בין "זכור" ל"פרה": מענייני דיומא
אנו נוהגים לקרוא את פרשת פרה אדומה בשבת האחרונה של חודש אדר, הסמוכה לפרשת החודש.
אמנם, בגמרא (תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה פרק ג, הלכה ה ), קיימות שתי מגמות: המגמה הנהוגה היום, שנפסקה להלכה, ומגמה אחרת, המובאת בשם רבי חייא בר אשי, הגורסת ש"אין מפסיקין בין פורים לפרה". רבי לוי בן חמא, הגורס כמנהגנו ש"אין מפסיקין בין פרה להחודש" סבור, שבעצם היה ראוי, מבחינת הכרונולוגיה להקדים את פרשת החודש לפרשת פרה - המשכן הוקם באחד בניסן והפרה נשרפה בשני לניסן - אך מכיוון שהפרה היא "טהרתן של כל ישראל" הקדימו את קריאתה.
נקודת המוצא, גם לפי דעתו של רבי לוי, שמטרת הפרה היא ל"טהר", התורה גם מדברת על "לכפר על נפשותיכם" וחז"ל מסבירים שהפרה האדומה באה לכפר על חטא העגל (פסיקתא דרב כהנא פרשה ד:
אמר רבי אייבו: משל לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל:")
כוונת הקריאה בפרשת פרה סמוך לחג הפסח , בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו", מבטאת את הרצון שבני ישראל, בבואם להקריב את קרבן הפסח, כלומר בעת גאולתם ממצרים, יהיו טהורים.
הויכוח בין אמוראי ארץ ישראל בירושלמי לגבי מועד ההפסקה או מועד הסמיכות הוא מעניין ביותר.
ייתכן שניתן לראות בגישה המקובלת את המגמה של טהרה לקראת חג הפסח, מעין הכנה רוחנית לקראת
ההתבוננות בתהליכי היציאה מעבדות לחירות, כאשר בחג הפסח, על היהודי להיות משוחרר מטומאת מת.
מאידך, הגישה השניה, המצמידה את פרשת פרה לפורים, רואה חיבור אפשרי גם לעולם של "הסתר פנים", בו יש חובה, גם בשבת שלפני פורים, וגם בחג הפורים עצמו, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, כלומר לקחת בחשבון את המצב הרוחני הירוד בו היינו שאיפשר לעמלק לפגוע בנו (עייף ויגע מבחינה רוחנית) ובמקביל את המצב הרוחני אליו הגענו בעקבות פגיעתו של עמלק, למחות את זכרו, להיטהר ממצב העמלקיות ולכפר על חטא העגל.
אין ספק שהמצב הפורימי, המייצג את האנטישמיות לדורותיה, נדבק גם בנו ואך טבעי הדבר, שלולא גזרתו של המן הרשע וטפשותו-חולשתו של אחשורוש, לא היה צורך ב"ונהפוך הוא", כי ניתן היה להשיב את הגזרה, בלי שפיכות דמים מיותרת. מטבעם של דברים, היסטוריה של רדיפות והריגת חפים מפשע מעוררת בנו רגשות-נקם, ולעתים גם אנחנו איננו מחוסנים מפני היגררות אחרי רגשות אלו ואז קורה שגם אנחנו נדבקים ב"עמלקיות" ופוגעים בנחשלים.
בשנים עברו, רבו הפורענויות בימי הפורים האלה; לעתים, היינו קרבנות לעמלקיות של אחרים, לעתים נדבקה עמלקיות זו גם בנו.
לכן, בין ימי הפורים האלו, שיש בהם סיכוי להצלה ותקווה מחודשת לקבלת התורה מתוך בחירה ("הדר קבלוה בימי אחשורש", כדברי הגמרא במסכת מגילה) אך גם סכנה להידבקות בעמלקיות, מתוך "הסתר פנים" , לימי הפסח, שהם הפתח לגאולה של כל דור ודור, יש צורך להיטהר מטומאת המת שבעמלקיות שנקלענו לתוכה, לא באשמתנו, וגם לכפר על הזדמנויות שונות, בהן נוטים אנו ל"קדש" דברים היקרים לנו ואומרים עליהם: "אלה אלו-היך ישראל".
ונשלמה פרים שפתינו.
אנו נוהגים לקרוא את פרשת פרה אדומה בשבת האחרונה של חודש אדר, הסמוכה לפרשת החודש.
אמנם, בגמרא (תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה פרק ג, הלכה ה ), קיימות שתי מגמות: המגמה הנהוגה היום, שנפסקה להלכה, ומגמה אחרת, המובאת בשם רבי חייא בר אשי, הגורסת ש"אין מפסיקין בין פורים לפרה". רבי לוי בן חמא, הגורס כמנהגנו ש"אין מפסיקין בין פרה להחודש" סבור, שבעצם היה ראוי, מבחינת הכרונולוגיה להקדים את פרשת החודש לפרשת פרה - המשכן הוקם באחד בניסן והפרה נשרפה בשני לניסן - אך מכיוון שהפרה היא "טהרתן של כל ישראל" הקדימו את קריאתה.
נקודת המוצא, גם לפי דעתו של רבי לוי, שמטרת הפרה היא ל"טהר", התורה גם מדברת על "לכפר על נפשותיכם" וחז"ל מסבירים שהפרה האדומה באה לכפר על חטא העגל (פסיקתא דרב כהנא פרשה ד:
אמר רבי אייבו: משל לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל:")
כוונת הקריאה בפרשת פרה סמוך לחג הפסח , בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו", מבטאת את הרצון שבני ישראל, בבואם להקריב את קרבן הפסח, כלומר בעת גאולתם ממצרים, יהיו טהורים.
הויכוח בין אמוראי ארץ ישראל בירושלמי לגבי מועד ההפסקה או מועד הסמיכות הוא מעניין ביותר.
ייתכן שניתן לראות בגישה המקובלת את המגמה של טהרה לקראת חג הפסח, מעין הכנה רוחנית לקראת
ההתבוננות בתהליכי היציאה מעבדות לחירות, כאשר בחג הפסח, על היהודי להיות משוחרר מטומאת מת.
מאידך, הגישה השניה, המצמידה את פרשת פרה לפורים, רואה חיבור אפשרי גם לעולם של "הסתר פנים", בו יש חובה, גם בשבת שלפני פורים, וגם בחג הפורים עצמו, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, כלומר לקחת בחשבון את המצב הרוחני הירוד בו היינו שאיפשר לעמלק לפגוע בנו (עייף ויגע מבחינה רוחנית) ובמקביל את המצב הרוחני אליו הגענו בעקבות פגיעתו של עמלק, למחות את זכרו, להיטהר ממצב העמלקיות ולכפר על חטא העגל.
אין ספק שהמצב הפורימי, המייצג את האנטישמיות לדורותיה, נדבק גם בנו ואך טבעי הדבר, שלולא גזרתו של המן הרשע וטפשותו-חולשתו של אחשורוש, לא היה צורך ב"ונהפוך הוא", כי ניתן היה להשיב את הגזרה, בלי שפיכות דמים מיותרת. מטבעם של דברים, היסטוריה של רדיפות והריגת חפים מפשע מעוררת בנו רגשות-נקם, ולעתים גם אנחנו איננו מחוסנים מפני היגררות אחרי רגשות אלו ואז קורה שגם אנחנו נדבקים ב"עמלקיות" ופוגעים בנחשלים.
בשנים עברו, רבו הפורענויות בימי הפורים האלה; לעתים, היינו קרבנות לעמלקיות של אחרים, לעתים נדבקה עמלקיות זו גם בנו.
לכן, בין ימי הפורים האלו, שיש בהם סיכוי להצלה ותקווה מחודשת לקבלת התורה מתוך בחירה ("הדר קבלוה בימי אחשורש", כדברי הגמרא במסכת מגילה) אך גם סכנה להידבקות בעמלקיות, מתוך "הסתר פנים" , לימי הפסח, שהם הפתח לגאולה של כל דור ודור, יש צורך להיטהר מטומאת המת שבעמלקיות שנקלענו לתוכה, לא באשמתנו, וגם לכפר על הזדמנויות שונות, בהן נוטים אנו ל"קדש" דברים היקרים לנו ואומרים עליהם: "אלה אלו-היך ישראל".
ונשלמה פרים שפתינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה