פרידה מחבר יקר


חברי היקר והאהוב ג'רלד,
אני לא מאמין שעכשיו אני עומד כאן ומדבר אליך בפעם האחרונה וזו גם הפעם הראשונה שאתה לא תענה לי.
אני לא מאמין כי במשך כמעט 23 שנים שאנחנו מכירים, כמעט ולא עבר יום שלא דיברנו אחד עם השני והיתה זו שיחה מתמשכת על מהות החיים, על קהילת ידידיה, החברה הישראלית, על ילדינו, על הסיכויים לשלום ועל מה לא.
למדנו יחד במשך שנים רבות בהרכבים שונים ובנושאים שונים וללמוד אתך היתה תמיד חוויה ולאחרונה, אף התחלנו להגביר את תדירות הלימוד וביקשת שנלמד מאמרים וסיפורים על חכמים "מעניינים".
התנא, מחכמי המשנה, שהספקנו ללמוד עליו לפני שחלית במחלה הקשה והאכזרית שלקחה אותך מאתנו הוא רבי שמעון בר יוחאי, בהחלט דמות מרתקת.
למדנו כמה מאמרותיו ובעיקר התעכבנו על סיפור המערה. לא מפתיע הדבר שאתה שמת לב במיוחד למהפך שעבר עליו אחרי השנה הנוספת ששהה במערה אחרי שיצא ממנה בטרם עת.
רבי שמעון בר יוחאי שהיה מרוכז לפני כן בלימוד תורה וברוחניות צרופה – ולכן גם לא פלא שייחסו לו את חיבור ספר הזוהר – וכעס, בצאתו לראשונה מהמערה, על אנשים שעבדו בשדה – אנשים שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. תגובת בת הקול היתה חריפה: גישה זו תחריב את העולם.
אחרי צאתו מהמערה בפעם השניה, הוא הבין שתלמיד חכם, רוחני ככל שיהיה, אינו יכול להתעלם מצרכי החברה האנושית. הוא הבין שאינו יכול וגם אסור לו להתנתק מהחברה בה הוא חי ויש לו אחריות "לטהר" ולתקן את מה שניתן לתיקון.
לא הכרתי מישהו שיותר ממך, ג'רלד, עסק במה שצריך לתקן; בית כנסת, קהילה, מערכת חינוך, תודעה של רדיפת שלום וצדק חברתי. תורתך היתה תורה שמביאה לידי מעשה, ולכן כל כך התפעלת מהמהפך שעבר על רבי שמעון בר יוחאי אחרי יציאתו השניה מהמערה; מעולם לא הסתגרת במערה, אלא כל חייך היית עם הפנים לבני אדם, למשפחתך, לחבריך הרבים ולכל אדם.
לפני קצת יותר משבוע, קראנו את המגילה וברכת שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה וקיוויתי שגם לך ייעשה נס.
לפני שבוע בדיוק, בבית החולים, התחלת לחשוב על המעבר הצפוי ורצית לדחות מחשבות אלו, כי עוד היתה תקווה שתוכל להמשיך לפעול ולהיות אתנו ואני אמרתי לך אז, שבאמת כדאי שנתרכז במשימות החיים העומדות לפניך ולפנינו ושאני עוד לא מוכן לתת לך ללכת וחייכת.
ביום רביעי הזכרתי לך את לילות הסדר שנהגנו לעשות ביחד במשך 22 שנים, אצלנו, אצלך ואפילו בהודו לפני שנתיים. היו אלה לילות סדר משמעותיים ביותר, בהם סיפרת ועודדת את כולנו להתבונן במצָרים שלנו מהם אנו רוצים וצריכים לצאת. אמרתי לך אז שגם השנה אנחנו חייבים לחגוג ביחד ולספר ביחד את סיפור יציאת מצרים ועדיין היה מעין חצי חיוך של תקווה – אולי בכל זאת – מי יודע.
בליל שבת, התפללנו כולנו, כל חבריך וכל הקהילה, לשלומך – אמרנו "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" ואמרתי לך עם שובי מבית הכנסת את מה שאמרתי גם לפני אמירת פרקי התהילים:
אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים ושוב חייכת והתרגשת.
אנחנו חשבנו על רחמים, וכנראה היושב במרומים חשב על רחמים רבים.
ובכלל, הגמרא בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ח, דף כ מספרת על הספדו של רבי זעירא – גם הוא כמונו "עולה חדש" – לרבי בון את הסיפור הבא* (ראו להלן):
אנחנו בני משפחתך וחבריך חשבנו שיש לך עוד הרבה מה להספיק, אבל "המלך" היושב על כיסא רם ונישא חשב אחרת והזמין אותך להצטרף לישיבה של מעלה.
אנחנו לא נשמע אותך השנה, בתפילת כל נדרי "אומר בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה", אבל אין ספק שקולך יהדהד אלינו מלמעלה.
לנו תחסר מאד – נעשה ככל יכולתנו, חנה היקרה, מעיין ועדו, אריאל יעל – טוביה ויובל; אלישע וצהלה , ראשית וענהאל - אדם ושיר היקרים, לזכור ולהמשיך אתכם ועם כל חבריו। *

כ"ד באדר ב' תשס"ח -31.3.08