"ושמי ה' לא נודעתי להם": תיאולוגיה של אמונה בהבטחה.
בפירושו על פסוק זה (ו, ב), מדייק רש"י בלשון הכתוב ואומר: "לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי. לא נכרתי להם במדת אמתות שלי, שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי".
האל המתגלה לאבות, אל שדי, הוא האל המבטיח, שטרם הוכיח את מעורבותו, ולכן הוא האל שמאמינים בו, לעומת האל המטיב, שאולי לא כל-כך קשה להאמין בו, ואפילו אינו מאפשר יחס של אמונה מכיוון שקיים את הבטחתו.
הרמב"ם מפרש את משמעות השם "שדי" במובן ש"מציאותו יתעלה די בכך" (מורה נבוכים א, ס"ג) או בלשונו של ליבוביץ' "האל שדַי לו", האל אשר מהותו היא בו בעצמו, שאינה בפונקציות שהוא ממלא לגבי העולם. (הערות לפרשיות השבוע, עמ' 42)
מעניין הדבר שבתפילת "שמונה עשרה" אנו מציינים "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" ואיננו מציינים בתפילתנו "אלהי משה", כאילו האל המתגלה אלינו, שאליו אנו מתפללים יום יום הוא אלהי האבות, ולא האל של מעמד הר סיני, או של התגלויות אחרות.
מאידך גיסא, מספרת לנו הגמרא במסכת ברכות (ל"ג, ע"ב):
" ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא (אדם עבר לפני התיבה בפני רבי חנינא), אמר: 'האל הגדול הגבור והנורא, והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד'. המתין לו עד דסיים. כי סיים, אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? (האם בזה סיימת את השבחים של אדונך?) למה לי כולי האי? אנן, הני תלת דאמרינן (אנחנו, שלושת הכינויים שאנו מזכירים) אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא (לולא משה היה מזכירם בתורה) ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו (לא היינו יכולים לומר אותם)" . (בבלי ברכות לג, ע"ב)
כלומר, הדגם לתפילתנו ולתפיסתנו את האל, הוא הכתוב בתורה על-ידי משה שנקבע על-ידי אנשי כנסת הגדולה; משמעות הדבר שיש תיאור מסורתי, נלמד, המאפשר לנו לתפוס את גילויי האל שאליו אנו מתפללים.
ייתכן שיש כאן מתח בין שתי תפיסות אמוניות:
מחד גיסא, אנו פונים בתפילתנו, שהיא עבודה שבלב, אל אלהי האבות, האל שדי לו, האל המבטיח שבו אנחנו מאמינים ולא אל האל המתגלה, המתערב לטובתנו בהיסטוריה.
מאידך גיסא, כאשר אנו באים לתאר אותו, לצרכינו אנו, עלינו להסתפק בתיאורים מינימליסטיים שנקבעו במסורת על-ידי משה רבנו ואנשי כנסת הגדולה, ואז, בעצם עלינו לזכור ש"דמו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך", כלומר כל דימוי או פירוש של מעשי ה' אינו קשור למהות האל, אלא למעשיו, כפי שאנו תופשים ומפרשים אותם.
נראה לי, אם-כך, שהשאיפה האוטנטית של היהודי המתפלל היא התחברות לאל המבטיח, לאל האמונה, אותו אין ביכולתנו לתאר, שלגביו נאמר בספרי האזינו (פסקא ש"ז): "אל אמונה – שהאמין בעולם ובראו".
תביעה זו של אמונה צרופה, ללא קשר למאורעות, איננה קלה, ולכן הפיתוי בהפיכת המאורעות ההיסטוריים ל"אצבע אלהים" (כדברי חרטומי מצרים) הוא גדול בכל הדורות.
יחד עם זאת, היענות לפיתוי זה מכילה סכנה לא מבוטלת של אמונה או אהבה 'התלויות בדבר', ופירוש תיאולוגי "זול" של מאורעות היסטוריים על-פי צרכים אנושיים, פרטיים או לאומיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה