צרור החיים
במשנה הראשונה בפרק חלק (סנהדרין י, א) נאמר:
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס) 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר'. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר "אין תחית המתים מן התורה".ורש"י מפרש (צ, ע"א): "האומר אין תחיית המתים מן התורה: שכופר במדרשים".
העולם הבא נתפס לרוב כ"שכר" האולטימטיבי למעשיו של האדם בעולם הזה ושלילת העולם הבא מתפרש, לפחות בתרבות העממית, כעונש החמור ביותר.
בהקשר זה, מספרת לנו הגמרא (בבלי ברכות י, ע"א) על דו-שיח נוקב בין הנביא ישעיהו לחזקיהו המלך, וזו לשונה:
"אמר רב המנונא: מאי דכתיב (קהלת ח') 'מי כהחכם ומי יודע פשר דבר'? מי כהקדוש ברוך הוא, שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים - בין חזקיהו לישעיהו;
חזקיהו אמר: ליתי ישעיהו גבאי , דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב, שנאמר: (מלכים א' י"ח) 'וילך אליהו להראות אל אחאב'.
ישעיהו אמר: ליתי חזקיהו גבאי , דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע.
אמר חזקיהו: יבוא ישעיהו אלי, כי הרי ראינו אצל אליהו שהוא הלך לאחאב, ככתוב: (מלכים א' י"ח) 'וילך אליהו להראות אל אחאב'.
ישעיהו אמר: שחזקיהו יבוא אלי, כפי שראינו שיהורם בן אחאב הלך לאלישע.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא יסורים על חזקיהו ואמר לו לישעיהו: 'לך ובקר את החולה', שנאמר {מלכים ב' כ'; ישעיהו ל"ח} 'בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה …' - מאי 'כי מת אתה ולא תחיה'? 'מת אתה' - בעולם הזה, 'ולא תחיה' - לעולם הבא.
אמר ליה: מאי כולי האי ?
אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה.
אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו.
אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד!
אמר ליה: השתא, הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו
אמר חזקיהו לישעיהו: למה מגיע לי עונש כבד כל כך?
ענה לו ישעיהו: מכיוון שלא עסקת בפריה ורביה
אמר לו חזקיהו: בגלל שראיתי ברוח הקודש שהילדים שייצאו ממני יהיו בלתי הגונים
אמר לו ישעיהו: מה לך עם סתריו של הקדוש ברוך הוא?מה שה נצטווית לעשות (לקיים מצוות פריה ורבייה), היית צריך לעשות! ומה שנוח לקדוש ברוך הוא, יעשה הוא.
אמר לו חזקיהו: עתה, תן לי את בתך, אולי תגרום זכותי וזכותך וייצאו ממני בנים מעולים
אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה!
אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים."
דו-שיח מאלף זה בין הנביא למלך על הגזרה והרחמים, על תפיסת העולם הרוחני כעולם סגור או פתוח, מעורר מחשבות רבות. אך, לענייננו, ברור ששלילת הזכות לעולם הבא נתפסת כאן כעונש חמור במיוחד, בין היתר מכיוון ששלילה זו מבטאת מוות סופי ובלתי הפיך.
אך יחד עם זאת, ההנמקה הניתנת על-ידי ישעיהו בסיפור התלמודי ("משום שלא עסקת בפריה ורביה") מאפשרת לנו לראות ב"עולם הבא" תוצאה הכרחית ובלתי נמנעת של מעשי האדם. חזקיהו וויתר על המשכיות ולכן הוא "לא יחיה" -גם לעולם הבא. אין כאן "עונש" חיצוני, במובן המקובל והפשטני של המילה, אלא אחריות מוחלטת של האדם לתוצאות מעשיו, ללא רחמים.
אם ניישם קריאה זו לפירושו של רש"י למשנה בפרק חלק, הרי ניתן לומר גם כאן ש"הכופר במדרשים" הוא אדם המסוגל אך ורק להסתכל בדברים כפשוטם, ללא ממד מדרשי ואכן, בקריאה פשוטה של הטקסט המקראי, אין זכר לתחיית המתים בתורה. הסתכלות על טקסט ועל החיים רק בעיניים מצומצמות של "פשט" אינה מאפשרת חיים לא לטקסט ולא לאדם, ולכן גם האדם וגם הטקסט אינם זוכים ל"עולם הבא". הטקסט המצטמצם הופך להיות טקסט מת וגם האדם שאינו מסוגל לראות "מעֵבר" לקונקרטי ולעכשווי נידון לכליה.
האדם ש"יש לו חלק לעולם הבא" מאופיין בראיית הממד הנוסף, באפשרות לראות תהליכיות, המשכיות ומחזוריות, גם כאשר המציאות הקונקרטית מצביעה על סופיות ואי-הפיכות.
סיפורו של חוני המעגל (בבלי תענית כג, ע"א) מהווה אילוסטרציה מעניינת להסתכלות זו:
"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכ"ו) 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' - אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא?(שאל: האם יש מי שישן שבעים שנה בחלום?) יומא חד הוה אזל באורחא (יום אחד כאשר הלך בדרך), חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא (הוא ראה אדם שנטע עץ חרוב). אמר ליה: האי עד כמה שנין טעין?( הוא שאל אותו: מתי ייתן העץ הזה פירות?) אמר ליה: עד שבעין שנין (אמר לו: עד שבעים שנה). אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין?(שאל אותו: האם ברור לך שתחיה שבעים שנה?) אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי (אמר לו: אני מצאתי עולם מלא חרובים, כפי ששתלו לי אבותי, כך שותל אני לבני) "
לסיפור זה יש המשך והקשר, אבל הקטע שהובא כאן ממחיש את הגישה המאמינה בהמשכיות; אני זורע בהווה דברים שיבואו לידי מימוש רק בעתיד ותודעתי כוללת עבר, הווה ועתיד , כפי שביטאו זאת חז"ל במדרש לגבי השירה (ספרי האזינו, פיסקא שלג)
"אמרת: גדולה שירה שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא , ויש בה לעולם הבא".
תודעתו ה"שירית" של "ההוא גברא" אינה מממוקדת בכאן ועכשיו הקונקרטי והנראה לעין, היא
מתייחסת לזכרונות העבר ו גם לממדים השונים של עתיד טוב יותר העשויים להוות תיקון להווה שאינו שלם.
"עולם הבא" או "תחיית המתים" במובן של המשכיות (ביולוגית או/ו רוחנית) מוצאים את ביטויים גם במאמר חז"ל (אבות ב, טז)
"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבּטל ממנה ", כאשר במאמר זה מובלעת הנחת יסוד לגבי ה"מלאכה" הנמשכת גם לאחר קיומו הפיסי של האדם, ובכך גם קיומו הפסי של האדם אינו אלא חוליה בשרשת, כפי שמיטיב לבטא זאת אתי הילסום:
"הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים כדי שאוכל להסביר את זה, ואם לא אזכה לכך, מישהו אחר יעשה את זה במקומי, ומישהו אחר ימשיך לחיות את חיי מהמקום שהם נפסקו בו, ולכן עלי לחיות אותם כמיטב יכולתי ובמלוא אמונתי, עד נשימתי האחרונה, כדי שמי שיבוא אחרי לא יצטרך להתחיל מאפס וכדי שיהיה לו קל יותר.."
גם בקריאה דרשנית של הפיסקה בתפילת העמידה "מחיה מתים ברחמים רבים" , כאשר הרַחֲמים מייצגים מחד גיסא ממד שהוא מעבר לחוקיות הקבועה (מידת הדין) ומאידך גיסא מהווים לשון של "רחם" (רְחָמים) וקבר הוא גם רחם ( למשל במשנה אהלות ז, ד: "פתיחת הקבר" ובגמרא שבת, קכ"ח: "מאימתי פתיחת הקבר? ....משעה שתשב על משבר"). הקירבה המושגית בין קבר לרחם מבטאת את ההמשכיות, המחזוריות והתהליכיות שהם היבט אחד של חיי הנצח. "מחיה מתים ברחמים רבים" מהווה אף ביטוי סמלי ומטאפורי ל"גלגול נשמות".
ניתן למצוא תיאור אחר של עולם הבא, רוחני ומופשט במהותו, בהלכות תשובה לרמב"ם (פרק ח', הלכה ב') וזו לשונו:
" העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתיה וזה שאמרו צדיקים 'יושבין' דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו 'עטרותיהן בראשיהן' כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן, כענין שאמר שלמה 'בעטרה שעטרה לו אמו' והרי הוא אומר 'ושמחת עולם על ראשם' ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש, כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה ומהו זהו שאמרו 'נהנין מזיו שכינה'? שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל".
העולם הבא הוא בעצם, על פי תפיסה זו, הקרבה המרבית לאל שהאדם מסוגל להגיע אליה, והיא למעשה קטגוריה רוחנית-אינטלקטואלית של ידיעה, כאשר בתפיסה הרמב"מית ידיעה ואהבה הם מושגים חופפים וכך לשון הרמב"ם בסוף הלכות תשובה (י, ו):
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר 'בכל לבבך ובכל נפשך' אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.
יהודה עמיחי ז"ל האיר באחד משיריו היבט נוסף:
אני מאמין באמונה שלמה בתחית המתים כי,
כמו אדם שמבקש לחזור למקום אהוב, ישאיר
בכונה, ספר, סל, משקפים, תצלום קטן
שיהיה לו תרוץ לחזור, כך המתים משאירים
את החיים ויחזרו.
פעם עמדתי בערפִלי סתָו רחוק
בבית קברות יהודי נטוש, אבל לא נטוש על ידי מתיו.
הגנן היה מומחה ליהודים הקבורים,
אף הוא אמר: הם מתאמנים לילה, לילה, לתחית המתים.
הסתכלות פואטית זו מזכירה במידת מה את הסתכלותו של בן שיחו של חוני החווה את עצמו בתודעה שהיא מעבר למציאות הקונקרטית בהווה (אני ירשתי חרוב וגם ילדי ונכדי, שהם חלק ממני, יירשו חרוב) ויש כאן שילוב מעניין בין ראיית החיים שממשיכים כאן על ידי מה שאנחנו משאירים לבין ראיית בית הקברות כתחנת מעבר (גשר החיים, כפי שהגדיר זאת הרב טוקצ'ינסקי) לעולם אחר.
המכנה המשותף בין כל התפיסות האלו הוא הרב-ממדיות של המושג, המאפשר לאדם להעניק משמעות לחייו, המכוונת את מעשיו ושאיפתו בעולם הזה לקראת מטרה נשגבה וראויה, כאשר בחייו הוא חווה "מעין עולם הבא" ביצירתו, בקשריו, בילדיו, ובחוויותיו הרוחניות.
במשנה הראשונה בפרק חלק (סנהדרין י, א) נאמר:
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס) 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר'. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר "אין תחית המתים מן התורה".ורש"י מפרש (צ, ע"א): "האומר אין תחיית המתים מן התורה: שכופר במדרשים".
העולם הבא נתפס לרוב כ"שכר" האולטימטיבי למעשיו של האדם בעולם הזה ושלילת העולם הבא מתפרש, לפחות בתרבות העממית, כעונש החמור ביותר.
בהקשר זה, מספרת לנו הגמרא (בבלי ברכות י, ע"א) על דו-שיח נוקב בין הנביא ישעיהו לחזקיהו המלך, וזו לשונה:
"אמר רב המנונא: מאי דכתיב (קהלת ח') 'מי כהחכם ומי יודע פשר דבר'? מי כהקדוש ברוך הוא, שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים - בין חזקיהו לישעיהו;
חזקיהו אמר: ליתי ישעיהו גבאי , דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב, שנאמר: (מלכים א' י"ח) 'וילך אליהו להראות אל אחאב'.
ישעיהו אמר: ליתי חזקיהו גבאי , דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע.
אמר חזקיהו: יבוא ישעיהו אלי, כי הרי ראינו אצל אליהו שהוא הלך לאחאב, ככתוב: (מלכים א' י"ח) 'וילך אליהו להראות אל אחאב'.
ישעיהו אמר: שחזקיהו יבוא אלי, כפי שראינו שיהורם בן אחאב הלך לאלישע.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא יסורים על חזקיהו ואמר לו לישעיהו: 'לך ובקר את החולה', שנאמר {מלכים ב' כ'; ישעיהו ל"ח} 'בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה …' - מאי 'כי מת אתה ולא תחיה'? 'מת אתה' - בעולם הזה, 'ולא תחיה' - לעולם הבא.
אמר ליה: מאי כולי האי ?
אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה.
אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו.
אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד!
אמר ליה: השתא, הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו
אמר חזקיהו לישעיהו: למה מגיע לי עונש כבד כל כך?
ענה לו ישעיהו: מכיוון שלא עסקת בפריה ורביה
אמר לו חזקיהו: בגלל שראיתי ברוח הקודש שהילדים שייצאו ממני יהיו בלתי הגונים
אמר לו ישעיהו: מה לך עם סתריו של הקדוש ברוך הוא?מה שה נצטווית לעשות (לקיים מצוות פריה ורבייה), היית צריך לעשות! ומה שנוח לקדוש ברוך הוא, יעשה הוא.
אמר לו חזקיהו: עתה, תן לי את בתך, אולי תגרום זכותי וזכותך וייצאו ממני בנים מעולים
אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה!
אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים."
דו-שיח מאלף זה בין הנביא למלך על הגזרה והרחמים, על תפיסת העולם הרוחני כעולם סגור או פתוח, מעורר מחשבות רבות. אך, לענייננו, ברור ששלילת הזכות לעולם הבא נתפסת כאן כעונש חמור במיוחד, בין היתר מכיוון ששלילה זו מבטאת מוות סופי ובלתי הפיך.
אך יחד עם זאת, ההנמקה הניתנת על-ידי ישעיהו בסיפור התלמודי ("משום שלא עסקת בפריה ורביה") מאפשרת לנו לראות ב"עולם הבא" תוצאה הכרחית ובלתי נמנעת של מעשי האדם. חזקיהו וויתר על המשכיות ולכן הוא "לא יחיה" -גם לעולם הבא. אין כאן "עונש" חיצוני, במובן המקובל והפשטני של המילה, אלא אחריות מוחלטת של האדם לתוצאות מעשיו, ללא רחמים.
אם ניישם קריאה זו לפירושו של רש"י למשנה בפרק חלק, הרי ניתן לומר גם כאן ש"הכופר במדרשים" הוא אדם המסוגל אך ורק להסתכל בדברים כפשוטם, ללא ממד מדרשי ואכן, בקריאה פשוטה של הטקסט המקראי, אין זכר לתחיית המתים בתורה. הסתכלות על טקסט ועל החיים רק בעיניים מצומצמות של "פשט" אינה מאפשרת חיים לא לטקסט ולא לאדם, ולכן גם האדם וגם הטקסט אינם זוכים ל"עולם הבא". הטקסט המצטמצם הופך להיות טקסט מת וגם האדם שאינו מסוגל לראות "מעֵבר" לקונקרטי ולעכשווי נידון לכליה.
האדם ש"יש לו חלק לעולם הבא" מאופיין בראיית הממד הנוסף, באפשרות לראות תהליכיות, המשכיות ומחזוריות, גם כאשר המציאות הקונקרטית מצביעה על סופיות ואי-הפיכות.
סיפורו של חוני המעגל (בבלי תענית כג, ע"א) מהווה אילוסטרציה מעניינת להסתכלות זו:
"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכ"ו) 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' - אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא?(שאל: האם יש מי שישן שבעים שנה בחלום?) יומא חד הוה אזל באורחא (יום אחד כאשר הלך בדרך), חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא (הוא ראה אדם שנטע עץ חרוב). אמר ליה: האי עד כמה שנין טעין?( הוא שאל אותו: מתי ייתן העץ הזה פירות?) אמר ליה: עד שבעין שנין (אמר לו: עד שבעים שנה). אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין?(שאל אותו: האם ברור לך שתחיה שבעים שנה?) אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי (אמר לו: אני מצאתי עולם מלא חרובים, כפי ששתלו לי אבותי, כך שותל אני לבני) "
לסיפור זה יש המשך והקשר, אבל הקטע שהובא כאן ממחיש את הגישה המאמינה בהמשכיות; אני זורע בהווה דברים שיבואו לידי מימוש רק בעתיד ותודעתי כוללת עבר, הווה ועתיד , כפי שביטאו זאת חז"ל במדרש לגבי השירה (ספרי האזינו, פיסקא שלג)
"אמרת: גדולה שירה שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא , ויש בה לעולם הבא".
תודעתו ה"שירית" של "ההוא גברא" אינה מממוקדת בכאן ועכשיו הקונקרטי והנראה לעין, היא
מתייחסת לזכרונות העבר ו גם לממדים השונים של עתיד טוב יותר העשויים להוות תיקון להווה שאינו שלם.
"עולם הבא" או "תחיית המתים" במובן של המשכיות (ביולוגית או/ו רוחנית) מוצאים את ביטויים גם במאמר חז"ל (אבות ב, טז)
"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבּטל ממנה ", כאשר במאמר זה מובלעת הנחת יסוד לגבי ה"מלאכה" הנמשכת גם לאחר קיומו הפיסי של האדם, ובכך גם קיומו הפסי של האדם אינו אלא חוליה בשרשת, כפי שמיטיב לבטא זאת אתי הילסום:
"הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים כדי שאוכל להסביר את זה, ואם לא אזכה לכך, מישהו אחר יעשה את זה במקומי, ומישהו אחר ימשיך לחיות את חיי מהמקום שהם נפסקו בו, ולכן עלי לחיות אותם כמיטב יכולתי ובמלוא אמונתי, עד נשימתי האחרונה, כדי שמי שיבוא אחרי לא יצטרך להתחיל מאפס וכדי שיהיה לו קל יותר.."
גם בקריאה דרשנית של הפיסקה בתפילת העמידה "מחיה מתים ברחמים רבים" , כאשר הרַחֲמים מייצגים מחד גיסא ממד שהוא מעבר לחוקיות הקבועה (מידת הדין) ומאידך גיסא מהווים לשון של "רחם" (רְחָמים) וקבר הוא גם רחם ( למשל במשנה אהלות ז, ד: "פתיחת הקבר" ובגמרא שבת, קכ"ח: "מאימתי פתיחת הקבר? ....משעה שתשב על משבר"). הקירבה המושגית בין קבר לרחם מבטאת את ההמשכיות, המחזוריות והתהליכיות שהם היבט אחד של חיי הנצח. "מחיה מתים ברחמים רבים" מהווה אף ביטוי סמלי ומטאפורי ל"גלגול נשמות".
ניתן למצוא תיאור אחר של עולם הבא, רוחני ומופשט במהותו, בהלכות תשובה לרמב"ם (פרק ח', הלכה ב') וזו לשונו:
" העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתיה וזה שאמרו צדיקים 'יושבין' דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו 'עטרותיהן בראשיהן' כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן, כענין שאמר שלמה 'בעטרה שעטרה לו אמו' והרי הוא אומר 'ושמחת עולם על ראשם' ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש, כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה ומהו זהו שאמרו 'נהנין מזיו שכינה'? שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל".
העולם הבא הוא בעצם, על פי תפיסה זו, הקרבה המרבית לאל שהאדם מסוגל להגיע אליה, והיא למעשה קטגוריה רוחנית-אינטלקטואלית של ידיעה, כאשר בתפיסה הרמב"מית ידיעה ואהבה הם מושגים חופפים וכך לשון הרמב"ם בסוף הלכות תשובה (י, ו):
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר 'בכל לבבך ובכל נפשך' אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.
יהודה עמיחי ז"ל האיר באחד משיריו היבט נוסף:
אני מאמין באמונה שלמה בתחית המתים כי,
כמו אדם שמבקש לחזור למקום אהוב, ישאיר
בכונה, ספר, סל, משקפים, תצלום קטן
שיהיה לו תרוץ לחזור, כך המתים משאירים
את החיים ויחזרו.
פעם עמדתי בערפִלי סתָו רחוק
בבית קברות יהודי נטוש, אבל לא נטוש על ידי מתיו.
הגנן היה מומחה ליהודים הקבורים,
אף הוא אמר: הם מתאמנים לילה, לילה, לתחית המתים.
הסתכלות פואטית זו מזכירה במידת מה את הסתכלותו של בן שיחו של חוני החווה את עצמו בתודעה שהיא מעבר למציאות הקונקרטית בהווה (אני ירשתי חרוב וגם ילדי ונכדי, שהם חלק ממני, יירשו חרוב) ויש כאן שילוב מעניין בין ראיית החיים שממשיכים כאן על ידי מה שאנחנו משאירים לבין ראיית בית הקברות כתחנת מעבר (גשר החיים, כפי שהגדיר זאת הרב טוקצ'ינסקי) לעולם אחר.
המכנה המשותף בין כל התפיסות האלו הוא הרב-ממדיות של המושג, המאפשר לאדם להעניק משמעות לחייו, המכוונת את מעשיו ושאיפתו בעולם הזה לקראת מטרה נשגבה וראויה, כאשר בחייו הוא חווה "מעין עולם הבא" ביצירתו, בקשריו, בילדיו, ובחוויותיו הרוחניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה