פינחס נזכר, משה שכח...
מוקדש באהבה לנכדתנו הראשונה
אליענה שרה
ולהוריה יעל ועמרי
נולדה אור לטו בסיון תשס"ט
מי יתן שתחיה בעולם של שלום
פרק כה מתאר את אשר ארע לבני ישראל בשיטים, את מעשהו הפרובוקטיבי של "איש מבני ישראל", הלא הוא זמרי בן סלוא ואת תגובתו הספונטנית של פינחס. פשוטו של מקרא כמעט ואינו מאפשר קריאה שאיננה רואה במעשהו של פינחס פעולה מבורכת, הרי היא עצרה את המגפה!
גם ברית השלום הניתנת לו מתפרשת, לפי קריאה זו, כתגמול על מעשה הגבורה. פינחס עשה מעשה בשעת 'ליקוי מאורות' והציל את ישראל.
לעומת פשוטו של מקרא, מוצאים אנו בספרות חז"ל ובפרשנים מאוחרים התייחסות מורכבת יותר לפעולה הקנאית של פינחס.
מחד גיסא, הופך המעשה בעיני חז"ל מתגובה ספונטנית של קנאי דתי ליישום הלכה בה נזכר פינחס לנוכח "מעשה זמרי", וכך לשון הגמרא (ירושלמי סנהדרין פרק ט , הלכה ז):
"כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה: "הבועל ארמית, הקנאים פוגעין בהן".תני : שלא ברצון חכמים ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו , אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".
אך מאידך גיסא, בניתוח הלכתי, מסתבר שהדברים אינם פשוטים כל כך; יש מעין הצדקה או הבנה בדיעבד למעשהו של פינחס, אך יש גם בעייתיות רבה במעשה זה, וכך לשון הגמרא(בבלי סנהדרין פב ע" א):
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך (להתייעץ) - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא."
במאמר זה, המובא בשם רבי יוחנן, יש הדגשה של כלל הלכתי ברור וחד-משמעי; אין אדם עושה דין מתוך פעולה קנאית. הספונטניות של המעשה והסיטואציה הייחודית הוציאו את פינחס "זכאי" במעשהו הקנאי.
כמו-כן, ניתוח מדוקדק של הדו-שיח בין משה לפינחס מאפשרת קריאה שונה
"וירא פנחס בן אלעזר": מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה.
אמר לו (למשה): אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני "הבועל את כותית קנאין פוגעין בו" ? אמר לו (משה לפנחס): קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (זה שקורא את האגרת יהיה שליח לביצועה) ושמואל אמר: ראה {משלי כ"א} ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" כל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב. משה, שלימד הלכה זו לפינחס, שכח אותה וגם אינו מוכן ליישם אותה.
שכחה זו מזכירה את הסיפור המובא בתלמוד הבבלי (ברכות כח, ע"ב) על חיבור ברכת המינים על ידי שמואל הקטן:
'תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁמְעוֹן הַפָּקוּלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה.אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים?יָרַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת שְׁכָחָהּ.'
תמצית משנתו של שמואל הקטן מובאת במסכת אבות (ד, יט): 'בנפול אויבך אל תשמח'
לכן, אין זה מפליא שהיה לו קשה להיזכר בברכת המינים שחיבר שנה לפני כן, ואולי גם אין זה מקרי ששנה לפני כן, התנדב לחבר את התפילה, מתוך ידיעה שאולי הוא האדם הראוי ביותר, מכיוון שאין בו שנאה לאנשים.
יתרה מזו, הביטוי "לשנה האחרת" או בשנה האחרת, מצביעה על פרספקטיבה אחרת, על הסתכלות אחרת. אנו יודעים שחג החנוכה נקבע , לא מתוך החלטה רגעית, אלא "לשנה האחרת". במסכת עבודה זרה מסופר על חרדתו של אדם הראשון כאשר ראה שהימים מתקצרים, כאשר גילה שיש מחזוריות, הוא ציין בשנה האחרת גם את ימי החרדה כימים של חג והודיה.
יתכן, אם כן, שאחרי שנה, בחן שמואל הקטן מחדש את הרלוונטיות ואת ההצדקה לומר ברכה זו.
ואולי גם למשה רבנו נעלמה הלכה זו, לא רק בגלל שאלתו החתרנית של זמרי בן סלוא וחולשתו, אלא אולי מפני שחשב שאין כאן אפשרות 'הלכתית' להעניש את זמרי בדיני אדם, או אולי דווקא פחד שאם יעשה זאת, זה יהיה ממקום של פגיעה אישית, או לפחות יתפרש כך.
גם פרשני מקרא מאוחרים יותר היו ערים לבעייתיות הטמונה בקנאות
רבי ברוך אפשטיין, בעל פירוש "תורה תמימה" כותב:
"דכיוון שצריך לעשות זה ברוח אמיתית לכבוד ה', אם כן, מי יודע? אולי הקנאי עושה באיזו פנייה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש…"
ר' ברוך אפשטיין מניח שאי אפשר להיות בטוח בטוהר מניעיו של הקנאי, וקיימת סכנה של פגיעה בהליכי משפט תקינים.
הנצי"ב מפרש את ברית השלום הניתנת לפינחס לא כ"פרס" אלא כברכה שכל קנאי, כולל פנחס, זקוק לה, מכיוון שהריגת אדם פוגעת בנפשו של אדם ועל אף כוונותיו הטהורות של פינחס, אין "תעודת ביטוח" לקנאי; הריגתו של אדם פוגעת בנפשו של ההורג, אפילו אם ההריגה היתה מוצדקת לכאורה. וכך לשון הנצי"ב ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין על במדבר כ"ה, י"ב)
"בשכר שהניח (פינחס) כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כן, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב. "
האם ניתן להסיק מכך שכל קנאות היא פסולה?
דומני שמסקנה גורפת זו אינה מדויקת, ועיון בדוגמה אחרת עשויה לאפשר לנו להבחין בין סוגםי שונים של קנאות.
לעומת מעשהו הקנאי של פינחס, שהיה כרוך בשפיכות דמים ללא משפט, נתפסת שבירת הלוחות הראשונות , מעשה אלוהים , על ידי משה לנוכח "העגל והמחולות", על ידי חז"ל וגם על ידי הפרשנים, כמעשה של גבורה עילאית.
למשל, פירושו של רש"י על הפסוק האחרון בתורה (רש"י דברים לד , יב):
"לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) 'אשר שברת' - יישר כחך ששברת."
פינחס וגם משה מגיבים כאשר הם רואים מעשה ומזדעזעים ממנו.
בפרק כה, ז נאמר: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו"
בפרשת העגל (שמות לב, יט) נאמר: "ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלֻחֹת, וישבר אותם תחת ההר."
את מעשהו של משה מצדיקים; ההתייחסות למעשהו של פינחס היא מורכבת יותר.
ואולי טמון ההבדל בין שני הסיפורים לא בלהט הדתי וההרגשה שיש צורך באמירה חזקה כדי להפסיק הידרדרות; אולי ההבדל הוא בין שבירת לוחות (מעשה אלוהים) לבין הריגת אדם (צלם אלוהים). בחפצים, אפילו אם הם מעשה אלוהים, אין קדושה; רק האדם יכול לשואף לקדושה על יד מעשיו:
וכותב זאת רבי מאיר שמחה, בעל פירוש "משך חכמה" על התורה:
"כל הקדושות; ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה; ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. ה' יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה, הלוחות מכתב-אלוהים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם; וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בעולם, רק ה' יתברך הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולא נאווה תהילה ועבודה...כל המקומות הקדושים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני, מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממו, עלו בו צאן ובקר."
והמדרש (איכה רבה פרשה ד) מבטא את ההבדל בין הריסת אבנים (אפילו אבני המקדש) לבין הריגת בני אדם:
"כתיב (תהלים ע"ט) 'מזמור לאסף, אלהים באו גוים בנחלתך', לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר 'מזמור לאסף'?! אלא, משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר, אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו, ואת יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו, כך אמרו לאסף הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב ' ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה'."
יתכן שיש מקום, כדברי בעל תורה תמימה והנצי"ב, להתבונן במניעים של האדם הקנאי, כי הקנאות האלימה עלולה להשחית את נפשו של האדם והשנאה מקלקלת את השורה.
יחד עם זאת, האם לעתים אין לחשוש שמתינות תהפוך לרדידות או לחוסר מחויבות רצינית לרעיון?
אולי אין פתרון חד-משמעי וברור לדילמה זו ועל כל אדם לקחת אחריות על החלטותיו, אך אולי ההבדל בין ההתייחסות של חכמינו למשה להתייחסות מורכבת יותר לפינחס מלמדת אותנו שגם בדורנו רצוי להפנים את העיקרון החשוב שחיי אדם עדיפים על אבנים ואדמה ושאין כל קדושה מהותית בעצמים ושהקדושה תלויה במעשיהם של בני אדם השואפים להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה