"האמת והשלום אהבו"? (על הקנאות)
קורה לעתים שלוח השנה (העברי או הלועזי) קובע את סדר היום הציבורי וגונב את הבכורה מאירועי האקטואליה. דומה שבשבוע האחרון* היו אירועי הזיכרון לרצח רבין ז"ל, אפילו אם אנשים שונים השתמשו בצורות שונות ב"מורשת רבין" כדי להצדיק את עמדתם בנוגע למצב הנוכחי, לנושא המרכזי בחברה הישראלית.
לצד התיעוב המוצדק והמובן, מעורר רצח זה תחושות רבות ושאלות מורכבות.
המסורת היהודית בכל הדורות עשירה בסיפורים על יחידים שפעלו, לעתים בצורה אלימה ואכזרית, למען מטרה שנראתה להם חשובה. ליחידים אלו הודבק הכינוי "קנאים".
במקרא אנו מוצאים את שמעון ולוי שנקמו את אונס דינה, את אנשי שבט לוי ההורגים את עובדי העגל, את פנחס ההורג את זמרי וכזבי ואת אליהו השוחט את נביאי הבעל בנחל קישון.
לחלק מדוגמאות אלו של התנהגות "קנאית" יש התייחסות מורכבת ודו-ערכית, החל מחז"ל, דרך פרשני המקרא המסורתיים עד לפרשנים מודרניים.
אם ניקח למשל את סיפור פינחס כאב-טיפוס להתנהגות "קנאית", נראה שהמקרא מקדיש לסיפור 15 פסוקים (במדבר כ"ה, א-ט"ו).
וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל. ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד. וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקֻבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל. ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף.
וידבר ה' אל משה לאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ושם איש ישראל המֻכֶּה אשר הֻכּה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני. ושם האשה המֻכָּה המדינית כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא.
בתלמוד הבבלי (מסכת זבחים דף קא, ע"ב) ובעקבותיו בפירוש רש"י על במדבר (כה, יג) מתוארת ברית הכהונה כפרס על מעשהו של פינחס.
אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב {במדבר כה}'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'.
לעומת התלמוד ירושלמי (מסכת סנהדרין פרק ט הלכה ז), בה יש התייחסות מורכבת יותר עם נימה של גינוי.
כתיב 'וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן' מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני: שלא ברצון חכמים.
ופינחס שלא ברצון חכמים? אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ...'
גם הנצי"ב מוולוז'ין, בעל פירוש "העמק דבר" על התורה מתריע מפני הסכנות הכרוכות במעשי קנאות:
"הנני נותן לו את בריתי שלום": בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל, ברכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר-כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהא זה העניין לפוקת לב"
לעומת סיפורים על מעשי קנאות שזכו להתייחסות זו או אחרת, יש דוגמא קלאסית בתלמוד על מחלוקת נוקבת בסוגיות הלכתיות עקרוניות שהתנהלה בדרך אחרת בין בית שמאי ובית הלל (יבמות יד, ע"ב):
אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות, בגט ישן , ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה , לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה , לקיים מה שנאמר :( זכריה ח) "האמת והשלום אהבו".
השאלות העולות מקריאה במקורות אלו מרובת ומורכבות, אני חשבתי למשל על:
- איזה קנה-מידה (חיצוני או פנימי) יכול לתת לאדם הרגשה שהוא פועל "לשם שמים" (איך להבין ביטוי זה?) למען מטרה עקרונית המאפשרת לו להפר כללים בסיסיים ולעשות מעשה קיצוני?
- על-פי איזה קנה מידה ועל-פי אילו ערכים יכולה החברה לשפוט מעשים כגון אלו?
- האם בכלל יכולים אנו לחשוב, בימינו ובתפיסה הומניסטית-פלורליסטית, על מעשה "קנאי" מוצדק בנסיבות מסוימות?
- מהו האיזון הנכון בין "אמת" (מאבק נוקב על העמדה שאני מאמין בה) לבין "שלום" (היכולת להשלים ולחיות עם אנשים החולקים על עמדתי בסוגיה מהותית ועקרונית)?
* נכתב אחרי יום הזיכרון לרצח רבין בשנת 2000
קורה לעתים שלוח השנה (העברי או הלועזי) קובע את סדר היום הציבורי וגונב את הבכורה מאירועי האקטואליה. דומה שבשבוע האחרון* היו אירועי הזיכרון לרצח רבין ז"ל, אפילו אם אנשים שונים השתמשו בצורות שונות ב"מורשת רבין" כדי להצדיק את עמדתם בנוגע למצב הנוכחי, לנושא המרכזי בחברה הישראלית.
לצד התיעוב המוצדק והמובן, מעורר רצח זה תחושות רבות ושאלות מורכבות.
המסורת היהודית בכל הדורות עשירה בסיפורים על יחידים שפעלו, לעתים בצורה אלימה ואכזרית, למען מטרה שנראתה להם חשובה. ליחידים אלו הודבק הכינוי "קנאים".
במקרא אנו מוצאים את שמעון ולוי שנקמו את אונס דינה, את אנשי שבט לוי ההורגים את עובדי העגל, את פנחס ההורג את זמרי וכזבי ואת אליהו השוחט את נביאי הבעל בנחל קישון.
לחלק מדוגמאות אלו של התנהגות "קנאית" יש התייחסות מורכבת ודו-ערכית, החל מחז"ל, דרך פרשני המקרא המסורתיים עד לפרשנים מודרניים.
אם ניקח למשל את סיפור פינחס כאב-טיפוס להתנהגות "קנאית", נראה שהמקרא מקדיש לסיפור 15 פסוקים (במדבר כ"ה, א-ט"ו).
וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל. ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד. וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקֻבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל. ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף.
וידבר ה' אל משה לאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ושם איש ישראל המֻכֶּה אשר הֻכּה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני. ושם האשה המֻכָּה המדינית כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא.
בתלמוד הבבלי (מסכת זבחים דף קא, ע"ב) ובעקבותיו בפירוש רש"י על במדבר (כה, יג) מתוארת ברית הכהונה כפרס על מעשהו של פינחס.
אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב {במדבר כה}'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'.
לעומת התלמוד ירושלמי (מסכת סנהדרין פרק ט הלכה ז), בה יש התייחסות מורכבת יותר עם נימה של גינוי.
כתיב 'וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן' מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני: שלא ברצון חכמים.
ופינחס שלא ברצון חכמים? אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ...'
גם הנצי"ב מוולוז'ין, בעל פירוש "העמק דבר" על התורה מתריע מפני הסכנות הכרוכות במעשי קנאות:
"הנני נותן לו את בריתי שלום": בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל, ברכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר-כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהא זה העניין לפוקת לב"
לעומת סיפורים על מעשי קנאות שזכו להתייחסות זו או אחרת, יש דוגמא קלאסית בתלמוד על מחלוקת נוקבת בסוגיות הלכתיות עקרוניות שהתנהלה בדרך אחרת בין בית שמאי ובית הלל (יבמות יד, ע"ב):
אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות, בגט ישן , ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה , לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה , לקיים מה שנאמר :( זכריה ח) "האמת והשלום אהבו".
השאלות העולות מקריאה במקורות אלו מרובת ומורכבות, אני חשבתי למשל על:
- איזה קנה-מידה (חיצוני או פנימי) יכול לתת לאדם הרגשה שהוא פועל "לשם שמים" (איך להבין ביטוי זה?) למען מטרה עקרונית המאפשרת לו להפר כללים בסיסיים ולעשות מעשה קיצוני?
- על-פי איזה קנה מידה ועל-פי אילו ערכים יכולה החברה לשפוט מעשים כגון אלו?
- האם בכלל יכולים אנו לחשוב, בימינו ובתפיסה הומניסטית-פלורליסטית, על מעשה "קנאי" מוצדק בנסיבות מסוימות?
- מהו האיזון הנכון בין "אמת" (מאבק נוקב על העמדה שאני מאמין בה) לבין "שלום" (היכולת להשלים ולחיות עם אנשים החולקים על עמדתי בסוגיה מהותית ועקרונית)?
* נכתב אחרי יום הזיכרון לרצח רבין בשנת 2000
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה