יום שבת, 17 במאי 2008

ראשית צמיחת גאולתנו?


לוח השנה העברי מזמין אותנו להתבונן בכמה תאריכים משמעותיים בחודש אייר: לפני כשבועיים, חגגנו את יום העצמאות ה- 60 למדינת ישראל. אתמול, חגגו אלפים את הילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון והדליקו מדורות ברחבי הארץ לכבוד "ל"ג בעומר". בעוד מספר ימים יחול 'יום ירושלים', המציין את אחד מציוני הדרך המרכזיים בתולדות המדינה: מלחמת ששת הימים.

אין להתכחש לעובדה שקיומה של מדינת ישראל ונגישותם של מקומות בעלי חשיבות היסטורית יצרו אצל כל יהודי תחושה של גאווה וגם של ביטחון. כמו-כן, כאשר לפני 41 שנים, הודיעו "הר הבית בידינו", היתה אווירה של התרוממות רוח בארץ וגם בתפוצות.

דומני שמוקדם עדיין, מבחינה היסטורית, להעריך את משמעותם של אירועים אלו "לדורות"; כמו-כן, כמדומני שאין ביכולתנו לפענח את תכניותיו של הקדוש ברוך הוא לגבי גאולת ישראל וביאת המשיח, וזאת בניגוד לגישות תיאולוגיות המנסות לקרוא סימנים אלו או אחרים כמבשרי אחרית הימים, ובניגוד לגישות חרדיות קיצוניות הרואות בהקמתה של מדינת ישראל מרד נגד הקב"ה.

ניתן לקרוא את 'סיפור המערה' של רבי שמעון בר יוחאי (בבלי שבת ל"ג, ע"ב; ל"ד, ע"א) כהתמודדות מהותית של אדם מאמין, המחויב לתורה עם המציאות הסובבת אותו.

בעקבות דיון בין חכמי ישראל על תרומתה של התרבות הרומית והדלפת עמדתו הקיצונית של רשב"י נגד השלטון הרומי, נאלץ רבי שמעון בר יוחאי להימלט כדי להינצל מעונש המוות שנגזר עליו על ידי השלטון הרומי. אחרי תקופה קצרה בה ניסה להתחבא בבית המדרש, הוא מחליט לברוח, יחד עם בנו, למערה, שם הוא ניזון מעץ חרוב וממעיין ניסי במשך 12 שנות שהותו במערה.

הגמרא מספרת שבמשך שהותם הם עסקו בתורה כל היום והפסיקו מידי פעם כדי להתפלל, ולא היה כל קשר בינם לבין ה"חוץ", עד שיום אחד "בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: 'מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזרתו?'" בהישמע קולו של אליהו, מספרת לנו הגמרא: "יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. אמר (רשב"י): מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף, יצאה בת-קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם!"

קולו של אליהו שבישר על ביטול גזרת הקיסר, דהיינו הסרת האיום החיצוני על חיי רבי שמעון, איפשר לו ולבנו לצאת מהמערה, אך אולי שמיעת קולו של אליהו התפרש על ידם, לא כאירוע מציאותי עכשווי בלבד, אלא כשינוי מהותי בעולם; העולם עבר תהליך של גאולה, במקביל להתפתחות הרוחנית של רבי שמעון ובנו במערה. רשב"י, בדומה לרבי עקיבא רבו, היה חדור רוח משיחית ולא הבין איך בימים כאלו אנשים "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה"; איך אפשר, כאשר המשיח מגיע "ממש", לעסוק בענייני חולין?!

הוא היה זקוק לשהות נוספת של שנה במערה, כדי לללמוד להתייחס אחרת למה שקורה בעולם המציאותי, וכך מספרת לנו הגמרא בהמשך: "חזרו והלכו שנים-עשר חודש, אמרו: משפט רשעים בגיהנום שנים-עשר חודש. יצאה בת-קול ואמרה: צאו ממערתכם! יצאו"...בהמשך הסיפור יש מפגשים אחדים של רבי שמעון, המבטאים לרוב עמדה שונה כלפי העולם, והסיפור המייצג ביותר מספר שרבי שמעון אמר: הואיל ונעשה לי נס, אלך ואתקן תקנה. שאל: יש דבר שצריך תיקון? אמרו לו: יש כאן מקום של ספק טומאה והכוהנים מצטערים להקיפו. שאל: יש כאן אדם שיודע שהוחזקה כאן טהרה? אמר לו זקן אחד: כאן קיצץ בן-זכאי תורמסי תרומה. עשה אף הוא כך; כל מקום שהיה קשה, טיהרו, וכל מקום שהיה רפה, ציינו."

יש פרטים נוספים בסיפור וגם המשך, אך כוונתי היתה להשוות בין עמדתו של רשב"י בעת יציאתו הראשונה מהמערה ליציאתו בפעם השניה והתבוננות זו מצביעה על תובנה בסיסית שונה.

כאמור, בעת יציאתו הראשונה, פירש רשב"י את קולו של אליהו כקול המבשר עידן משיחי, בו כל סדרי העדיפויות בעולם חייבים להשתנות, ואין מקום לסובלנות או לסבלנות כלפי אנשים שאינם חשים את גודל השעה ועל ידי כך אולי אף עלולים לעכב את הגאולה.

לעומת זאת, אחרי שנים עשר חודשים אותם חווה רבי שמעון כ"גיהנום", כעונש - אולי כפרה על עמדתו היומרנית בעת יציאתו הראשונה – הוא הבין שגם בעולם שלא השתנה ניתן למצוא מקומות של קדושה ויש מה לתקן.

אולי ניתן ללמוד מכך שהסתגרות ממושכת ב"מערה" עלולה לשבש את היכולת ואת הנכונות לקבל את העולם ואת בני האדם על חולשותיהם ולדעת שעולם כמנהגו נוהג ובנוסף להבין שגם בעולם כזה, יש מקום לתיקון ולקדושה.

הסתגרות זו עלולה לגרום מרוב להט לשמיעת "קולות של אליהו" ולהבנתם כסימנים של עידן משיחי בו כל הכללים וסדרי עדיפויות חייבים להשתנות. אולי כדאי ללמוד מרשב"י ששהייה ממושכת במערה ויציאה ממנה החוצה בלי הקשבה אמפתית למציאות החיצונית עלולה חלילה להביא לחורבן.

כל מי שחפץ בתיקון עולם, כדאי שילמד לשאול, בדומה לרבי שמעון: יש מה לתקן? אפשר להיות שותפים לעשייה ולהתייחס לצרכים הבסיסיים ביותר של בני אדם?

דומני שהציונות הדתית בראשית דרכה לא עסקה בשריפת המקומות בהם אנשים "עסקו בחיי שעה והניחו חיי עולם", אלא היתה שותפה מלאה בבניית חברה המבוססת על עקרונות המוסר והצדק. שלושת ציוני הדרך בחודש אייר מייצגים אולי את השלבים ההתפתחותיים שעלינו להפנים: הכרה בערכה החשוב של העצמאות המדינית כהזדמנות היסטורית, הפנמת הסכנה ההרסנית הטמונה בדחיקת הקץ ובפרשנות משיחית של מאורעות היסטוריים והתייחסות לדברי חז"ל (תענית ה ע"א) :

אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? – אין (כן), דכתיב (תהלים קכ"ב) 'ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו'.

החיבור לירושלים השמימית, הרוחנית, עוברת דרך 'ירושלים של מטה' . חיבור זה אינו מעשה פוליטי-מדיני, אלא מותנה בקיום דברי הנביא ישעיהו (א, כו-כז: ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחילה , אחרי-כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה.

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

2 תגובות:

Chanie and Aytan אמר/ה...

גם כשאני קורא את המדרש הזה (וכמבון אחרים) אנו באים עם הפקל'ה שלנו וכיף לראות את רשב"י כאיש תורה ועבודה או כאיש תורה ודרך ארץ וכו'
אני מתלבט עד כמה מותר לנו לקרוא את התפיסות המאה ה-21 לתוך הדמויות...לראות במדרש משמעות רבה עבורינו - כן, האם זה fair להגיד שרשב"י היה כמונו - אני לא אומר שזה מה שאתה עושה...אני תוהה איפה הגבול הדק בין לימוד והפקת לקח ממדרש ובין קריאה אנכרוניסטית
איתן

הגיגים פנחסיים אמר/ה...

שלום איתן,
תודה על תגובתך המעניינת.
בעיניי, מטבע הדברים, כל קריאה "מעורבת" ומחויבת של מדרש, בניגוד לקריאה אקדמית, המתייחסת להיבטים ההיסטוריים, חייבת להיות אנכרוניסטית בהגדרה; דומני שהראשונים שהבינו את זה והרשו לעצמם קריאות אנכרוניסטיות הם חז"ל וכל קריאה ממנה אנחנו באמת רוצים ללמוד משהו רלוונטי לעצמנו חייבת להיות מותאמת לעולם שלנו; לא באתי כמובן לטעון שרבי שמעון היה כזה או אחר- את זה איני יכול לדעת. אני רק יודע מה מסופר עליו ומה אני יכול ללמוד מזה לעצמי. אני לא חשבתי לרגע שהוא הפך להיות - וגם טענתי זאת - איש תורה ועבודה או איש תורה עם דרך ארץ; אני רק חשבתי - לפי "פשוטו" של הסיפור, אם יש דבר כזה, שהוא עבר שינוי אחרי שהותו הנוספת במערה, והיה נראה לי שההיענות לקולו של אליהו, איפשר לו לפרש את המציאות כפי שפירש אותה. מה אני לומד מזה? שרוחניות מנותקת מן העולם אינה משפיעה על העולם ועלולה להרוס - ודומני שהסוגיה מספרת לנו שזה מה שרשב"י למד בשנה ה-13 במערה. מכל מקום, אני מסכים שיש מתח בין קריאה "אקדמית" לבין קריאה ספרותית מעורבת ומדרשית ותודה על שעזרת לי לחדד את ההבחנה
פנחס