יום שבת, 14 במרץ 2009

איה מקום כבודו


איֵה מקום כבודו?


מספרים על רבי מנחם מנדל מקוצק שהיה נוהג להסתובב בבית מדרשו ושואל את חסידיו: איפה הקב"ה?

כל אחד מחסידיו הרהר לפני מתן תשובתו ולאחר מכן, ביסס את תשובתו על פסוק זה או אחר או על מאמר חז"ל.

- היה מי שאמר: לית אתר פנוי מיניה.

- אחר אמר: מלוא כל הארץ כבודו

- ושלישי אמר: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" ועוד כהנה וכהנה תשובות למדניות.

ואז קם ר' מנחם מנדל והכריז , בקולו הרועם: "אינכם מבינים – הקב"ה נמצא בכל מקום אֵליו נותנים לו להיכנס"

שאלת התגלותו של הא-ל בעולמנו העסיקה את ההגות הדתית בכל הדורות ובמובן מסוים כרוכה שאלת ההתגלות גם במשמעות קיומו עבורנו היום.

פרשתנו, החותמת את ספר שמות ואת תיאור הקמת המשכן, מסתיימת בפסוקים הבאים (מ, לג-לח)

" וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר - וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה.

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד - וּכְבוֹד ה' מלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן - וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם,

וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן - וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ.

כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵש תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם."

לכאורה, כאשר אנו קוראים פסוקים אלו כפשוטם, ניתן להבין כי בעקבות סיום מלאכת המשכן על ידי משה, קרו שני דברים:

א. ענן כיסה את אוהל מועד.

ב. כבוד ה' מילא את המשכן.

גם הענן וגם הכבוד מכונים: "ענן ה'" ו"כבוד ה'" – הענן מעל המשכן מעיד על קיומו של כבוד ה' בתוך המשכן וכל עוד נמצא הענן מעל המשכן, לא יכול משה להיכנס אל אוהל מועד וגם בני ישראל[1] לא יכולים להתקדם במסעותיהם במדבר.

האם יהודי בן דורנו, המתבונן בתורה ואיננו מיסטיקן, יכול להבין את הביטוי "כבוד ה'" בצורה משמעותית ורלוונטית?

ביטוי זה מופיע מספר פעמים במקרא בהקשרים שונים. רוב הפרשנים המסורתיים אינם מפרשים את מהות אותו "כבוד" בפרשתנו, אך במקומות אחרים, בהתאם להקשר הספציפי בו מוזכר הביטוי, ניתנו פירושים שונים.

רבי אפרים מלונטשיץ, בעל פירוש כלי יקר, מרגיש צורך , להבחין בין הענן לבין הכבוד וזו לשונו:

"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את הענן" - נראה מזה שכבוד ה' אינו הענן אלא שהאש והאור, דהיינו כבוד ה' היה נראה מתוך הענן , כי זולת הענן לא היה אפשרי להסתכל בו, כי באור השמש לא יוכל האדם להסתכל, קל וחומר באור זוהר שכינתו יתברך, על כן היה האור הקדוש ההוא תמיד נראה מתוך הענן, וכשהוקם המשכן, נבדלו זה מזה [הענן והכבוד], כי האור האלוהי היה נכנס לתוך המשכן כי שם מקום קדושתו יתברך והענן נשאר מבחוץ... ולכך אמר כאן: "ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא המשכן", כי אילו היה כבוד ה' מעורב עם הענן, היה יכול לבוא שמה כמו שנאמר בסוף פרשת משפטים 'ויבא משה בתוך הענן', כי לפי שאז היה כבוד ה' מכוסה בענן היה אפשרי למשה לבוא לתוך הענן, אבל עכשיו שנבדלו זה מזה, שהענן היה מבחוץ וכבוד ה' היה בלא ענן תוך אוהל מועד, על כן היה מן הנמנע למשה לבוא לתוך אוהל מועד..."

בעל הכלי יקר מדמה, אם כן את "כבוד ה'" לאור ולאש והענן משמש כיסוי המגן על האדם מפני קרבה יתרה לכבוד ה'.

רש"י (שמות טז, ז) מפרש את כבוד ה' בהקשר של המן היורד בבוקר כביטוי למשהו שנדרש כדין וניתן מרצון וזו לשונו:

" בקר וראיתם - לא על הכבוד שנאמר (להלן פסוק י) 'והנה כבוד ה' נראה בענן' נאמר, אלא כך אמר להם ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאותכם ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה בבקר, שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא."

'כבוד ה'' בהקשר זה הוא אם כן דבר שניתן "דרך חיבה" כמענה לצורך קיומי לגיטימי של האדם.

הרמב"ם במורה נבוכים (א, יט) מתייחס ליקום כולו כאל כביטוי לכבוד ה' וכך לשונו:

" מלא כל הארץ כבודו – עניינו כל הארץ מעידה על שלמותו – כלומר: מורה עליו וכן אמרו "וכבוד ה' מלא את המשכן" – וכל לשון מליאה שתמצאנה מיוחסת לה' היא מן העניין הזה, לא שיש שם גוף ממלא מקום. אלא אם כן תרצה לעשות האור הנברא כבוד בכל מקום, והוא אשר מלא את המשכן, אין הזק בכך."

ולפי הבנתו של ישעיהו ליבוביץ (שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 432) את דבריו אלו של הרמב"ם:

"המשכן שנבנה בידי ישראל לשם עבודת ה' מעיד על ה' ועל הכרת ה' על ידי האדם, וזהו 'כבוד ה'', ואין כאן שום עניים מוחשי ושום אובייקט הממלא את המשכן"

את הפסקה השניה בדברי הרמב"ם מסביר ליבוביץ באופן הבא:

"הרמב"ם מניח דבר זה [הבנת מושג כבוד ה'] להבנתו דל הלומד והקורא בתורה בהתאם לרמתו האינטלקטואלית ועומק אמונתו. משמע שאם אמונת המאמין דורשת המחשה של הכרת ה', רשאי הוא לפרש פסוק זה כהצבעה על תופעה הנראית לעין, כגון אותה שהכירו ישראל, אולם אם מתעלה האדם לרמה גבוהה יותר מבחינת ההבנה והוא מעמיק באמונה, הרי שאין הוא מזדקק כלל לביטוי מוחשי זה, אלא הוא מבין יפה מאד כי כבוד ה' האמור כאן אינו אלא ביטוי מליצי לעבודת ה' במשכן."

בכל מקרה, יש בתפיסה זו שני מרכיבים במושג 'כבוד ה'':

- ההתבוננות בעולם כביטוי של התגלות ה'; 'השמים מספרים כבוד א-ל' וכל היקום מעיד על קיומו והאדם יכול להתבונן באלוהות המתגלה דרך הבריאה.

- כבוד ה' כמחויבותו של האדם להיות עד פעיל לקיומו של הא-ל בעולם; "אתם עדי, נאום ה'" (ישעיהו מג, י)

ואולי, ניתן לקשר בין שני המרכיבים של כבוד ה' :

לעתים, זקוק כל אדם ל"אור" חיצוני שיאפשר לו לראות את כבוד ה' וראייה זו מהווה עבורו הזדמנות לשמש בעצמו, על יד מעשיו, עדות חיה לכבוד ה'. לעתים, יכולים בני אדם מסוימים להפוך עצמם למשכן בו מתגלה כבוד ה' במעשיהם.

ואולי ניתן לכך רמז בסדר עדיפויות הנקבע על ידי הגמרא במסכת מגילה ( ג, ע" ב) והנפסק להלכה ברמב"ם (הלכות מגילה א, א).

"בעי רבא: מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף? מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא, או דלמא מת מצוה עדיף - משום כבוד הבריות? בתר דבעיא הדר פשטה: מת מצוה עדיף. דאמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. "

בין מתן פרסום לנס שנעשה לנו בחג הפורים לבין החיוב לקבור מת מצווה, שאין מי שיקבור אותו, עלינו להקדים ולהעדיף את קבורתו של מת המצווה, מפני כבוד הבריות. משתמע מכך, שהביטוי המובהק ביותר שביכולתנו לחוות ולתת לכבוד ה' הוא באמצעות הכבוד שאנו נותנים לאדם, לכל אדם – והרי 'מת מצווה' אינו אדם מפורסם וחשוב, אלא סביר להניח שמדובר באלמוני חסר כל - שנברא בצלם אלוקים


[1] אמנם, פרשני המקרא, החל מחז"ל התמודדו בצורות שונות עם הקביעה כי משה לא הורשה להיכנס אל אוהל מועד כאשר "כבוד ה' מלא את המשכן" אך, כאמור "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".

אין תגובות: