יום שישי, 25 בדצמבר 2015

טרור הוא טרור -

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
לפני מותו, יעקב "מברך" את בניו. לא תמיד הדרך בה הוא בוחר להיפרד מבניו נשמעת כברכה. הוא אינו חוסך את תוכחתו  משמעון ולוי על הטבח בשכם, לעומת  תגובתו הראשונה לטבח שהיתה רק "עכרתם אותי" - תגובה המבטאת פחד מנקמה. האם אין זה בא ללמדנו שרצח הוא רצח ושטרור הוא טרור, לא משנה מי הרוצח או מי הנרצח?

שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם

Dear Family and Friends,
Two concepts are used by Jaacov when he asks his son Joseph to burry him in the land of his Fathers, and not in Egypt; "Hessed" and "Emeth".
Should these notions be translated as "kindness" and "truth"? Or, is 'Emeth" faithfulness?
Actually, this linguistic dilemma raises a more meaningful question: Hessed seems to be something that you are not forced to do, and Emeth sound like something you can rely upon. So, is Emeth in contradiction with Hessed? Or is it a complementary attribute? Can a society, a world, rely on kindness as such, or will it be possible some day?.
Shabbat Shalom to all,
PInchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com

יום שישי, 18 בדצמבר 2015

האומץ לשבור שתיקה- Citizens and Foreigners

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
מה נתן ליהודה את האומץ "לשבור שתיקה" כאשר ניגש אל יוסף , השליט הכל-יכול במצרים, ובא עמו חשבון? הרי אף בג"ץ לא עמד לצדו ולהגנתו.
יתכן השיעור שקיבל על ידי תמר כלתו שבסופו היה מסוגל לומר: "צדקה ממני", לימד אותו שיש דברים שהשתיקה אינה יפה להם. ואולי מספרת לנו התורה  דרך סיפורו של יהודה שכאשר נעשה עוול, כדי לתקנו, יש לזעוק כנגדו ולהתריע, גם אם האחראי לעוול הוא בעל סמכות.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם

Dear Family and Friends,
Yehuda (the foreigner) tries to arouse Joseph's (the Egyptian-foreign vice-king) empathy to his (their) aging and bereaved father. Following this empathic encounter, Jacob-Israel comes to Egypt and is allowed to settle in Goshen, with Pharaoh's blessing.
A generation later, a new king will convince his people that these "foreigners" are a threat.
Maybe this teaches us that the foreigner can be a "brother" or a "threat", depending also on how we relate to them.
Shabbat Shalom to all
Pinchas, Tzippie and Family

יום שישי, 11 בדצמבר 2015

חכמה יוונית והתיוונות - Light and Darkness

לחברותינו, חברינו ובני משפחתנו היקרים,
נרות חנוכה באים להזכיר את "נס פח השמן", המהווה ייצוג של ניצחון המכבים על התרבות ההלניסטית בימי אנטיוכוס. קיימות התייחסויות שונות ל"חכמה יוונית" אצל חז"ל ואצל הוגי דעות בימי הביניים ובתקופות מאוחרות יותר. אולי יש צורך במאבק נגד תרבות הרוצה להשתלט על תרבות קיימת, כי השתלטות אינה מאפשרת דו-שיח והפרייה הדדית; במצב של קבלה וכבוד בין אנשים ובין תרבויות, יכולה כל תרבות להעשיר תרבות אחרת;
בלשון חכמים: יפיפותו של יפת באהלי שם
ובלשון הרמב"ם: שמע את האמת ממי שאמרה.
מפגשים בין בני אדם, בין עמים ובין תרבויות הופכים להיות אלימים, כאשר יש תחושה (מציאותית או דמיונית) של איום. אולי גם הצורך לשלוט קשור לאותה תחושה של איום, "והעיקר, לא לפחד כלל"
שבת שלום , חנוכה שמח וחודש טוב
פנחס, ציפי ומשפחתם

Dear Family and Friends,
According to Shammai, we should light the Hanukkah candles in decreasing order, starting with 8 candles the first night and 1 candle the last evening (today).
We follow Hillel's approach and are adding every day one candle, which increases gradually the amount of light.
Maybe this teaches us that when the cycle of life has light and shadow, you can be anxious, when there is a lot of "light" that things will have to get worse, but you can also believe that when you reach the maximal darkness, inevitably there will be more and more light.

Shabbat Shalom, Hanukah Sameach and Hodesh Tov. 

יום שישי, 27 בנובמבר 2015

ויירא - ויצר Anxious Encounter

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
 יעקב הכין עצמו לקראת המפגש עם עשיו  בשלושה מישורים  תפילה, דורון ומלחמה (מדרש, רש"י).כמו-כן,התורה  מספרת לנו משהו על חששותיו של יעקב לקראת המפגש המחודש: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ. ורש"י (וגם פרשנים נוספים)  בעקבות המדרש, מפרש:
 "ויירא ויצר - ויירא - שמא יֵהָרֵג (ב"ר ותנחומא) וַיֵצֶר לו " -  אם יהרוג הוא את אחרים. ואולי מלמדת אותנו התורה שלפני שיוצאים למלחמה יש למצות אופציות אחרות; התפילה נועדה להתחברות לצלם האלהים כדי להיות מוכן נפשית למפגש המתקן, הדורון הוא מחווה של פיוס, כי ברור שבמלחמה נהרגים או הורגים, ואדם בעל נפש אינו רוצה ליהרג, אבל יצטער גם אם בלית ברירה הוא ייאלץ להרוג.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם


Dear Family and Friends,

After being away for more than 20 years, Yaacov is on his way back home and will be meeting his brother, whom he left full of resentment. This encounter arouses anxiety and before he actually meets him, he struggles with a mysterious figure -  the Angel-Spirit-Ghost of Esav according to the Midrash - and he succeeds to have him surrender. Afterwards he meets his brother "face to face". This may teach us that sometimes in order to be able to meet a person "face to face" and establish a real relationship, we have to overcome some "ghosts", some inner images who distort the human aspect of the Other. I guess Shimon and Levi didn't learn from their father. Maybe Yaacov's disappointment could be the disappointment of every father or mother when children behave in a way contradicting their basic values.
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and Family



יום שישי, 20 בנובמבר 2015

החלום, הסולם והמסע The Ladder, the Dream and the Journey

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים
יעקב ברח מהבית בהוראת אמו, מחשש שעשיו יהרוג אותו על ההונאה בקניית הבכורה ועל גניבת הברכה שיועדה לו ע"י אביו ויצא למסע ארוך. בתחילת המסע מתאר לנו הכתוב חלום של התגלות על "סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדםי בו". המדרש מציע ש"מלאכי אלהים עולים ויורדים ב"יעקב" (בו=ביעקב)" ואולי משמעות הדבר שיעקב גילה שיש בו שני חלקים; חלק "אלהי" וחלק "אנושי" והחלום הזה בא להפגיש אותו עם ההכרה הזאת ולהכין אותו למסע אצל לבן שילמד אותו בדרך הקשה מהי מחירה של רמאות ופגיעה.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם


Dear Family and Friends,

"And he dreamed and behold a ladder stationed on the earth and its top reaches the sky, and behold the angels of God ascending and descending on it". … (Genesis 28:12-13)
Maybe all of us experience moments of grandeur, when we are "ascending", but sometimes, after "ups" there are "downs", but maybe these "downs" are inevitable, since as humans we have to keep in touch with the earth and also maybe add some "heaven" to earth
Shabbat Shalom to All,
Pinchas, Tzippie and Family .




יום שישי, 13 בנובמבר 2015

בכורה וברכה - Tricky interactions between siblings

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
האם  עסקת מכירת הבכורה תמודת נזיד עדשים בין שני נערים בני 15 (בבא בתרא טז, ע"ב)  נחשבת לעסקה תקיפה וחוקית? האם מדובר במשחק ילדים שאין לקחתו ברצינות? במידה  ומדובר בעניין רציני, האם אין כאן הונאה (קניית דבר בעל חשיבות במחיר "חיסול")? דומני שהתורה אינה באה להאדיר דווקא את יעקב בעסקה זו או בגניבת הברכה, אלא להראות שגם יעקב, כמו כל  אבותינו היה בני אדם, לא מלאך, שנזקק למסע ארוך כדי להפוך מ"יעקב"  ל"ישר-אל".
שבת שלום וחודש טוב  לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם


Dear Family and Friends,
Is the transaction between the  2 teenagers  Yaacov and Esau (according to the Talmud Bava Batra 16b they were 15 then) a legal one? or was it just a game? If it was  a serious issue, is one allowed to buy something very important at a ridiculous price. It seems that the Torah doesn't tell this and the story about Yaacov lying to his father about the benediction in order to idealize Yaacov, but rather in order to teach us that Yaacov, our forefather, was a human being, not an angel; a long journey was required in order to become Israel (Yashar-El)
Shabbat Shalom, Hodesh Tov to All
Pinchas, Tzippie and family






יום שישי, 6 בנובמבר 2015

המערה - THE CAVE

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

אברהם אבינו בא מבאר שבע לקרית ארבע היא חברון "לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כג, ב) וקונה עבורה חלקה מעפרון החתי במערת המכפלה.
יש הרוצים לבסס את זכותנו על מערת המכפלה על אותה קניה בין היתר על סמך המדרש (בראשית פרשה עט פסקה ז ): א"ר יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר 'גזולים הן בידכם',  ואלו הן: מערת המכפלה, ובית המקדש וקבורתו של יוסף....
מצד אחד, השאלה היא כמובן עד כמה יש לטיעון מקראי ומדרשי תוקף במשא ומתן ועד כמה יש סיכוי שיהיה קביל ומאידך גיסא, מהו אורך הזמן בו ניתן לתבוע בעלות על רכוש נדל"ני כלשהו בזכות העבר ולנשל בכך את מי שמחזיק כרגע בקרקע. הדבר מסתבך עוד יותר אם מייחסים למקום משמעות דתית או רגישת, מעבר לערך הנדלנ"י. ואולי ניתן ללמוד מהסיפור שיש להפריד בין "ניכוס", בעלות וזיקה רגשית-דתית למקום, כי השילוב בין להט דתי ליצר רכושני הוא מסוכן וקטלני.
שבת של שלום לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם

Dear Friends,
Tomorrow we'll read about Avaraham mourning over Sarah and buying a grave in Hevron. Some people want to claim our rights on the Cave of Machpela on this transaction ; there is even a Midrash saying that about 3 places Gentiles cannot claim we stole them, the Cave of Machpela being one of them.
I wonder how this argument (for internal use) has any validity in negotiations and how long a claim of property can be valid in order to evacuate the people who are living now on that property.
Things are even more complicated when there are religious or emotional elements involved. Maybe the lesson could be that we should separate between emotional and religious longing and  the urge to "own" the property.
A Peaceful Shabbat
Pinchas, Tzippie and Family

יום שישי, 30 באוקטובר 2015

אנחנו אחראים We are responsible

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
אברהם אבינו הוא ללא ספק דמות מורכבת. גם הרב קוק כתב שיר בו הוא אומר ש"נשמתו קרועה". הוא נדרש כל הזמן לבחור בין קולות אלוהיים שונים שהוא שומע; האם,  כפי שהוא עשה בתחילת הפרשה, הוא עוזב את האלהים המתגלה אליו ופוגש את אלוהים באורחים האלמונים שהוא מכניס הביתה? או אפילו, האם הוא מוכן לעמוד מול האלהים המספר לו שהוא הולך להרוס את סדום לעומת הצייתנות המניעה אותו  לשמוע בקול שרה ולגרש את ישמעאל והגר או ביתר שאת הצייתנות המביאה אותו כמעט לרצוח את בנו, כי כך הבין את רצון האל? אך, אולי מספרת לנו התורה מה מחירה של כל בחירה: הוא הצליח להציל את לוט. האל שכאילו ציווה לעקוד את יצחק מציל את אברהם מהנטיה שלו לצייתנות עיוורת. בניו מתרחקים ממנו, אך בסופו של דבר מתפייסים וחוזרים לקבור אותו ביחד ועל כך נקרא בפרשה הבאה. לעתים, דבקות מתפרשת כנכונות לציית בכל מחיר  ל"צו אלהי", ואולי לעתים נדרש מאיתנו "להקריב" משהו שיקר לנו, אך אין זה פותר את האדם מאחריות להפעיל שיקול דעת ולבחור.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com 


Dear Family and Friends,
Who is Avraham? the person who leaves G-d who comes to visit him and experiences Revelation through the anonymous guests he receives and feeds? or even more by arguing with the G-d who announces him that he is about to destroy Sedom? Or his teh very obedient person who chases Hagar and Yishmael because Sarah told him to do so, or almost kills his son, since that's the way he understood G-d's  will? Maybe Avraham and all of us have to consider different "voices" and  cannot avoid being responsible over the choice they make. Nobody can hide behind any authority. WE ARE RESPONSIBLE.
Shabbat Shalom to all
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com 

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

אל הארץ אשר אראך No Waze available

 לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

"לך לך ...אל הארץ אשר אראך" - כך הציווי שמקבל אבר(ה)ם.
 מהי "הארץ אשר אראך" - איך ידע אברם שהגיע ליעד? 
האם רק ה-waze מסוגל לומר לנו ש"הגענו ליעד"? אבל, ה-waze לעולם לא יאמר לנו "הגעת ליעד", אם לא הגדרנו את אותו יעד מראש...
היציאה למסע בלי יעד ידוע מראש, כאשר עצם החיפוש והמסע אמורים להוביל אותנו "אל הארץ אשר אראך" מחייבת קשב והתבוננות ולקיחת אחריות מתמדת על התהליך והערכה המחייבת לעתים "לחשב מסלול מחדש"
שבת של שלום, שבת של תקווה, שבת של שפיות לכולנו.
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com 


Dear Family and Friends,

Avra(h)am got a very strange order: to leave his motherland for an unknown destination; how was he supposed to know where the "Land  I'll show you" was?
How de we know that we reached our destination? Only because "waze" would tell us: you reached your destination?
But, "Waze" will never be able to let us know if we don't define our destination in advance.
Going for a journey without defining the destination requires much awareness and  self-reflection;sometimes you have to reconsider your itinerary, without stopping your journey.
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com 

יום שישי, 9 באוקטובר 2015

לפיכך נברא האדם יחידי - All people are equal

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

מחר, "נתחיל מבראשית". שאלתו הידועה של  רש"י הפותחת את פירושו על התורה מעוררת אותנו לחשוב על התחלות "מכוננות".
מתוך הבנה שהתורה מיועדת להציב בפני העם היהודי אורח חיים מחייב, רש"י ואחרים שואלים על משמעות סיפורי הבריאה וספר בראשית בכלל בתור פתיחה לספר. תשובתו של רש"י ידועה וניתנת גם להתפרש בצורות שונות.
אך יתכן שניתן לתת משמעות אחרת לפתיחת התורה, ואולי נרמז הדבר במסכת סנהדרין (פרק ד, משנה ה): האדם שנברא שצלם אלוהים, נברא יחידי, כדי ללמדנו שאין הבדל בין בני אדם; לכולנו אותו מקור והיגד זה, המופיע בתחילת הספר, הוא הבסיס לכל התורה כולה.
שבת שלום ושנה טובה לכולנו.
פנחס, ציפי ובני משפחתם

Dear Family and Friends,

Tomorrow we start a new cycle of Torah-reading with "Bereishit". Rashi and others ask: if the Torah has to teach us, Jews, how to behave , what’s the purpose of starting with the Story of Creation and other stories of Bereishit?   
Rashi's answer is well known, but maybe we could find another meaning in accordance with the Mishna (Sanhedrin 4, 5): We all belong to the posterity of descendants of the same Human Being, created to G!d's image. This teaches us, at the very beginning that there should not be any discrimination between human beings and this principle lies at the basis of the entire Torah.
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and Family


יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

גיליון בראשית של שבת שלום

ג י ל י שו ן 2 6 ב9 ב ס " ד ת פ ר ש ת ב ר שא ש י ת לת ש וע " ו ם
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה
וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.
)בראשית ב, א-ב(
ויכל אלהים ביום השביעי - ר' שמעון אומר: בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש,
אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום. ד"א: מה היה העולם חסר?
מנוחה; באת שבת, באת מנוחה - כלתה ונגמרה המלאכה.
)רש"י שם, שם(
ויכל אלהים ביום הז' - ואם תאמר והלא כלה מלאכתו ביום ששי? יש לומר דודאי כל מעשה מלאכה ברא מיום
ששי, אבל העולם היה צריך למנוחה וכשבא שבת באה מנוחה, והיינו דכתיב 'ויכל אלהים ביום הז'' שהיא
מנוחה לעולם כשבא שבת, והאי דלא כתיב 'ויהיה ערב ויהי בקר יום שביעי' לפי שבליל שבת לא החשיך כלל,
אלא היה אור כל השבת ובמוצאי שבת החשיך, והיה אדם חסר אורה נטל שני אבנים וטחנם זה בזה והוציא
מהן אורה, לפיכך מברכין במוצאי שבת 'בורא מאורי האש'. עוד יש לומר 'ויכל אלהים ביום הז' - כלומר: ביום
הז' היה ניכר לעולם ששבת, לפי שבליל ז' סבר אדם הראשון שיעשה הקב"ה מלאכתו למחר כשם שעשה בשאר
הימים, כשראה ששבת הבין והכיר שכלה הקב"ה מלאכתו.
)פירוש בעלי התוספות שם, שם(
איור: הרי לנגבהיים
פרשת בראשית
" א חת ד י ב ר א ל ו ק י ם , שתי י ם ז ו שמ עתי . . . " )תה ל י ם ס ב , י ב (
ש דניאל אפשטיין נה חדשה מתחילה, ועננים קודרים
מסתירים את האופק. העולם
שכביכול נרגע אחרי מלחמת העולם
השנייה מתנדנד שוב על פרשת
דרכים. האם ישכיל לבחור בחיים? פני המוות
רבים, לא פחות מפני החיים. הטבע מביע את
מחאתו נגד השתלטות האדם וניצול מופקר של
האוצרות הגנוזים באדמה ובים מאז ששת ימי
בראשית. מיליוני בני אדם נמלטים מארצות
בוערות וחרבות שבחלקן סמוכות לארץ שבה
נשמעו לראשונה המילים "לא תרצח" ומצוות
"ואהבתם את הגר". הם מחפשים חירות ואושר
במערב התוהה על זהותו בכל תחומי החיים,
האישיים והחברתיים. הטכנולוגיה, המכניסה
עולם ומלואו, אורות ואופל, בכיסו של ילד
קטן, רק מוסיפה על הבלבול הכללי ומשמשת
בה-בעת ככלי להפצת הטרור ולהפצת הידע.
דור המבול חוזר, בלבוש הגלובלי והטכנולוגי
של דור הפלגה! ואנחנו, קוראי ספר בראשית
ופרשניו, אנה אנו באים?
אנחנו מחפשים בספר מסר חד-משמעי,
הוראה ברורה שתוציא אותנו מכל מבוך ומכל
מבוכה. אנחנו מחפשים בו את האור שיגרש
את חשכת מצבנו. האורות מתקופת הנאורות
האירופית הכזיבו, האופוריה של ראשית
המודרנה הוחלפה במלנכוליה הפוסט-מודרנית
ובחרדותיה. אי אפשר להביט בשפל המוסרי
הפוקד את העולם בלי להרגיש כ "כלי מלא בושה
וכלימה".
אבל הספר נפתח והוא אומר: "בראשית ברא
אלהים את השמים ואת הארץ." האות הראשונה
היא האות השנייה בא-ב. תילי תילים של דרשות
ניסו להסביר את הבחירה הזאת, מתוך הנחה
ששום אות לא נכתבה במקרה, ובוודאי לא האות
הראשונה. כמו כן המילה הראשונה משמעותה
כפולה: הראשית על פי הפשט- ההתחלה- איננה
הראשית על פי הדרש. רש"י הפשטן בחר בדרש
האומר: בראשית היה התכלית, בבחינת סוף
מעשה במחשבה תחילה. ומיד עולה השאלה:
האם הספר מספר בדרכו את קורות העולם, או
שמא הוא רומז על אחרית הימים? האם הוא
מתאר את הכאוס שממנו יצא העולם בפקודת
הבורא, או את המשמעות שהאדם נדרש להעניק
למציאות הכאוטית שהוא בעצמו מייצר במו
ידיו? אמנם בפסוקים הראשונים האדם עוד לא
נברא, אבל השאלה הזו, הנובעת מן הדו-משמעות
שהזכרנו, כבר מבשרת את בואו.
במילה "ברא" כמו במילה "בראשית"
הפותחת עם אותן אותיות, אנחנו הולכים מ"ב"
ל "א", ובהמשך, מן ה" ב" של מילת-הזמן
"בראשית" ושל הפועל "ברא" אל ה"א" של שם
העצם הראשון - אלוקים. אבל שם זה, המציין את
נושא הפועל ברא, דהיינו הבורא האחד והיחיד
המכניס סדר בתוהו ובהו ומוליך את העולם אל
האור, הוא עצמו שם רב-משמעי. האחד נאמר
בלשון רבים! שם זה יכול להתפרש כשם נרדף
לשופט, או לשר, והוא גם משמש כמונח כללי
לכל סוג של עבודת אלילים! האם לא היה ראוי,
במיוחד בתחילת הספר, למנוע כל אפשרות של
אי-הבנה ולהתבטא בשפה חד-משמעית?
ואולי סוף הפסוק יפזר את הענן המרחף על
תחילתו? במילים האחרונות היקום מתואר כמה
שנמתח בין השמים לארץ, בין ה "שם" ל "כאן",
העליון והתחתון וכל מה שביניהם. החכמים גילו
עניין מיוחד במילת היחס הקטנה "את" המופיעה
כאן פעמיים:
שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא כשהיו
מהלכים בדרך: אתה, ששימשת את נחום
איש גם זו כ"ב שנה, שהיה דורש כל "את"
שבתורה, את השמים ואת הארץ, מה היה
דורש בהן? אמר לו: אילו נאמר שמים
וארץ, הייתי אומר שמים וארץ שמות של
הקב"ה, עכשיו שנאמר את השמים ואת
הארץ, שמים; שמים ממש, ארץ; ארץ
ממש )מסכת חגיגה, י"ב ע"א(.
לפחות דבר אחד חייב להיות ברור, והיה
כדאי לשמש את נחום כ"ב שנה לדעת זאת:
השמים אינם יותר משמים, והארץ היא לא יותר
מארץ. הדו-משמעות נוגעת לכול, חוץ מאשר
להבחנה בין המכלול המורכב מ"כאן" ו"שם",
והאלוקים שאינו יותר שם מאשר כאן.
פירוש אחר, המובא במדרש רבה, אומר: "את
השמים", לרבות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות,
"ואת הארץ", לרבות אילנות ודשאים וגן עדן ".
כל זה יוצא מן המילה הקטנה והחסרת- משמעות
הזאת המורכבת משום מה מהאות הראשונה
ומהאות האחרונה בא-ב! ה"את" הכפולה
מוסיפה על העולם הגלוי את העולם הסמוי.
הבורא אינו בורא רק את מה שגלוי לעיניים ונגיש
לאחיזת היד של האדם הממהר לקחת, אלא הוא
ממשיך לברוא בכל עת, והוא עתיד לחדש את
עולמו. היקום אינו נתון כולו בהווה, אלא הוא,
וכל היצורים שבו, מתהווה. המילה "את" סודקת
את הרצף, והיא מוסיפה את מרחב הביניים, שבו
ינוע האדם. היא מוסיפה על המרחב את ממד
פרשת בראשית
הזמן. הדו- משמעות, בין הראשית לאחרית,
בין הריבוי לאחד, בין הגלוי לסמוי, ובין ההווה
למתהווה, משרטטת כבר במילים הראשונות את
מקום האדם בבריאה ואת ייעודו. בפרק השני,
בעת יצירת האדם, נאמר: "וייצר ה' אלהים את
האדם..." ורש"י מעיר: המילה "וייצר" כתובה
עם שני יודים, כלומר, שתי יצירות, יצירה בעולם
הזה ויצירה לתחיית המתים. חיי האדם כפולים,
ובניגוד להגיון הפשוט הקובע שכל ממה שנולד
עתיד למות, חבוי באדם גרעין של נצח. מילה אחת
יוצאת לשני עולמות בזכות האות יוד הכפולה!
לא במקרה נוצר האדם בשני שלבים, כיצור
דו-מיני בפרק הראשון, וכזכר שממנו הוצאה
הנקבה בפרק השני. רק בגלל ההפרדה הזאת יוכלו
שניהם להפוך לאיש ולאשה. איש ואשה - או הדו-
משמעות של הקיום האנושי בחיי היום-יום!
הפסוק השני מכין אותנו להבנת פשר הדו-
משמעות של היקום המתגלמת באדם:
והארץ היתה תוהו ובהו וחושך על פני
תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים.
פסוק זה מתאר לכאורה את מצב העולם
בקדמותו, אבל מה פירוש הריחוף הזה של רוח
אלוקים על פני המים? האם גם זה חלק מן העבר
הקדום. המדרש שוב מוציא את הפסוק מהקשרו
החד-ממדי, ומגלה בו את ממד הזמן. המילים
תוהו, בוהו, חושך ותהום מדברות לא רק על
החומר אלא על ההיסטוריה. אלו האימפריות
המייצרות תוהו ובוהו במובן המוסרי, כוח אנושי
בלתי מרוסן. רוח אלוקים פירושה: רוחו של
משיח, רוח העתיד. רוח זו, המנשבת מן העתיד
אל ההווה, מרחפת על פני המים, כלומר על פני
האדם השטופים בדמעות והמצפים לעתיד.
בין העבר וההווה הכאוטיים לעתיד המיוחל,
עומד האדם. הוא יורש מקודמיו את הכאוס
שבני האדם מייצרים ללא הרף במלחמותיהם
ובאידאולוגיות הרצחניות שלהם, והוא פונה
בייאושו ובתפילתו אל הבורא הנעלם. האם הוא
רואה, האם הוא שומע, את מה שנעשה, ופעמים
רבות בשמו, למי שנושא בפניו את חותמו?
העולם הדו-משמעי נמסר על ידי האל הדו-
משמעי בידי היצור הדו-משמעי למופת, דהיינו
האדם, כדי שזה יתגבר על הדו- משמעות, ויאלף
את התוהו ובוהו. האם מותר לצטט כאן את
השועל שלימד את הנסיך הקטן את פירוש המילה
ל"אלף"?
זה ענין שנשכח מזמן... הפירוש הוא ליצור
קשרים...
ליצור קשרים?
כמובן, ענה השועל. בעיני אתה עדיין נער
קטן, דומה לאלפי נערים קטנים אחרים.
ואני לא צריך אותך, וגם אתה לא צריך
אותי. בעיניך אני שועל אחד שדומה לאלפי
שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה
זקוקים זה לזה. אתה תהיה לי אחד ויחיד
בעולם, ואני אהיה לך אחד ויחיד בעולם...
מדוע לא נלמד מן השועל החכם את מה שבני
המין האנושי מתקשים להבין וליישם? ליצור
קשרים, מעבר למחיצות ולהבדלים הטבעיים
והמלאכותיים המפרידים בין אדם לאדם וממילא
בין האדם לבורא, האין זה להוליך את ה"ב" אל
ה"א", לביית את ה"ב" ולהפוך את העולם ליותר
ראוי למגורי אדם ולמשכן הבורא?
דניאל אפשטיין, רב ופילוסוף, מלמד במת"ן, במדרשת
לינדנבאום ובחוגים שונים בארץ
האדם, נזר הבריאה,הוא מורכב ורבגוני.
האם היה נכון לברוא אותו??
אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך לבראות
את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים
וחבורות חבורות מהם אומרים 'אל יברא' ומהם
אומרים יברא, הה"ד )תהילים פ"ה( חסד ואמת נפגשו,
צדק ושלום נשקו: חסד אומר: יברא שהוא גומל
חסדים. ואמת אומר: אל יברא שכולו שקרים. צדק
אומר: יברא שהוא עושה צדקות. שלום אומר: אל
יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא?
נטל אמת והשליכו לארץ. הה"ד )כפי שכתוב( )דניאל
ח(: ותשלך אמת ארצה. אמרו מלאכי השרת לפני
הקב"ה: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס
אלטיכסייה )חותם( שלך? תעלה אמת מן הארץ,
הה"ד )תהילים פ"ה( אמת מארץ תצמח.
)בראשית רבה ח, ה (
האדם נברא יחידי
אדם נברא יחידי בעולם שלא יהו משפחות מתגרות
זו בזו. ומה עכשיו שנברא יחידי מתגרות זו בזו,
אילו נבראו שניים על אחת כמה וכמה.
)תוספתא סנהדרין פרק ח, ב(
לפיכך נברא אדם יחידי... מפני שלום הבריות שלא
יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך.
)משנה סנהדרין ד, ה(
האדם נברא אחרון
תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת ומפני מה? שלא יהו
המינים אומרים: שותף היה לו להקדוש ברוך הוא
במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו,
אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית.
)בבלי סנהדרין ל"ח, א(
הקידמה והמערכת החוקית אינם ערובה
לעולם מתוקן
הגם שקין ובניו יסדו עיר וקיבוץ מדיני ותיקנו
נימוסים ומלאכות להנהגת החברה, בכל זאת אם
פרשת בראשית
לא התבונה תתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי
יושר ואוהבי צדק בטבעם, לא יועילו הנימוסים,
שאם יעמוד איש עריץ, יצחק לכל חוק ונימוס ויגזול
משפט וצדק.
)פירוש המלבי"ם על התורה בראשית ד, כ"ג(
לאחר שהזכירה )התורה( החידושים שחידש קין
ובניו בתרבות האנושות, מביאה היא את שירו של
למך, המוכיח שעל ידי ההתקדמות החומרית לא
היתה מורגשת התקדמות מוסרית. החמס היה
שורר ובמעשי החמס היו אותם דורות מתפארים,
ודווקא המידות המגונות והשנואות בעיני ה', היו
נחשבות למעלה בעיני בני אדם. במצב שכזה לא
היה אפשר ששופט כל הארץ לא יעשה משפט. כל
ההישגים בתרבות החומרית אינם שווים כלום בלי
המידות הטובות בדרכי המוסר.
)פרופ' מ. ד. קסוטו, "מאדם ועד נח", עמ' 130 (
האדם נברא בצלמו של הקב"ה
...וסיפר ראשונה כי הוא יתברך ברא האדם בצלמו
כדמותו, למען יבחר להדמות ליוצרו כפי האפשר, כי
בזה ישלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פועל זולתו,
כראוי לו יתברך המרומם על כל זולתו. והוא רחום
בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער, ויניחהו
בגן עדן, עד שהרע מעשיו וקלקל את פרנסתו שגרשו
האל יתברך משם לעבוד את האדמה, ולטרוח כמה
טרחות עד שלא אכל פת.
)מתוך הקדמתו של רבי עובדיה ספורנו לפירושו על התורה(
כל באי עולם נבראו בצלם
'חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה... שנאמר:
'בצלם אלהים עשה את האדם.' )אבות ג, יד(... ובכל
אדם, אמר רבי עקיבא. וכמו שהוא הראיה שממנו
הביא שהוא נאמר לבני נח, לא לבני ישראל לבדם
ורצה רבי עקיבא לזכות את כל אדם אף לבני
נח. ומאמר מלא אמר הרמב"ם בפ"ח מהלכות
מלכים )הלכה י'(, וזו לשונו: 'צוה משה רבינו ע"ה
מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות
שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל
אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וכו' כל
המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי
אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא'... ומעתה
אני תמה למה זה רחקה הדרך מן המפרשים
ולא רצו ללכת בה לפרש דברי רבי עקיבא שאמר
מאמרו כלפי כל אדם, כי אם לישראל בלבד.
ונסמכו במאמרם ז"ל 'אתם קרויים אדם 'וכו''
והרי זה דרש על דרש. ובזה נכנסו בדוחק ענין
הצלם. ובפי' הכתוב שהביא לראיה. אבל בעיני זו
הדרך דרך סלולה ומרווחת כי בא ר"ע להיישיר
לכל באי עולם כאשר נצטוינו מפי משה רבנו ע"ה,
כדברי הרמב"ם. ואם בכפיית חרב הרג ואבדן
נצטוינו כל שכן בכפיית דברים להמשיך לבם
אל רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם לטובה. ושהם
חביבים שנבראו בצלם להורות נתן בלבם. כי זאת
תורת האדם לעשות חוקי אלהים ומשפטיו מצד
אשר הוא צוה כדברי הרמב"ם, דהואיל שחבבו
לבראו בצלמו.
)תוספות יום טוב על אבות ג, יד(
קול קורא
בימים אלה החלטנו לחדש את פעילותנו,
יהודים שומרי מצוות הסבורים כי
הגשמת הציונות הדתית בימינו מחייבת
שקידה על דמותה היהודית של החברה בישראל,
שלומה, ורמתה המוסרית והחברתית.
אנו מאמינים כי חביב כל אדם שנברא בצלם,
כולל ערבים וכולל להט"בים.
אנו מאמינים כי תורת ישראל מחייבת אותנו
לשמור על זכויות האדם והאזרח של כולנו.
מתוך אמונה כי
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
אנו מאמינים כי חובת כולנו היא
"בקש שלום ורדפהו".
צאו מהבדידות ומהקיטורים והצטרפו אלינו.
מעוניינות/ים לפעול ציבורית
להגשמת המטרות של עוז ושלום?
צרו קשר עם לאה שקדיאל, 052-3911181 ,
moshelea@netvision.net.il
קוראים יקרים
אנחנו זקוקים לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך את מפעל "שבת שלום" על הוצאותיו הצנועות,
הכוללות הדפסה והפצה.
המחאות לפקודת עוז ושלום ניתן לשלוח לידי מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים, 933806
התרומות מוכרות לצורך פטור ממס
להפצת המהדורה המודפסת, לקבלת המהדורה האלקטרונית ולבירורים:
ozveshalomns@gmail.com - 052-3920206
עורך אחראי - פנחס לייזר; מזכירת המערכת - מרים פיין
לתגובות ולתיאום דברי תורה: pinchas.leiser@gmail.com
עוז ושלום - נתיבות שלום
http://www.netivot-shalom.org.il
https://www.facebook.com/bakesh.shalom.org.il?fref=ts

יום ראשון, 4 באוקטובר 2015

ולשמחה מה זו עושה - The ability to celebrate


לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
"שישו ושמחו בשמחת תורה", כך נאמר באחד הפיוטים אותו נהוג לשיר במהלך ההקפות של שמחת תורה. בימים אלו בהם נהרגו  ונפצעו אנשים בפיגועי טרור קשה לשמוח. האם בכלל  "והיית אך שמח" הוא ציווי, או תוצאה של ברכה (ואכן רש"י סבור שלפי הפשט אין כאן ציווי) ? האם בכלל ניתן לצוות על השמחה?
דומני שאם נגדיר מחדש את השמחה, נכל להתייחס לציווי כאל שאיפה מאתגרת, קשה אך אפשרית.
במשנת ברכות נאמר: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ובתלמוד שואלים: האם "כשם" מניח שמברכים את את אותה הברכה, והרי ברור שאין הדבר כך?! על כך מגיב רבא, אמורא בבלי,  שיש לקבל גם את הטובה וגם את הרעה "בשמחה" . אין צורך לומר שאת הפירוש הזה עוד יותר קשה לעכל, אך רש"י כותב על מילים אלו שבתלמוד: בשמחה= בלבב שלם. כנראה שרש"י בחר לכתוב "בלבב שלום",  מתוך רמז לדרשה במשנה
"ואהבת את ה' אלהיך "בכל לבבך – בשני יצריך; ביצר הטוב וביצר הרע". במצב של צער הפוגש חג ובכלל, אנחנו חצויים. ה"שמחה" היא היכולת להכיל את הרגשות הסותרים בלי להתכחש לאף אחד מהם.
חג "שמח" לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם

Dear Family and friends,
Simchat Torah (in Israel – Shemini Atzeret and Simchat Torah are the same day) meets us here in Israel after a series of sad events. Are we supposed, despite of our feelings, to celebrate? Is that possible at all.
Maybe this requires the ability to contain our mixed feelings , our conflicts and contradictions.
Hag Sameach to all,
Pinchas, Tzippie and Family

http://jewishvisual.com/wp-content/uploads/edd/2015/09/simchat_tora2-548x387.jpg




--

יום שישי, 25 בספטמבר 2015

סוכת האמונה במצב של אי וודאות - Faith in Uncertainty

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

 על הפסוק "אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא" בשירת האזינו, שנקרא מחר, כתב בעל מדרש תנאים ספרי:

אל אמונה. שהאמין בעולם ובראו: ואין עול. שלא באו בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים. וכן הוא אומר (קהלת ז): 'אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים'.
ואולי גם היציאה מהבית הבטוח והקבוע לסוכה, שהיא "דירת ארעי", החשופה לרוחות, שמש וגשם  והמזכירה את 40 שנות נדודינו במדבר , דורשת מאיתנו אמונה במצב של אי וודאות. האל בשירת האזינו מלמד אותנו שיש לתת אמון בעולם, על אף כל מה שקורה בו. אמנם, החברה האנושית נועדה להיות צודקת, והיא לא תמיד כזאת, ולפעמים היא ממש לא כזאת, אבל אסור להתייאש ומשימתנו היא לתרום את חלקנו לחברה "ללא עול".
שבת שלום, חג שמח שנה טובה לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם

Dear Family and Friends,
In the Torah Section of Haazinu, we read: a G-d of faithfulness and without iniquity
The Midrash interprets this verse as follows: a G-d of faithfulness- He Believed in the World and created it.
without iniquity- Men (and Women) were created in order to be honest and righteous and not wicked.
Maybe we are leaving our comfortable and secure houses and spend 7 days in a Sukkah, a fragile temporary outdoors construction in order to experience  faith and trust in a world of uncertainty. In the verse we quoted, G-d teaches us that we should trust the world, despite of all what happens. Human Beings are supposed to be honest, but very often the human society isn't like that, but we should  never lose  hope and do whatever we can to make our society a better place to live in.
Shabbat Shalom, Hag Sameach, Shana Tova
Pinchas, Tzippie and Family







Sukkot

יום שני, 21 בספטמבר 2015

חג הסליחה, האמון והאמונה - A Celebration of Forgiveness, Trust, Love and Faith

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
סיפורו של החג המתחיל מחר בערך בשעה זו הוא "סליחה". האם סליחה זו היא מטרה או שמא היא אמצעי להתקרבות, לחיבור, לאהבה?
לא קל לסלוח, וגם לא קל לבקש סליחה. יתכן שכדי שאוכל לסלוח , כאשר נפגעתי,  עליי לתת אמון ביכולתי להתגבר על הפגיעה וגם לתת אמון ביכולתו של האדם עליו אני כועס להשתנות אם אסלח לו.
כדי שאוכל לבקש סליחה, עליי לצאת מעמדה אגוצנרטית של אשמה התוקעת אותי, לקחת אחריות על מעשיי או דבריי, להתייחס לאדם בו פגעתי, גם כאשר צדקתי או לא התכוונתי לפגוע, ולדעת שיש כאן הבעת אמון ואמונה מתוך ענווה, ולא מתוך כניעה והתרפסות.
שנדע לסלוח, לבקש סליחה, להתקרב ולאהוב.
"שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך"
שתהיה לכולנו שנה טובה וחג משמעותי ושמח של סליחה, אמון, ואמונה
פנחס, ציפי ובני משפחתם


בקישור הבא:ביצוע נפלא של "אגדלך אלהי" – פיוט של רבי אברהם אבן עזרא, ע"י יונתן ניצן


Dear Family and Friends,
Tomorrow , at this hour (At least her in Israel) we'll be lighting the Candles of Yom Kippur, the most Holy Day in the Jewish Calendar.
Yom Kippur is about Forgiveness. Is Forgiveness the goal, or is it a mean to achieve closeness, friendship, love?
Forgiving is not easy; asking for forgiveness is even more difficult sometimes.
In order to forgive, I have to trust my ability to overcome the offense and maybe also trust the offender's ability to overcome his anger by my forgiving. It's a mutual transformative process.
In order to ask forgiveness, I have to overcome my egocentric paralyzing  guilt feelings, assume responsibility over my deeds and words, relate to the person offended by me, even if I was right and had no intention to offend and understand it as an expression of trust and faith due to modesty, not a humiliation.
Let us be able to forgive, ask for forgiveness, to get close, to love.
Let us enjoy a meaningful year and  a Happy Celebration of  Forgiveness, Trust and faith.


This is a very rendition of a Piyut written by R. Avraham Ibn Ezra, by Jonathan Nitzan:





יום חמישי, 10 בספטמבר 2015

תחל שנה וברכותיה - Learning about Change

לבני משפחתנו, חברותינו  וחברינו  היקרים,
אחת הברכות המסורתיות לראש השנה, הלקוחה מהפיוט "אחות קטנה", היא: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. בשבת שעברה, קראנו על קללות וברכות שנאמרו לבני ישראל לפני כניסתם לארץ, על הר עיבל ועל הר גריזים. ואולי, "מה שרואים מכאן, לא רואים משם" ; הפרספקטיבה היא הקובעת לעתים אם מדובר בברכה או בקללה. אנחנו כמובן מקווים ומאחלים לעצמנו ולכל מי שיקר לנו שהשנה הבאה תהיה טובה יותר מזו שחלפה, אך האם מסוגלים אנו, בלי להכחיש ולטייח, להפוך את ה"קללות" דאשתקד ל"ברכות", ללמוד מהדברים הקשים והמרגיזים ולהפוך אותם למנוף של שינוי?
המילה שנה מכילה משמעות מורכבת; האדם שונה , כלומר לומד , אך יש בשנה גם את האפשרות לשינוי
ואולי הברכה המתאימה לשנה הבאה עלינו (לטובה, אני מקווה)  היא :שנלמד לעשות את השינויים הראויים, המעשיים והפנימיים, בלי לפחד.
 שבת שלום ושנה טובה לכולכם.
פנחס, ציפי ובני משפחתם
 




Dear Friends,
Last week we read about Blessings and Curses and thought that sometimes the same event can be considered as a Blessing or as  a Curse, depending on the way you look at it and what your reaction to it is.  We certainly wish and hope  that next year will be full of blessings for all of us as we say : . תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה , but are we able to look at the "Curses" of last year and transform them into "Blessings" without denying our inner real feelings? Are we able to relate to them as a challenge of change and healing?
The word Shana שנה   may have a double meaning: The word Mishna, is related to the verb "Shone" – a person who learns , but it's also related to Shone, different, hence the word שינוי  - Change.
Maybe the most appropriate blessing and wish could be: Let us LEARN how and when to make the appropriate changes (external and internal)  without fear.
Shabbat Shalom and Shana Tova to all,
Pinchas, Tzippie and Family


T