בקרובי אקדש...וידֹם אהרֹן (לפרשת שמיני)


למותם של נדב ואביהוא, בני אהרון, "בקרבתם לפני ה'" אין הסבר אחד משכנע. פרשנים שונים, החל מחז"ל פירשו את חטאם – או את העדר עוונם – בדרכים שונות ( נכנסו שתויי יין למקדש, הורו הלכה לפני רבם וכו'). גם ה"אש הזרה" פותחת פתח לדרשות שונות, וכאמור "דוד דור ודורשיו", האש הזרה לי ייתכן שהיא קדושה בעיני אחרים ולהֵפך.
רש"י, בעקבות חז"ל (בבלי זבחים קט"ו, ע"ב) וגם פרשנים אחרים מסבירים את דברי משה לאהרון "בקרובי אקדש", אחרי מות הבנים, כניסיון של נחמה, וזו לשון רש"י :
"הוא אשר דבר ...בקרֹבי אקדש', (זבחים קטו) היכן דבר? " ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט)- אל תקרי בכבודי, אלא במכובדי - אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך."
כלומר: קידוש הבית, המשכן, בעת חנוכתו, הוא על-ידי מכובדיו של הקב"ה, ומותם של בני אהרון במעמד זה מעיד על גדולתם.

לעומת רש"י, מפרש נכדו, רשב"ם, את המילים "בקרובי אקדש" לא כהסבר למה שקרה, אלא כתביעה מאהרון לעתיד, וזו לשונו :
" ויאמר משה אל אהרן: אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה. כי הדבר הזה אשר אני אומר לך "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש" - בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא שיתחלל שמי ועבודתי, שכן אמר לי הקב"ה "והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם... ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו". הא אם לא יצא - קודש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכך, אל תניח העבודה שאתה כהן גדול ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך. "ועל פני כל העם אכבד". זהו כבוד השכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו."
ואחרי תיאור תגובתו של אהרון, ממשיך רשב"ם:
" וזהו מוסר ואמיתת פשוטו. אבל האגדה שאומרת שהיה מנחמו משה לאהרן על שאמר לו הקב"ה "ונקדש בכבודי" וסבור הייתי או אני או אתה, עכשיו תדע שהם גדולים ממני וממך, אין זה לפי הפשט, וכי היה מבשר הקב"ה למשה "עשו לי משכן" ובו ביום ימותו הגדולים שבכם?!"
הרשב"ם, אם כן, מייחס את הביטוי "בקרובי אקדש" כתביעה המופנית כלפי אהרון ברגעיו הקשים ביותר ולא כנחמה על מות בניו. יתרה מזו: הרשב"ם אינו מעלה בדעתו שניתן לייחס לקדוש ברוך הוא משאלה של "התקדשות" על ידי מותם של קרוביו בעת חנוכת המשכן.

שני הכיוונים הפרשניים , של רש"י ושל רשב"ם, אינם קלים. גם הסיפור עצמו אינו קל; לייחס לקדוש ברוך הוא רצון להתקדש באמצעות מותם של קרוביו, בדומה לסוגיה במסכת ברכות העוסקת בייסורים של אהבה, בה נאמר "את אשר יאהב ה' יוכיח" מציב בפנינו בעיה לא קלה בהבנת הא-ל. לעומת זאת, נראה שהתביעה מאהרון לא להתאבל על מות בניו אלא להמשיך בעבודת הקודש כרגיל, היא בלתי-אנושית בעליל.

ייתכן שניתן לראות, מעבר לקושי, בשני פירושים אלו שני מודלים של קדושה:
נוהגים אנו , לעתים, להתייחס לאנשים שנהרגו או מתו כ"קדושים" – בנוסח האזכרה ("א-ל מלא רחמים"), אנו משתמשים בביטוי "במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע" – אנו מתייחסים לנספים בשואה כאל קדושים, באזכרה המקובלת לחיילי צה"ל אנו אומרים: "חיילי צבא הגנה לישראל אשר נפלו על קדושת השם, העם והארץ". גם אם נימנע מדיון מעמיק לגבי מטבעות לשון אלו, ברור לנו כי יש כאן קביעה "בדיעבד" של קדושה, בדומה, להבדיל, להכרזתו של אפיפיור זה או אחר כ"קדוש" על-ידי הכנסייה הנוצרית. מעניין שגם המושג "קידוש השם" השתרש בלשוננו לעתים קרובות כביטוי למותם של אנשים למען מטרה הנראית בעיניהם קדושה וחשובה. בתפיסה זו, מתקדש, אם כן, כביכול, שמו של הקדוש ברוך הוא, כאשר אחד מישראל מת או נהרג "על קידוש השם", ומכאן גם לשון הקדיש "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

יצוין כאן, בהקשר זה, פירושו המאלף והרדיקלי של ש"י עגנון ב"אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל"
"... נפקד חס ושלום אחד מישראל, באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כוח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך. לפיכך, מתפללין אנו ואומרים אחר כל מת מישראל "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" – יגדל כוח השם ולא יביא תשות כוח לפניו יתברך ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה "וימליך מלכותיה" –שתתגלה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום".

כלומר, תפילת ה"קדיש" נועדה להשלים, כביכול, את הפיחות שחל במלכות שמים על-ידי מות אדם מישראל.

תפיסת הקדושה, הנובעת מפירוש הרשב"ם, איננה מתייחסת ל"מותם של קדושים" ואינה מדברת על "קידוש השם" במובן המרטירי, אלא על יכולתו של האדם לקדש את השם בחייו, על-ידי שליטה מלאה בדחפיו וברגשותיו.
תפיסה זו של קדושה, המופנית לעתיד, והמתמקדת בחיים השואפים לקדושה בכל תחומי החיים, אכן תואמת, כדברי רשב"ם, את פשוטו של מקרא ועשויה להסביר את סמיכות הפרשיות בין פרשת מותם של בני אהרון והמשכה לבין הפרשה הדנה בבעלי חיים האסורים באכילה.
אהרון מצוּוה להימנע מהחצנת אבלו, ומעניין לצורך זה להשוות בין פירושו של הרשב"ם ל"וידם אהרון":

" וידום אהרן. מאבלותו, ולא בכה ולא התאבל, שכן כתיב ביחזקאל "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אֵבל לא תעשה. אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות."

לעומת אברבנאל :
"נהפך לבו כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו. "
והרמב"ן:
"שהיה בוכה בקול, ואז שתק. או כטעם "ואל תדום בת עינך"

תפיסה זו מלמדת אותנו שהשאיפה לקדושה כרוכה בהשלטת הביקורת התבונית, המוסרית והאמונית על הדחפים והרגשות. אהרון מצוּוה להמשיך לשרת בקודש, למרות הרגשותיו ורצונו לבטא את אבלו. אנחנו מצוּוים להימנע מאכילת חיות, בהמות, שרצים, דגים ועופות טמאים, למרות שאולי אנחנו מתאווים להם [ כדברי חז"ל : אל תאמר אי אפשי לאכול חזיר, או לאכול דם...].
בימים אלו נראה שאנחנו עומדים, כחברה, בפני אתגרים קשים לא פחות מאשר עמידה בפיתוי של אכילת מאכלים אסורים.
ואולי, המבחן הגדול למנהיגות ולחברה כולה הוא ביכולתנו להשליט את תבונתנו, את ערכינו ואת צלם האלוקים שבנו, על הרגשות הקשים שאנו חווים. השאיפה לקדושה מחייבת איפוק וריסון, אבל עשויה להפוך אותנו כיחידים וכחברה לראויים יותר לייעודינו כבני אדם וכיהודים. יחד עם זאת, כדברי עגנון, יש כאן התמודדות אמונית עם הפיחות שחל, כביכול, במלכות שמים בכל אירוע טראגי, וקידוש שם שמים בחיים הוא המעשה הדתי הנדרש כדי לשקם את מלכות שמים הפגועה .