בקרבתם לפני ה' וימותו...
לזכרם של תלמידי ישיבת מרכז הרב שנרצחו בבית המדרש

לפני קצת יותר מארבעים שנה, ב"זמן אלול", עוד לפני עלייתי ארצה, למדתי בישיבת מרכז הרב. בימים אלו, אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, היתה בארץ תחושה של התרוממות רוח. אמנם, לא נשמעו עדיין קולות של "אף שעל" והכרוז "לא תגורו" האוסר החזרת שטחים טרם פורסם.
למרות שהתקופה בה שהיתי בישיבה היתה קצרה, אני זוכר את הלימוד ואת הימים הנוראים בשנה זו כחוויה חשובה ומשמעותית.
ככל שעברו השנים, גברה אצלי ההרגשה שאיני מסוגל לחזור לישיבת מרכז הרב; בשנים הראשונות אחרי עלייתי ארצה, יכולתי עוד לחגוג את יום העצמאות ואת יום ירושלים עם תלמידי הישיבה ורבניה. אך, הדרך הרוחנית השונה יצרה מרחק ביני לבין הישיבה; איני מחשיב עצמי היום תלמיד ישיבת מרכז הרב. רבניה אינם רבותיי וההדגשים שלהם בעבודת ה' שונים משלי במובנים רבים. צר לי עוד יותר על הקצנה לאומנית אצל חלק מבוגרי הישיבה, שהשפיעה על הכיוון הכללי של החינוך הדתי-לאומי בארץ ועל ההתרחקות מהחברה הישראלית הכללית.
יחד עם זאת, כאשר נכנס מחבל להיכל ורצח שמונה בחורים באמצע לימוד, הרגשתי שכל אחד מאתנו יכול היה להיות שם ובמובן מסוים גם אני הייתי שם.
דומני שדבריו הכנים והמרגשים של הרב וייס, ראש הישיבה לצעירים, הזכירו באצילותם את דברי הרשב"ם על תגובתו של אהרן למות בניו. כידוע, הרשב"ם מפרש את המילים "בקרובי אקדש" כהנחיה לאהרון ולבניו וכציפיה להמשיך את העבודה, למרות רגשות האבל. הרב וייס ביטא בצורה אנושית ביותר את הכאב ואת האיפוק הנדרש מאדם השואף לקדושה.
כאשר נהרגים ילדים או אזרחים חפים מפשע, קיימת נטיה מובנת לכעוס, להאשים, וקיים גם הדחף לנקום. היו גם ביטויים לרגשות ולדחפים אלו.
הצורך להאשים את "האחר" במצבים אלו נובע מחוסר היכולת שלנו, כבני אדם, לקבל את העובדה שאולי איננו מבינים את הסיבה, ולכן נוח לנו להטיל את האשמה על מי שחושב אחרת מאתנו. היו ביטויים לנטיה זו מימין ומשמאל; מובן שכך וחבל שכך.
הרשב"ם והרב וייס מלמדים אותנו אולי שאין מקום להאשמות הדדיות או להאשמת האל; יש מקום לכאוב את הכאב, ואולי יש גם מקום למצוא בעולמם של אנשי אמונה את המקורות לאהבת אדם שנברא בצלם אלוקים וכדברי חז"ל (אבות דרבי נתן כ"ג): "איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהבו".