה לי בבית' - זו טינופת עבודה זרה ויש אומרים: זה צלמו של מנשה ...(שם, שם)
נראה לי, אבל, שניתן לקרוא גם את המדרש וגם את המאמר התלמודי בדרך אחרת, מכיוון שבכל מקרה אין להלכה הזו כל יישום מעשי וגם ההלכה ניתנת להידרש במישור הרעיוני
הרש"ר הירש, בפירושו על הפסוק בויקרא מרחיב את הדיבור על כך שהנגעים נוהגים רק בארץ ישראל מחד גיסא אך, מאידך גיסא, רק "בארץ אחוזתכם", כלומר בית עם בעלות פרטית ידועה ולכן ברמה האידיאלית, ירושלים והמקדש "אינם מיטמאים בנגעים".
הנגע הוא אם כן נגע חברתי המתחבר להשלכותיה של הרכושנות היכולה לנבוע מבעלות פרטית.
יש, אם כן, סתירה מהותית בין קדושה לבעלות, ה"קודש" הוא נבדל ואיננו יכול להיכלל באף קטגוריה של בעלות נדל"נית או ריבונות.
הנגעים עלולים לפגוע גם ב"בבית המקדש", כאשר היחס אל המקדש הוא יחס רכושני ויחס רכושני בהכרח מביא לחילול הקודש. התיקון הוא בפינוי הבית, בהסגרתו, בהוצאת האבנים הנגועות (עבודה זרה), בהשלכתן אל מקום טמא ובהחלפת האבנים הנגועות באבנים אחרות.
אין צורך, דומני, להרבות בדברים, כדי להבין את משמעות הדברים לימינו; הקמת מדינת ישראל מציבה בפנינו אתגרים רבים וחשובים. יש ביכולתנו, אם נרצה בכך, לבנות בלבבנו ובחברתנו מקום למקדש, בו חיינו יהיו מקודשים והחברה תהיה בנויה על בסיס מוצק של אבני צדק; אין צורך לשם כך באבנים קונקרטיות אלא בבניית חברה השואפת לשלום, הדואגת לגר, ליתום ולאלמנה. יתכן שלצורך כך, יהיה צורך להחליף אבנים נגועות באבנים אחרות, אך כדי לשמור על קיום הבית, מצווה עלינו לדרוש את הלכות נגעי הבית ולמצוא את הדרך ליישמן.