"וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח."

פרספקטיבה אחרת על ביטחון

לפני כמה ימים, חגגנו את יום העצמאות. בעוד כ-3 שבועות, יחול 'יום ירושלים', המציין את אחד מציוני הדרך המרכזיים בתולדות המדינה: מלחמת ששת הימים.

אין להתכחש לעובדה שקיומה של מדינת ישראל ונגישותם של מקומות בעלי חשיבות היסטורית יצרו אצל כל יהודי תחושה של גאווה וגם של ביטחון. כמו-כן, כאשר הודיעו "הר הבית בידינו"  בתוך מלחמת ששת הימים, היתה אווירה של התרוממות רוח בארץ וגם בתפוצות.

דומני שמוקדם עדיין, מבחינה היסטורית, להעריך את משמעותם של אירועים אלו "לדורות"; כמו-כן, כמדומני שאין ביכולתנו לפענח את תכניותיו של הקדוש ברוך הוא לגבי גאולת ישראל וביאת המשיח, וזאת בניגוד לגישות תאולוגיות המנסות לקרוא סימנים אלו או אחרים כמבשרי אחרית הימים, ובניגוד לגישות חרדיות קיצוניות הרואות בהקמתה של מדינת ישראל מרד נגד הקב"ה.

מנקודת מבט זו, שאלת הביטחון לגבי ישיבתנו בארץ היא בוודאי רלוונטית. האם קיימת הבטחה בלתי מותנית "שנשב לבטח בארצנו", מעין 'תעודת ביטוח אלוקית'.

פרשות בהר-בחוקותי, הנקראות בדך כלל ביחד מתייחסות לשאלת ה'ביטחון' של ישיבתנו בארץ, אך השורש 'בטח' מופיע לראשונה בסיפור הטבח שעשו שמעון ולוי באנשי שכם, וזו לשון המקרא

'וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ

וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר'. (בראשית לד, כה)

לעומת זאת, בפרשות 'בהר' ו'בחקותי', ההבטה היא שנשב 'לבטח' בארצנו

'וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח'. (ויקרא כה, יח)

'וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ'. (ויקרא כה, יט)

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. (ויקרא כו, ה)

לעומת פרשותינו, בפרשת ראה, ההבטחה היא שנשב 'בטח'

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. (דברים יב, י)

האם ניתן ללמוד משהו מההבדל בין 'בטח' לבין 'לבטח'? יתרה מזו, האם ההתבוננות בהבדל עשויה לסייע לנו בהבנת ההבטחה האלוקית לגבי הביטחון של ישיבה בארצנו?

בסיפור הטבח בשכם, חלוקים הפרשנים לגבי הבנת המילה 'בטח':

רש"י מייחס את תחושת הביטחון לבני יעקב:

בטח - שהיו כואבים. ומדרש אגדה: בטוחים היו על כוחו של זקן.

ביטחונם נבע, לפי פירושו הראשון, מיתרונם על אנשי שכם שנימולו. לפי הפירוש המדרשי, נבעה תחושת הביטחון מכוח תפילתו של אברהם אבינו.

לעומתו, פרשני פשט רבים (אונקלוס, רשב"ם, שד"ל ורג'יו) מייחסים את תחושת הביטחון לאנשי שכם, וזו לשון שד"ל:

"ויבֹאו על העיר בטח : שהיתה יושבת לבטח, וכן כל בטח שבמקרא על היושבים נאמר (רשב"ם) וכן תירגם אנקלוס דיתבא לרוחצן. וכן הירושלמי דהוה יתבא לרוחצה, אבל רש"י והמדרש (בראשית רבא פ', ט') פירשו בטח על שמעון ולוי."

אנשי שכם הרגישו בטוחים; האם תחושת הביטחון נבעה משאננות יתר, האופיינית לאנשים היושבים בעירם, על אדמתם? האם יש להסביר אותה על ידי האמון שרכשו כלפי יעקב ובניו שהבטיחו להם 'להיות עם אחד' בתנאי שימולו כל זכר? מכל מקום, התברר בדיעבד שלא היה להם על מה לסמוך.

לגבי לשון התורה בפרשת ראה, מפרש הנצי"ב ב"העמק דבר":

'וישבתם בטח' – לא תחושו עוד לשדים ומזיקים הנמצאים במדבר, על כן 'והיה המקום ...'.

מדובר כאן, לפי פירוש זה, בתחושת ביטחון של עם הנמצא על אדמתו, שאיננו חרד מפני חוסר הוודאות המאפיינת את חיי המדבר.

כך עולה כנראה גם מדברי רבי אברהם אבן עזרא:

והאמת שפירוש מנוחה - והניח לכם, והנחלה - וישבתם בטח.

יתכן, אם כן, שעם היושב על אדמתו, שניצח את אויביו, מרגיש תחושה בסיסית של ביטחון, כאשר הרגשה זו נובעת מעצם הישיבה על האדמה, המעניקה ליושבים עליה תחושה של שרשיות.

תחושה טבעית זו איננה ייחודית לעם זה או אחר; היא נחלתו של כל עם היושב על אדמתו ומושרש בה. יש להבין את "וישבתם בטח" כראיית הקשר לארץ כדבר טבעי ומובן מאליו.

כאמור, לעומת "וישבתם בטח" המופיע גם בסיפור שכם וגם בדברים, מופיע בפרשות "בהר" ו"בחקותי" המונח "וישבתם לבטח".

אם נלך בעקבות פירושו של הרש"ר הירש , נוכל לקרוא את הפסוקים יז, יח ויט כיחידה אחת' וזו לשונו:

"וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח – זה הביטחון המדיני כלפי חוץ.

וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ – תהיו בטוחים בפריחה פיסית בפנים.

וישבתם 'לבטח' – לא נאמר כאן 'וישבתם בטח', אלא 'לבטח': עצם הישיבה, אופן ישיבתנו בארץ יהיה לנו לביטחון, יעניק לנו ביטחון; הוא יגרום, שלא נהיה זקוקים להגנה מפני אויבים ולא לאמצעי ביטחון כנגד שידפון. וכן 'ואכלתם לשבע': דרך אכילתנו תביא לידי ברכת השובע. זאת, אם נסדיר את ישיבתנו ואת אכילתנו על-ידי המפשטים והחוקים.

'על הארץ' – עליה: הארץ "תישא" אותנו – בניגוד אל "ותקיא הארץ את יושביה"

פסוק יז אוסר עלינו את האונאה – ולפי פירוש חז"ל, דווקא אונאת דברים –

את פסוק יח יש לקרוא כיחידה אחת: הישיבה לבטח מוגדרת על ידי אופן ישיבתנו בארץ, כלומר על ידי התנהגותנו בה וכלפיה. מפסוקים אלו, ומכל הפרקים של פרשות אלו, עולה בבירור שאיננו עוסקים כאן בהבטחה בלתי מותנית, אלא בברית.

יתכן שתחושה טבעית, ארצית, של "לשבת בטח" נחוצה כשלב ראשון של קשר לארץ; במובן זה, איננו שונים מכל עם היושב על אדמתו, הזקוק ליציבות מינימלית כדי לחוש ביטחון. היו תקופות ארוכות בהיסטוריה היהודית שתחושה טבעית זו נמנעה מאתנו ולרוב, קיומה של מדינת ישראל שינה באופן משמעותי את תחושת הביטחון של היהודים בעולם. אמנם, דא עקא: לעתים, נפגעים יהודים בעולם גם בגלל זיהויים והזדהותם עם מדינת ישראל, אך אין זה עומד בסתירה לתחושה הקיומית השונה.

יחד עם זאת, "לשבת לבטח" איננו דבר מובן מאליו, המתרחש באופן אוטומטי. ההבטחה 'וישבתם על הארץ לבטח' מותנית בקיום הברית ותלויה במידה רבה באופן שבו אנו מנהלים את חיינו בארץ: האם איננו משועבדים לאדמה, או לכל רכוש אחר ושוכחים שאינה בבעלותנו המוחלטת ('כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי')? האם זוכרים אנו לא להונות את עמיתנו וגם את הגר? האם מקפידים אנו לא להלוות בריבית, האם מודעים אנו לזכויות העובדים, או שמא יש לנו פיתוי לשמר מעמד של עֲבָדים?

האם קיים איזון נכון בין המאמצים המושקעים ביצירת הרגשה של ישיבת "בטח" לבין היענות לאתגר של ישיבה ל"בטח" בארצנו?