"מאי תיקון"?

מקורו של "תיקון ליל שבועות" מוזכר בזוהר במספר מקומות, וזו לשון הזוהר (ח, א) (בתרגומו של

י. תשבי):

"רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה, שהכלה מתחברת עם בעלה, ששנינו: כל החברים של בני היכל הכלה צריכים באותו לילה, שהכלה מזומנת להיות למחרת היום בתוך החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו לילה ולשמוח עמה בתיקוניה שהיא נתקנת...משום שאלו הם תיקוניה ותכשיטיה."

כמו-כן, בזוהר אמור (צ"ה, א):

"חסידים הקדמונים לא היו ישנים באותו לילה והיו לומדים תורה"

ה"מגן אברהם" נותן נימוק מעניין למנהג זה, שהשתרש ברוב קהילות ישראל:

"לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם, כדאיתא במדרש, לכן אנו צריכים לתקן זה".

מחד גיסא, קשה להאמין שדווקא ברגע הגדול ביותר בתולדות עמנו, "נרדם" העם ולא הגיע בזמן לאירוע הרוחני המשמעותי ביותר בתולדותיו , אך אם נתייחס ל"שינה" זו לא כפשוטה, ייתכן שנוכל לגלות בדבריו אלו של ה"מגן אברהם", המבוססים על המדרש, רעיון עמוק מני ים.

פרשנים רבים הביעו תמיהה על שזמן קצר אחרי ההתגלות הגדולה במעמד הר סיני, עבדו בני ישראל את העגל.

ייתכן שדבריו החדים של הרבי מקוצק על הפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" – "אפשר לראות ולנוע, ואף על פי כן - לעמוד מרחוק" עשויים להסביר את הפער בין ההזדמנות המוצעת לאדם או לעם, לבין החמצתו הטרגית את אותה הזדמנות.

מדרש זה מבטא את אותה החמצה טרגית.

מאידך גיסא, לצד ההחמצה, קיימת האפשרות לתקן, בכל יום ויום, בכל שנה ושנה, את הפספוס של ההזדמנות הגדולה.

רעיון התיקון עומד בעצם ביסודה של התשובה, המאפשרת לאדם לתקן את דרכיו ולהשתנות, אבל, דומני שמשמעות התיקון כפי שביטא אותה ה"מגן אברהם" בעקבות המדרש עשויה ללמד אותנו דבר נוסף: התורה ניתנה לנו בהתגלות שמימית , אך, כפי שמציינת הגמרא , הכפייה "הר כגיגית" אינה עשויה להבטיח את קיומה ואף אינה מחייבת אותנו. קיומה של התורה מותנית בכך שמידי יום ומידי שנה, נהיה ערים לצורך בתיקון. ההזדמנות שניתנה לנו – גדולה ומשמעותית ככל שתהיה - אינה מבטיחה דבר, אם איננו מכוונים לתיקון.

ונראה ש"תיקון עולם במלכות שדי" איננו מושג ערטילאי בימינו ובחברתנו; גם דורנו זכה להזדמנויות גדולות ונשגבות (הרב סולוביצ'יק זצ"ל מתייחס להזדמנויות אלו במסתו "קול דודי דופק") ולא מכבר, בימי הספירה, המכינים אותנו לחג השבועות, התווספו ללוח העברי המתחדש שני מועדים המציינים את עצמאותנו המדינית ואת איחודם של שני חלקי העיר ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים.

ייתכן ואיננו מודעים די הצורך לעובדה שהזדמנויות אלו כשלעצמן אינן מביאות גאולה לעולם. לעתים קיימת אפילו תחושה שאנחנו עלולים, חלילה, להחמיץ אותן.

אך, אם לא נשקע בתרדמה של אדישות , נזכור את גילויי האלימות הקשים בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, את הפערים בחברה, את היחס המחפיר לעובדים הזרים, את המחיר המוסרי הכבד הנגבה מאתנו על ידי השליטה בעם אחר, נוכל להתחיל, כל אחד במקומו, במלאכת התיקון.