יום חמישי, 1 באוקטובר 2009

יום הכיפורים שלי- יומן מסע מן הפנים לחוץ ובחזרה

יום הכיפורים שלי – יומן מסע מן הפנים לחוץ ובחזרה.

לפני 27 שנים, במוצאי שבת שובה-ערב יום כיפור, נוכחתי באחת ההפגנות הגדולות ביותר שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, שהפכה 13 שנים לאחר מכן ל"כיכר רבין".

הפגנה המונית זו ביטאה את הזעזוע המוסרי של העם מהטבח שנעשה על ידי הפלנגות הנוצריות במחנות פליטים בלבנון ובניגוד למה שקורה בדרך כלל, להפגנה זו היה הד; ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין החליטה על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית שהובילה בסופו של דבר לסילוקו של אריק שרון ממשרד הביטחון.

כאשר שאל אותי חבר אם אני חושב שאחרי הופעתו של לאונרד כהן בשבוע שעבר יאמרו סליחות, עניתי לא: אולי ההופעה עצמה היא בגדר "סליחות". הבנתי שההכנסותיו של כהן נתרמו למשפחות שכולות ושהוא סיים את הופעתו בברכת כהנים, ברכה של אהבה ושלום.

דומני ש"הפגנת ה-300000" בערב יום הכיפורים תשמ"ג יכלה להיחשב כאירוע "סליחות" עממי בו החלק המוסרי של עם ישראל תבע חשבון נפש על אחריותנו העקיפה לרצח המוני.

27 שנים לאחר מכן: כמה אנשים אפשר היה לגייס להפגנה כדי להביע זעזוע מהריגת עזתים שאינם לוחמים ע"י כוחותינו וכדי לדרוש חשבון נפש וחקירה עצמאית?

אינני סבור שבדיקה זו סותרת או מפחיתה את האמפתיה לתושבי דרום הארץ שספגו קסאמים במשך שנים או את הצורך להגן עליהם בצורה מרבית. לגבי יעקב אבינו, לפני פגישתו המחודשת עם עשיו אחיו, נאמר: ויירא- שמא יֵהָרֵג; ויֵצֶר לו – אם יהרוג הוא את אחרים. (רש"י בעקבות חז"ל)

קורה משהו בארץ הזאת, בחברה הישראלית המעורר מחשבות נוגות.

לעומת זאת, ב"מעגלים קטנים", ב"בית פנימה", קורים גם דברים מעודדים; קבוצה נפלאה של צעירים הקימה לפני כמה שנים קהילה הלכתית שוויונית המתכנסת מדי שבת במתנ"ס בקעה.

השנה, בערב יום הכיפורים שחל במוצאי שבת, לא היתה הפגנה המונית ולכן אמרתי 'סליחות' בשעה 11 בלילה עם חבורה נפלאה המשתייכת לקהילה זו. הקהילה אימצה נוסח 'משולב' שחובר על ידי רבני ישיבת הקיבוץ הדתי. נוסח זה מכיל את הטוב והיפה במסורות האשכנזיות והספרדיות וכוללם יחד; תקיעת השופר בעת אמירת י"ג מידות נשמעת ראויה ומתאימה. הנעימות הספרדיות מרעננות את הפיוטים ומוסיפות "ניחוח" מיוחד לתחינות העלולות לעתים להיאמר בחופזה כאילו כדי "לצאת" ידי חובה, העיקר: לצאת...במקום בעצם להיכנס ולהתכנס פנימה בימים מיוחדים אלו.

למחרת, שלא כהרגלי, "בזכות" החלטתה המטופשת של מוסדות המדינה לעבור ל"שעון חורף" בשיא הקיץ, הצלחתי להגיע לתפילת שחרית בשעה 6.30 בבוקר בקהילתי היקרה והאהובה "ידידיה" (אין רע בלי טוב...). לאחר התפילה, שימשתי, לצד 2 חברים יקרים, כדיין בבית דין מאולתר של "הדיוטות" ואמרתי 3 פעמים: "הכל מותרים לכם..." – מה בדיוק "התרתי" כאן? אמנם "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", ולכן לעתים, כדי לצאת מ"פלונטר", יש צורך ב"אחר" ואולי עצם העמידה מול האחר עשויה לפתוח שער ופתח להתרת סיבוכים ופלונטרים...

אגב פלונטרים ושחרור מהרגלים (גם נדרים הם במובן מסוים התחייבות לשמֵר הרגלים), כבר הייתי "נקי" מקפאין במשך 60 שעות לפחות, אך עדיין שומר על הרגלי אכילה: גרנולה עם פירות ויוגורט בבוקר וכך נהגתי, כמצוות היום גם בבוקרו של ערב יום הכיפורים.

כבר שנים, מאז שהרגשתי שהטבילה במקווה לא נותנת לי שום תחושה של היטהרות, אני משתעשע ברעיון של טבילה באחד המעיינות; בשנה שעברה – או שמא היה זה לפני שנתיים – אפילו כמעט עשיתי זאת, אך ברגע האחרון נרתעתי מהמים העכורים. גם השנה "פינטזתי" למצוא מעיין נעים ויפה בקרבת מקום, אך כנראה, בגלל כוחם של הרגלים, לא הסתייע הדבר.

כל מי שמכיר אותי יודע שאינני חסיד – בלשון המעטה – של ביקור ב"קברי צדיקים"; הרי – אם להיתלות באילן גבוה – הרמב"ם בפירוש פוסק שאין להשקיע במצבות זיכרון לצדיקים, כי "דבריהם ומעשיהם הם זכרונם", אך ביום זה, החלטתי לנסוע להר המנוחות ולבקר ב'קברי צדיקים', דהיינו: בקברו של חברי הטוב ג'רלד שהלך לעולמו לפני שנה וחצי, ולחם ללא חת וללא לאות למען הצדק והשלום, ואולי צדיק הוא בעצם אדם שהצדק נר לרגלו; בסביבתו של ג'רלד קבורים גם שני חברים נוספים, אנשי צדק, חסד ושלום: יהודית ובן הולנדר ז"ל.

גם את קברם של הוריי היקרים – אנשי אמת ואמונה, חסד וצדק – פקדתי באותו בוקר והמסע הקצר הזה, שארך כשעתיים, מפאת העומס בכבישים, איפשר לי להתבונן במשמעות אחרת של ביקור בקברי צדיקים: כשמדובר במקום מנוחתו האחרונה של אדם אהוב ומוערך, במקום בו נפרדתי מאותו אדם, מאפשר ביקור באותו מקום התחברות לזכרונות של אותו אדם בחייו. הגעגועים מאפשרים החייאה מחדש של אותם זכרונות משמעותיים: ניגונים, מילים, חיוכים, מגע מחבק ודרך משותפת. והחייאת הזכרונות מאפשרת לקחת איתנו זכרונות אלו לחיי היום יום, ואולי זוהי כוונת חז"ל באמרם: צדיקים במיתתם קרואים חיים.

עם שובי הביתה, המשכנו במצוות היום: אכילה של מאכלים קלים, תפילת מנחה והכנות לסעודה המפסקת, אך גם ציפייה להגעתו של הדור הצעיר: כל ילדינו ונכדתנו אליענה בת 3 חודשים, וכשעה לפני שהתיישבנו לסעודה המפסקת, התמלא הבית אורה ושמחה ורוח צעירה וקולות עדיין לא ברורים לגמרי של נציגת דור ההמשך, אליענה שרה בת יעל ועמרי מקיבוץ מצובה, בגליל המערבי.

בסעודה המפסקת, בה היתה רוממות רוח ושמחה –ואף אליענה שיתפה פעולה, למרות עייפותה – שיתפתי את בני משפחתנו בתובנה שהתעוררה אצלי במהלך תפילת מנחה; נהוג שהחתן והכלה צמים ביום חתונתם ואף מתפללים לפני החופה מנחה של ערב יום הכיפורים. חשבתי שבעצם ניתן לדרוש מנהג זה בכיוון הפוך: בערב יום הכיפורים, כולנו נמצאים לפני "יום חתונתו ושמחת לבו" של הקב"ה איתנו וכדי להתכונן לאותה "חתונה", לאותו חיבור, עלינו להתפלל תפילת מנחה עם ווידוי. אמנם, ידועה הסיבה המובאת ברמב"ם "שמא יחנק בסעודתו ולא יספיק להתוודות ביום הכיפורים", אך אולי משמעות הדבר היא שלעתים ההתכוננות לחיבור אל האלוהי שבתוכנו והכמיהה, גם בתפילת המנחה, בהתנקות ע"י ווידוי והתבוננות, ובסעודה המפסקת הן חלק מהדרך, מהמסע לקראת ההתפייסות.

הדלקנו נרות, ברכנו את ילדינו ואת נכדתנו והלכנו לבית הכנסת המוכר והידוע. בעיקר בהתקדש החג, לפני אמירת "כל נדרי", מתגברים אצלי, אצל בני משפחתי ואצל חברים רבים, הגעגועים לחברנו היקר ג'רלד, שעוד לפני שנתיים, עבר לפני התיבה בתפילת 'כל נדרי' מידי שנה בשנה. לפני שנה, התבקשתי להיות שליח ציבור גם בתפילת 'כל נדרי' ובלב חצוי וכבד, אחרי התייעצות והתלבטות, הסכמתי לכבודו ולזכרו של ג'רלד, כאשר ה'שחרור' הסמלי מהנדרים המחיש לי בצורה ברורה את העובדה שבעצם, עלינו לבקש 'שחרור' כי אין לנו אפשרות בלתי מוגבלת לעמוד בהתחייבותנו, מכיוון שאין לנו שליטה מוחלטת על חיינו.

השנה, השתתפנו, גם משפחתי ואני וגם חברים רבים בתפילת 'כל נדרי' כשחברנו ארטור, הניחן בקול ערב, גם הוא מחבריו הקרובים של ג'רלד, עבר לפני התיבה והקדיש את התפילה לזכרו. בתלמוד מסופר על מצב בו האמורא הארץ ישראלי רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא וניהל איתו שיחה על ימות המשיח ועולם הבא ובשלב מסוים, הוא אומר: 'שנים ראיתי וקול שלושה שמעתי'. ברור לי שאני וכמדומני שלא רק אני, שמענו במהלך התפילה גם את קולו של ג'רלד וכנראה קולו יישמע במשך שנים רבות בליל יום הכיפורים.

אחרי סיום התפילה, שמנו את פעמינו לעבר בית כנסת רמב"ן, שגם הוא הפך להיות מוקד משיכה בזכותו של הרב בני לאו. כבר מספר שנים מתקיים שם מעין "חשבון נפש ישראלי" כאשר "הרב בני" מזמין שני דוברים נוספים להציג בפני הציבור הרהורים על מצבה של החברה הישראלית. השנה הציגה יוכי ברנדס קריאה אישית בספר יונה וראתה ביונה מודל לתשובה חלקית, הדרגתית, עם הרבה עליות וירידות, בעצם תשובה אנושית מאד. אחריה דיבר העיתונאי הותיק נחום ברנע על מצבה עגום של החילוניות נטולת השורשים.

"הרב בני" סיכם את הערב בנימה של תקווה ואופטימיות ושיתף את הקהל בניסיון שלו להכניס לבית הכנסת ציבורים מגוונים על ידי תכניות המתאימות לאנשים בעלי השקפות עולם שונות. הוא הודיע בין היתר שהשנה ייפתח בית מדרש "בשני קולות" בו הוא ינחה לימוד בשיתוף עם ארי אלון בסוגיות תלמודיות רלוונטיות לחברה הישראלית. כמדומני שאם מחפשים את פינות האור במחוזותינו, הרי יש כאן מגדלור של ממש, המפיץ אור בכל השכונה. מעניין לראות איך בית כנסת שכונתי חביב שעד לפני כמה שנים היה מאוכלס בעולים ותיקים מארצות מרכז ומזרח אירופה הפך להיות מקום תוסס וחי, בעיקר בזכות "הרב בני".

באווירה אופטימית זו חזרנו לביתנו. לפני שכולנו נפרדנו לשנת הלילה, עוד הקדשתי זמן ומחשבה על התאמת הניגון והכוונה למילים (חיבור נוסף) של תפילת נעילה, האהובה עליי במיוחד ועל זה עוד ארחיב קמעה בהמשך.

שנת הלילה ערבה לי במיוחד; אמנם לכהן הגדול לא איפשרו לישון לפני עבודת יום הכיפורים, אבל אולי מושגי הטומאה והטהרה מצריכים הגדרה מחודשת, מעבר לעובדה שאין לי סיכוי להתמנות ל"כהן גדול" וגם אינני ממש שואף לכך.

השכמתי קום לקולה המתוק של אליענה ואחרי שינקה, הכינותי עצמי לתפילת היום תוך כדי התבוננות בתעלולים שהציגה בפניי, על מזרון שהכנו עבורה בסלון.

היא שמחה לחייך אליי ואל ציפי, להתהפך לכל הכיוונים, להרים את הראש ולהתבונן בהתפעלות שלנו מהזאטוטה בת 3 החודשים המנהלת את חיינו.

לרוב, התפילות בבוקר עוררו השראה והתבוננות- המילים ובעיקר הניגונים – חשבתי פעם שלגבי חלק מהפיוטים, אולי עדיף להסתפק בניגון, המאפשר לכל אחד מאיתנו להכניס (בשקט) את המילים שלו ולעתים, כששליח הציבור והקהל שרים פיוט שמילותיו אינן משרות עליי התרוממות רוח מיוחדת, אני משתתף רק בניגון.

אחד הפיוטים שאינני "אומר" הוא "סדר העבודה" – שאלת הגעגוע או הכיסופים לפולחן המקדשי הקדום מורכבת וחשובה. לצורך העניין, אני מאמץ פרשנות משלי לדברי חז"ל ל"ונשלמה פרים שפתנו", אני מעיין בסדר העבודה כפי שהוא מופיע במשניות של מסכת יומא ומגלה שם עולמות נפלאים: הכהן הגדול חייב להיות נשוי, כי רק אדם החי בזוגיות יכול באמת "לכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל קהל ישראל"; החיבור אל העולם חייב לעבור דרך מימד אישי של קשר קרוב ואינטימי, ואולי גם ההתחברות אל האלוהי.

אחרי מנוחה קצרה וגם התבוננות נוספת בפלא ושמה אליענה, שבתי להקשיב לסיפורו של יונה, הנביא הבורח (מבשורה?) שאיננו מאמין במשימה שהוטלה עליו, כי איננו מאמין ביכולתם של בני אדם להשתנות. דומני שהקב"ה ניחן בחוש הומור או באופטימיות בלתי נלאית כאשר הוא מטיל תפקיד על אדם שאיננו מאמין בתועלתו של אותו תפקיד. בניגוד ליונה, הקב"ה מאמין גם ביכלתו של יונה לחוזר בתשובה.

אני נוהג, כהכנה לשליחות הציבור המוטלת עליי בתפילת נעילה, להתבודד בחוץ (יש גינה נפלאה ליד בית הכנסת) ולחזור על הפרק השמיני בהלכות תשובה לרמב"ם וגם על משל הארמון במורה נבוכים (חלק ג, פרק נ"א) כדי לפתוח על ידי כך את שערי הלב.

גם השנה, בצאתי מבית הכנסת, חיפשתי ספסל פנוי, אך מכיוון שהיה מזג אוויר נפלא, לא היה מקום פנוי בנמצא על ספסל בגינה. לכן, התיישבתי על אבן, מול השמש הנעימה והתחלתי לעיין ברמב"ם, בעולם האידיאלי שהוא מציג ובארמון אליו כדאי להיכנס, אך כנראה שיותר קל לפספס את הכניסה אליו מאשר למצוא את הפתח הנכון המאפשר אפילו כניסה לפרוזדור של ארמון המלך. אך, בניגוד אולי למה שקרה לעתים בעבר, התבודדות לא היתה שם. בגינה ישבו לא מעט מתושבי השכונה; אישה אחת שישבה על ספסל נמשכה כנראה לאבן שלידי, מול השמש ולצד הרמב"ם, יכולתי לשמוע קולות של התפעלות מתינוקות, מהמאכלים בסעודה שלאחר הצום, בקיצור: חוויה מהחיים.

הקהל התכנס לתפילת נעילה, ולצדי, על הבמה, כבכל שנה, בני היקר נתי, המלווה את תפילתי כשליח ציבור בשקט, אך השנה, על מנשא בבטנו, השתתפה גם אליענה, שהתבוננה בקהל, השמיעה פה ושם קולות וחלק מהזמן ישנה שנת ישרים. משום מה, אחרי ברכת כהנים, במהלכה פרשתי עליה ועל נתי את טליתי, וברכת השלום, כשהתחלנו לפנות ל"אבינו מלכנו", היא השמיעה קולות של אי נחת. האם היה זה רק רעב? או שמא הדימוי הגברי של האל לא היה לרוחה (כי כך קרה גם בסוף תפילת כל נדרי) – הנסתרות לה' אלוהינו...

התפילה עצמה עם ההכרה מחד גיסא, ש"מותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל" ומאידך גיסא: "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך" היתה משמעותית ומרגשת במיוחד; הרי בני אדם כבר הוכיחו שהם יכולים להתנהג כחיות, ואף גרוע מכך, אך יש את האפשרות "לעמוד לפניו" ולהתעלות, ולהשתדל להיות בראש וראשונה ראוים לתואר "אדם".

הצלילים האחרונים, בעיקר כאשר הם מושמעים בצוותא על ידי מאות נשים, אנשים וטף, מרגשים במיוחד: שתהא השעה הזו שעת רחמים (מלשון "רחם" המולידה, מכילה ומצמיחה) ועת רצון (האפשרות להגשים רצונות וחלומות) וחננו ועננו (השערים אמנם ננעלו, אבל ביקשנו שיישארו פתוחים והתשובה היא לא כי "מגיע לנו" אלא כי יש הקשבה למצוקה)

ותקיעת השופר המשחררת – בזמנו היא היתה מודיעה על שחרור עבדים בשנת היובל, ואולי היא באה לשחרר אותנו מלהיות "עבדי הזמן" שהם כדברי רבי יהודה הלוי "עבדי עבדים"

2 comments:

Chanie and Aytan אמר/ה...

ממש מסע!
מרגש לקרוא, גם אם אין לי נכדה שאני מבין תופסת מקום נכבד ביותר בתודעתך הנוכחית...
הלוואי על כולנו יום של התבוננות, העמקה ועבודה פנימית
תודה ששיתפת אותנו ביומיים (כולל ערב...) הקדושים שלך.
חג סוכות שמח, שתוכל להנות מהשמחה בחיים (גם לפי כל הפרשנויות הנעלות של הרמב"ם - בהלכות יו"ט ובהל' לולב) באותה מידה שאתה "נהנה" מההתבוננות.
כל טוב

איתן

דליה מרקס אמר/ה...

תודה על השיתוף במסע ועל שפתחת צוהר לתודעתך ולעולמך.

אהבתי במיוחד את הרעיון שאם חופה כיום הכיפורים, הרי אפשר גם שיום הכיפורים כיום החופה - ובו אכן ניתנו הלוחות השניים, אלה המסמלים את מערכת היחסים האפשרית שבה האל והאדם שניהם אוחזים בלוחות.

יישר כוח