מוקדש לזכרו הברוך של מורי ורבי
הרב פרופ' דב רפל, ע"ה,
איש קבוצת יבנה
שהלך לעולמו בחנוכה,
אך השאיר לנו את תורתו.
יעקב אבינו לא מת
פרשת "ויחי", מתארת את סוף ימיו של יעקב אבינו בדומה לפרשת "חיי שרה", המספרת לנו על מות שרה, . לאחר שסיים להיפרד מבניו ולברך אותם, מספרת לנו התורה על מותו של יעקב, וזו לשון התורה:
וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. (בראשית מט , לג)
רש"י מדייק בלשון הכתוב ומציין שבעצם לא נאמר שיעקב מת, וכך לשונו:
'ויגוע ויאסף' - ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו ז"ל: 'יעקב אבינו לא מת'.
פירושו של רש"י מבוסס על מאמר אגדי בתלמוד (בבלי תענית ה ע" ב )
"הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. - אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? (האם לשווא ספדו לו, חנטו אותו וקברו אותו?!) - אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל') ' ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים' - מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים."
גם פרשני מקרא נוספים, והרמב"ן ביניהם, ניסו להתמודד עם סוגיה מורכבת זו וכך לשון הרמב"ן:
"ויגוע ויאסף' - ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו (תענית ה א) 'יעקב אבינו לא מת' - לשון רש"י. ולדעת רבותינו, הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו (לעיל מח כא) 'הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם'. ואולי לא ידע הוא בנפשו, או שלא רצה לתת כבוד לשמו. וכן (להלן נ טו) 'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם' - כי להם מת הוא, או שלא ידעו הם בזה כלל.
וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום, לובשת לבושה השני שלא יפשטנה ערומה, כיעקב, או תתלבש לעתים מזומנות. ויובן הענין הזה במסכת שבת (קנב ב) ובמסכת כתובות (קג א)."
הרמב"ן מתמודד כאן עם סוגיית הפשט המקראי לעומת דרשת חז"ל שאומצה על ידי רש"י.
הנחת היסוד שלו היא ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ולכן, הפשט המקראי תואם את המציאות הארצית הקונקרטית: סופו של כל אדם באשר הוא אדם – ללא כל הבדל דת, גזע, מגדר, מעמד רוחני - הוא מוות פיזי. הדבר נכון לגבי יעקב אבינו וגם לגבי משה רבנו. כל ניסיון ל"דבר עם המתים" הוא אלילי במהותו ולכן יש להקפיד על הבחנה ברורה בין "פשט" לבין "דרש" בעניינים אלו.
הרמב"ן מסביר בקצרה את תפיסתו לגבי המשמעות המדרשית של "יעקב אבינו לא מת" ומפנה אותנו למקורות נרחבים במסכת שבת ובמסכת כתובות ומשתמש במטבע לשון "צרור החיים". גם הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה פרק ח') משתמש בביטוי זה כדי לתאר את העולם הבא, שהוא השכר הרוחני העילאי לעובדי ה'.
המקורות התלמודיים אליהם מפנה הרמב"ן וגם מקורות נוספים עשויים להאיר את עינינו לגבי ההבחנה בין מותו של הגוף לבין הישארות הנפש בתפיסת חז"ל.
אך, דומני שהמאמר במסכת תענית, עליו מבסס רש"י את פירושו מוסיף רובד מעניין לדיון.
ברור לנו שרבי יוחנן ידע שבדומה לכל אדם אחר, יעקב אבינו, האיש, מת מוות פיזי לפני שנים רבות. ולכן, יש לדייק בדבריו: "מקרא אני דורש... מקיש הוא לזרעו" – אחד הביטויים האפשריים לנצחיותו של אדם היא המשכיותו דרך צאצאיו הממשיכים את מורשתו.
בעניין זה, ניתן גם להזכיר את פירושו התמציתי והקולע של רש"י על תחילתה של המשנה הראשונה בפרק חלק, בה נאמר: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא – ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר: אין תחיית המתים מן התורה" ורש"י מבאר: "הכופר במדרשים".
הכופר במדרשים רואה רק את החיים ואת הטקסט המקראי כפשוטם במובן הקונקרטי – ראייתו היא מצומצמת ומצמצמת ולכן החיים האלו הם סופיים; לעומתם, מי שמכיר במדרשים, פותח אפשרויות רבות בלימוד התורה ובראיית ממדים נוספים לחיים.
לדעתי, נכון הדבר לגבי המשכיותו של יעקב אבינו בכל דור ודור. יעקב אבינו "המדרשי", שנשמתו צרורה בצרור החיים (כלשון הרמב"ן), ממשיך לחיות ולהתפתח דרכנו. לעתים עלולים אנו לחוש שהמציאות בה אנחנו חיים נעדרת כל תקווה. לעתים, אנו שואלים את עצמנו שאלות קשות לגבי עתידו של מפעל התחייה של עם ישראל בארצו. "המדרש" מלמד אותנו להתבונן במציאות, לא רק כפי שהיא נראית לנו, בעיניים של "פשט", אלא כפי שהיא יכולה וראויה להיות.
פורסם בגיליון "ויחי" של "שבת שלום" בשנת תשס"ד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה