"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו ...."

אחד המשפטים המרכזיים שנאמר הלילה, בליל הסדר, הלקוח מהמשנה במסכת פסחים (י, ה) הוא: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" והרמב"ם (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז, ח' ) פוסק להלכה, בעקבות משנה זו :

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצריים, שנאמר "ואותנו הוציא משם . . ." (דברים ו,כג). ועל דבר זה ציווה בתורה, "וזכרת כי עבד היית" (דברים ה,יד; דברים טו,טו; דברים טז,יב; דברים כד,יח; דברים כד,כב), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית."

ממשנה זו ומפסיקתו של הרמב"ם, אנו למֵדים שלמצווה של סיפור יציאת מצרים יש מטרה: לחוות כל שנה מחדש את חוויית השחרור, את חוויית המעבר מעבדות לחרות.

ואכן, הגמרא (בבלי פסחים קט"ז, ע"א) מספרת לנו על דו-שיח מעניין בין רב נחמן לעבדו דרו:

"אמר לו רב נחמן לדרו עבדו: עבד שמוציא אותו אדונו לחירות ונותן לו כסף וזהב, מה הוא צריך לומר לו? אמר לו: הוא צריך להודות ולשבֵּח לאדונו. אמר לו: אם כן, פטרתנו מלומר "מה נשתנה" ופתח ואמר 'עבדים היינו'."

הענקת משמעות רלוונטית ואקטואלית לסיפור מהווה אתגר רציני. אמנם, אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים על כל צעד ושעל (בקידוש של שבת, בפרשיות התפילין, בקריאת שמע, באיסור להונות את הגר וכו') אך המצווה "לספֵּר" היא רק בליל חמישה עשר - "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" והיא שונה במהותה מהמצווה התמידית של הזכירה.

מהי אם כן המשמעות הרלוונטית של סיפור יציאת מצרים?

הקורא את המשנה שהזכרנו עד סופה יבחין בשתי מחלוקות:

- לגבי קריאת ההלל בליל הסדר, לפני אכילת המצה, המרור והסעודה , אומרים בית שמאי: עד היכן הוא אומר? עד "אם הבנים שמחה" (כלומר עד סוף הפרק הראשון). לעומתם, אומרים בית הלל: עד "חלמיש למעינו מים". קיימים הסברים שונים למחלוקת זו, אך בירושלמי מסבירים שבית שמאי מקפידים על הזכרת יציאת מצרים (המופיעה בפרק השני "בצאת ישראל ממצרים") עד לאחר חצות, זמן תחילת הגאולה, לעומת בית הלל הסבורים כי אין צורך להתעכב, מכיוון שממילא, יציאת מצרים החלה רק מהבוקר.

- רבי טרפון סבור שמסיימים את קריאת ההלל ב"אשר גאלנו וגאל את אבותינו", אבל ללא חתימה, לעומת רבי עקיבא, המוסיף פסקה המתייחסת לעתיד "כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים... וחותמים: "ברוך אתה ה' גאל ישראל".

בעלי התוספות מפרשים את עמדתו של רבי טרפון בכך שהוא לא היה נוהג להאריך בבקשות, ולכן גם כאן , הוא מסתפק בהודאה על מה שכבר קרה, על הגאולה שכבר התרחשה לעומת רבי עקיבא, המאריך בדברי בקשה ולכן מסיים את ההלל בבקשה המתייחסת לגאולה העתידית.

רבי טרפון הקפיד, בדברים מסוימים, לנהוג כדברי בית שמאי (משנה ברכות א, ג) מכיוון שלמד בבית מדרשו ואכן, ניתן למצוא מכנה משותף בין המחלוקות:

לדברי בית שמאי, שחזור חווייה שהיתה, דורש מאתנו להמתין לנקודת הזמן בה התרחשה חוויה זו ואולי ניתן להשוות גישת בית שמאי כאן לשיטתו בהדלקת נרות חנוכה (פוחת והולך). תודעתו האמונית מבוססת על מה שכבר קרה ועל מה שמתרחש עכשיו (עבר והווה); לעומתו, לדברי בית הלל, אם הגאולה היתה, גם ניתן להלל ולשבח, אפילו אם זמנה עדיין לא הגיע.

גם רבי טרפון מתייחס בתודעתו האמונית למה שכבר התרחש ולמשמעות העכשווית של אותה התרחשות, אך תודעתו הדתית אינה כוללת את העתיד, לעומת רבי עקיבא, המאמין "האופטימי" המתייחס לנבואה העשויה להתקיים כאילו כבר התקיימה (וראו לסיפור השועל היוצא מבית קדש הקודשים, בסוף מסכת מכות).

הרמב"ם פוסק שעלינו לספר את סיפור יציאת מצרים ולחוות בחיינו, כאן ועכשיו , את חוויית השחרור, אך יחד עם זאת, בנוסח ההגדה, הוא פוסק כרבי עקיבא (וכבית הלל) ומשלב את הבקשה המבטאת את ציפייתינו לגאולה העתידית בברכה החותמת את החלק הראשון של ההלל.

תודעה דתית המבוססת על זכרון העבר ועל הפנמת המסרים המוסריים הנובעים מזכרון זה, עשויה ליצור עמדה של אמפתיה כלפי כל מי שמשועבד, כפי שהיינו אנחנו במצרים. יחד עם זאת, כשתודעה זו אינה כוללת היבט של תקווה ואמונה בעולם טוב יותר, עלול הדבר לגרום לייאוש ולדיכאון.

תודעה דתית המבוססת על אמונה בעתיד, עשויה להפיח תקווה במצבים בהם אנחנו חווים מחדש חוויה של עבדות , כדברי המהר"ל בפירושו על ההגדה, וזאת היתה גם גדולתו של רב עקיבא, שגם בתקופה של חורבן, זכה לשמוע מפי חבריו המיואשים "עקיבא, ניחמתנו". אך לעתים – והדבר קרה אפילו לרבי עקיבא – קיימת הסכנה , מרוב ציפיה לגאולה, של דחיקת הקץ, של פרשנות משיחית לארועים היסטוריים. לצד סכנה זו, קיימת גם סכנה אחרת, חמורה לא פחות מהראשונה: האמונה שגאולתנו יכולה לבוא על חשבון אחרים.

רק איזון נכון בין שתי התודעות עשוי לקדם אותנו, ביום מן הימים, לגאולה השלמה וכדברי הרמב"ם: (הלכות מלכים יב, ז-ח )

ז [ד] לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח--לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח: אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ח [ה] ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות--שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה את ה', כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא,ט).