למה פרשה זו סתומה?

-->

"למה פרשה זו סתומה"?

רש"י, בעקבות מדרש בראשית רבה (צו, א), מתחיל את פירושו על פרשה זו בהסבר דרשני על מסורת הכתיבה של פרשה זו, וזו לשונו:

"ויחי יעקב - למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר: שביקש לגלות את הקֵץ לבניו ונסתם ממנו."

(רש"י בראשית מז , כח)

רש"י בוחר לפרש לא את המילים, אלא את העדר הרווח בין המילים ובין הפרשיות ורואה ב"סתימות", כלומר בהעדר הרווח בין הפרשיות, רמז לשני סוגים של סתימות: סתימות העיניים והלב של העם המשועבד לאחר מותו של יעקב אבינו וסתימת יכולתו של יעקב לגלות את הקֵץ לבניו.

אין אמנם עדות מפורשת במקרא להתחלת השעבוד עם מותו של יעקב אבינו, כי הרי רק בתחילת ספר שמות, אחרי מותו של יוסף, קם מלך חדש על מצרים "אשר לא ידע את יוסף", ולכן יש להבין אולי את דברי המדרש (ואת פירושו של רש"י המאמץ דברים אלו) בדומה לפירוש המדרשי אותו מאמץ רש"י בקשר ל"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", כאשר הגלות מתחילה מרגע לידתו של יצחק. (רש"י בראשית טו, יג)

רמז נוסף לתחילת השעבוד מוצא הרב יששכר כץ (בעל פירוש מתנות כהונה על מדרש רבה) במילה "וַיְחִי" המתחילה פרשה זו , בדומה למדרשים הידועים "אין וַיהי אלא לשון צרה".

פרשנים שונים מתייחסים לקביעה המדרשית שהשעבוד התחיל עם פטירתו של יעקב (בעלי התוספות, חזקוני, בעל כלי יקר). רבי אפרים מלונטשיץ (בעל פ' כלי יקר) אף מדייק בלשון המדרש ומסביר שהעדר הרווח בין פסוק כז : ' וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד' לפסוק הראשון בפרשתנו מלמד אותנו שרק בחייו של יעקב אבינו, ישבו בארץ גושן בשלוה ובשקט ולאחר מכן התחיל השעבוד. הוא מציג גם שתי אפשרויות: השעבוד לא התחיל בזכותו של יעקב, כל עוד יעקב היה חי, לעומת האפשרות שהקב"ה קיצר ימיו של יעקב כדי שלא יראה את שעבוד בניו.

מכל מקום, איך שלא נבין את הקשר בין מותו של יעקב לבין תחילת השעבוד, עלינו להתייחס למה שקורה לעם משועבד: "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל". עם שאיננו חופשי ומשועבד לעם אחר, מאבד את היכולת לראות ואת היכולת להרגיש. גם העם המשעבד מאבד את יכולתו להרגיש ולראות. העיוורון ואטימות הלב אינם נופלים על עם או על אדם באופן פתאומי; הם תוצאה של תהליך מתמשך – השלבים ההתחלתיים אינם מורגשים, אך סופו של התהליך הוא שקיעה במ"ט שערי טומאה. רבים התהליכים בהיסטוריה של שעבוד עם אחד על ידי עם אחר בצורה הדרגתית ושקטה; בתחילת התהליך, לא מורגש הדבר לא על ידי העם המשעבד ולא על ידי העם המשועבד. מי שמתבונן בהיסטוריה של המאה הקודמת ומבקר במוזיאון השואה בוושינגטון יגלה שגם עליית הנאצים לשלטון גרמה בתחילתו של התהליך לעיוורון שהצליח להרדים את העם הגרמני, חלק ניכר מיהודי העולם ואת העולם כולו לתקופה די ארוכה, עד שהתחילו רדיפות גלויות של ממש. השעבוד כנראה מתחיל באטימות הלב והעיניים של המדכא והמדוכא גם יחד.

איזה קֵץ ביקש יעקב לגלות והדבר נסתם ממנו?

ייתכן שניתן לפרש את גילוי הקץ בהקשר הזה כסופה של גלות מצרים ועל פי הבנה זו, מבין יעקב, שהפנים את הבטחת ה' לאברהם אבינו, שירידתו למצרים בגלל הרעב מסמלת את תחילת גלות מצרים והוא מרגיש צורך, לפני מותו, לצייד את בניו בצוואה רוחנית הכוללת בשורה של תקווה -אמנם יהיה שעבוד, אבל יש לדבר סוף; רמז לדבר: הבקשה להיקבר עם אבותיו וגם בקשתו של יוסף שקלט את המסר, בסוף הפרשה (נ, כה): " וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".

יעקב רצה, אם כן, לאפשר לבניו להיתלות במועד מדויק, כי אולי חשב שמועד מוגדר של שחרור יקל עליהם את עול השעבוד.

לדברי בעל כלי יקר, היה גילוי הקץ מביא לאבדן התקווה ולביסוסם של בני ישראל בארץ זרה. ייתכן, מאידך גיסא, שהגלות והשעבוד היו במובן מסוים מבחן לאמונתם ולתקוותם של בני ישראל ולנכונותם להיגאל גם כאשר מועד הגאולה איננו ברור וידוע מראש.

אמנם, לרוב, בספרות חז"ל "גילוי הקֵץ" מתייחס לקץ הימים ממש, לעידן המשיחי, ולכן מתייחסים כאן רש"י ובעל המדרש ליעקב, אבי עם ישראל בכל הדורות, ולא לדמות המקראית שע"פ פשוטו של מקרא נפרד מבניו ונכדיו לפני מותו, הרי "יעקב אבינו לא מת" (בבלי תענית ה, ע"ב), הוא חי בתוכנו.

ואכן יעקב אבינו רצה לגלות לבניו ולנו את קץ הימים, אבל הדבר נמנע ממנו. לעתים, במצב בו הקץ גלוי ויש לו "תאריך" מוגדר, קיימת סכנה כי "מידיעה זו ימשך נזק רב שלא יקראו אותי ולא יבקשו פני הדורות הקודמים ויבקשו לישב ישיבה של קבע בארצות העמים, להיות להם אחוזה בארצותם כתושבים וכמתייאשים מן הגאולה. על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ולא יבקשו להיות תושבים בארצות העמים ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד" (כלי יקר מז, כח)\

סכנה זו, המתוארת על ידי ה"כלי יקר" קיימת כאשר עם ישראל נמצא בגלות, חי בתודעה שהקץ ידוע אבל לא רלוונטי לחייו, ולכן מתבסס בארץ נֵכר.

קיימת, אבל, סכנה הפוכה מזו המתוארת על ידי ה"כלי יקר", ויתכן שסכנה זו אקטואלית יותר לעם היושב בציון בימינו: גילוי הקץ , כלומר פרשנות ההיסטוריה העכשווית במונחים משיחיים , לא זו בלבד שיש בה ימרה להבין את דרכי ה' הסתומים – והרי זו חוצפא כלפי שמיא - אלא היא עלולה בנוסף לכך לאטום את הלב ואת העיניים.

יתכן, אם כן, שניתן לדרוש את שני הפירושים המדרשיים המובאים על ידי רש"י באופן אחר:

כל עוד "יעקב אבינו לא מת", כלומר כל עוד המצפֵּן המוסרי שלנו (דמות דיוקנו של יעקב שעצר את יוסף מלחטוא, יעקב המגנה את מעשיהם של שמעון ולוי) חי בתוכנו, איננו משועבדים וגם איננו משעבדים אחרים. כאשר יעקב מת בתוכנו, נסתמים הלב והעיניים מצרת השעבוד. צרת השעבוד עלולה להוביל לדחיקת הקץ כמוצא אשלייתי וכתחליף לאמונה מאתגרת ומחייבת. כמו-כן, עלולה תודעה של קץ הימים לעוות את תפיסת המציאות, את ערך ההתמודדות היום יומית עם אמונה ותקווה בעולם בלתי נגאל, תוך כדי שאיפה לתיקון עולם במלכות שדי. במובן זה, מאפשרת לנו פרשה סתומה זו חיים של אתגר ואמונה.

פורסם בגיליון ויחי של "שבת שלום" בשנת תשס"ג