הבאר, הסלע, הדיבור וההכאה

ויבאו בני-ישראל כל-העדה מדבר-צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא-היה מים לעדה ויקהלו על-משה ועל-אהרן. וירב העם עם-משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני יהוה. ולמה הבאתם את-קהל יהוה אל-המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתנו ממצרים להביא אתנו אל-המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות. ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל-פתח אהל מועד ויפלו על-פניהם וירא כבוד-יהוה אליהם. ברנע = עין ריב ? (כתב ראי) גפן ותאנה ורימון

וידבר ה' אל-משה לאמר. קח את-המטה והקהל את-העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל-הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן-הסלע והשקית את-העדה ואת-בעירם. ויקח משה את-המטה מלפני ה ' כאשר צוהו. ויקהלו משה ואהרן את-הקהל אל-פני הסלע ויאמר להם שמעו-נא המרים המן-הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את-ידו ויך את-הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. תורת ניהול משא ומתן

ויאמר ה' אל-משה ואל-אהרן יען לא-האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את-הקהל הזה אל-הארץ אשר-נתתי להם. המה מי מריבה אשר-רבו בני-ישראל את-ה' ויקדש בם. היגיונו של החוק והנמקתו משה מראש לא היה אמור להיכנס לארץ ברנע = עין ריב ? (כתב ראי) משה ואהרן קידשו את שם ה' יותר מדי

(במדבר כ, א-יג)

כאשר חז"ל ופרשני המקרא המסורתיים קראו פסוקים אלו, הם מצאו בהם מקור בלתי נדלה לדרשות והוציאו מהם "מים רבים" על ידי דיבור, וכידוע "אין מים אלא תורה". הם דרשו את סמיכות הפרשיות בין פרה אדומה למותה של מרים; כמו-כן, ראו ברגישות רבה את הקשר בין מותה של מרים לבין המחסור במים, וזו לשונם (בבלי תענית ט, ע"א ובמקומות אחרים)

" רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר, שנאמר (במדבר כ') 'ותמת שם מרים', וכתיב בתריה (וכתוב לאחר מכן) 'ולא היה מים לעדה'."

חז"ל ובעקבותם רש"י ופרשנים אחרים מתארים מציאות בלתי שגרתית של באר שליוותה את בני ישראל במדבר. באר זו מוזכרת במסכת אבות (ה, ו) בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת שבין השמשות. בעל שפתי חכמים מציין שהבאר מיוחסת למרים 'בזכות שהמתינה למשה על המים לראות מה יעשה לו כשהושלך לתיבה'

המים שנבעו מהבאר הם מקור של חיים. וכשמתה מרים, נעלמה הבאר, נעלם מקור החיים. ואכן, העם מגיב להעדר המים ולהעדרה של מרים בעקיפין (בעל כלי יקר, רבי אפרים מלונטשיץ מסביר שלא הספידו את מרים כראוי ולא התאבלו על מותה בצורה ישירה) בתחושות של ייאוש ומשאלות מוות (לו גוענו... לו מתנו). משה ואהרון אינם יכולים להתמודד עם תחושות אלו ולהכיל אותן ובורחים אל פתח אוהל מועד. פרשנים אחדים רואים בבריחה זו כשל מנהיגותי, שיש לו ביטויים גם בהמשך הפרשה. פרשנים רבים, ראשונים ואחרונים, עסקו בשאלת "החטא ועונשו" של משה רבנו (ניתן לקרוא סיכום מקיף של התפיסות השונות בעיונים לספר במדבר של פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל) ומצאו סיבות שונות למניעת כניסתו של משה רבנו לארץ ישראל.

הקורא כפשוטו את פרק כ, ז- יג אינו יכול להתעלם מהקשר בין הכאת הסלע לבין אי כניסתם של משה ואהרון לארץ ישראל, וכך לשון התורה:

וידבר ה' אל-משה לאמר. קח את-המטה והקהל את-העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל-הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן-הסלע והשקית את-העדה ואת-בעירם. ויקח משה את-המטה מלפני ה ' כאשר צוהו. ויקהלו משה ואהרן את-הקהל אל-פני הסלע ויאמר להם שמעו-נא המרים המן-הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את-ידו ויך את-הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. תורת ניהול משא ומתן

ויאמר ה' אל-משה ואל-אהרן יען לא-האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את-הקהל הזה אל-הארץ אשר-נתתי להם. המה מי מריבה אשר-רבו בני-ישראל את-ה' ויקדש בם. היגיונו של החוק והנמקתו משה מראש לא היה אמור להיכנס לארץ ברנע = עין ריב ? (כתב ראי) משה ואהרן קידשו את שם ה' יותר מדי

(במדבר כ, א-יג)

הקב"ה מצווה על משה "לדבר" אל הסלע כדי שיתן מימיו ואילו משה אינו מדבר אלא "מכה" בסלע; אמנם יוצאים מהסלע "מים רבים" לאחר הכאתו, אך משה ואהרון מואשמים בהעדר אמונה ובהחמצת ההזדמנות לקדש את ה' ברבים ולכן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל, או, אם ניצמד לכתוב - הם לא יביאו את הקהל אל הארץ, כלומר: תפקידם המנהיגותי יסתיים לפני הכניסה לארץ.

קריאה זו מתעלמת מההקשר הרחב יותר הכולל את מותה של מרים, היעלמות הבאר וחוסר יכולתם של משה ואהרון להתמודד עם הייאוש שדבק בעם לאחר מותה של מרים. ייתכן שמסיבה זו לא נראתה לפרשנים הכאת הסלע סיבה מספקת לעונש שהוטל על משה.

עיון בפסוקים עשוי לאפשר לנו קריאה הרואה קשר בין האירועים השונים המסופרים בפרשה, שיש בהם השלכות גם לדורות הבאים.

דור המדבר הוא דור חסר סבלנות; הובטח לו, כאשר יצא ממצרים, שיגיע אל מחוז חפצו, ארץ זבת חלב ודבש. המציאות המדברית טופחת על פניו של הדור ולאורך כל שנות המדבר, יש משברים המלווים לעתים בביטויים של ייאוש; אין אוכל, אין מים, אין תקווה. במצבים אלו, בא העם בטענות קשות אל מנהיגיו שהביאו אותו "למות במדבר". אנו מוצאים ביטויים שונים לייאוש הזה. חטא העגל, קורח, המרגלים, מי מריבה, בעל פעור מבטאים את קשייו של הדור הזה להכיל מצב של עמימות. לעתים, ברגעים קשים במיוחד, אין בכוחו של משה להכיל את הייאוש ואת הכעס.

כאשר אחיה הקטן היה בסכנה, המתינה מרים הנביאה, אחות אהרון, , עד שבת פרעה ראתה את תיבתו של משה והצילה אותו. בזכות אותה המתנה, מתינות, יכולת להכיל מצבים עמומים בהם מטבע הדברים קיימת חרדה גדולה, זכתה מרים ועִמה כל בני ישראל לבאר שהיוותה עבורם מקור של חיים, מקור של תקווה במצב של עמימות מדברית.

'ומשמתה מרים, נסתלקה הבאר' – עם מותה של מרים נעלמה יכולתו של העם להמתין, נעלמה המתינות, נעלמה היכולת להכיל עמימות אצל העם, וגם, לזמן מה, אצל משה ואהרון. לכן, אולי, דור המדבר, אליו השתייכו משה ואהרון, נקרא כך מכיוון שלא יכול להכיל מצבים מדבריים.

תקופות שונות בחיי עם מאופיינות על ידי עמימות; כדי להתמודד עם אותה עמימות "מדברית" נדרשת מתינות, נדרשת אמונה בעתיד טוב יותר. מנהיגות היכולה להוביל דור במצבים מדבריים היא "מנהיגות מדַבֶּרֶת" ולא מנהיגות "מכה". רק ייאוש, כתוצאה מהעדר אמונה, תקווה וסבלנות עלולים ליצור את האשליה המסוכנת שמצבים מורכבים ניתנים לפתרון באמצעות הפעלת כוח. פרשת מי מריבה וסמיכותה למותה של מרים מלמדות אותנו את הסכנה שבטשטוש הגבולות בין כוח לקדושה. לעתים, דור שלם משלם את מחירו של טשטוש גבולות מסוג זה.