"ונתן לך רחמים"

ההקשר בו נאמרים דברים אלו (דברים י"ג, יח) הוא לכאורה תמוה ובלתי צפוי – כמה פסוקים לפני כן (יג, טז) מצווה התורה לנהוג באנשי עיר הנידחת בכל חומרת הדין:

" הַכה תַכה, את ישבי העיר ההוא לפי חרב, החרם אתהּ ואת כל אשר בהּ ואת בהמתה, לפי חרב."

ועל זה היה שואל המשורר " אומרים: רחמים יש בעולם – היכן כאן הרחמים?".

פרשנים רבים, החל מחז"ל, התמודדו עם סוגיה קשה זו של ענישה קולקטיבית ובדומה למגמה הקיימת ב"בן סורר ומורה", מוצאים אנו כבר במשנה (סנהדרין י [חלק], משניות ד-ה-ו) מגמה מובהקת של צמצום אפשרויות היישום "הלכה למעשה" של דין "עיר הנידחת". וזו לשון המשנה בסנהדרין (י, ד)

"אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם". ואינן נהרגים עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט ועד שידח רובה ועד שידיחום אנשים. הדיחוה נשים וקטנים או שהודח מעוטה או שהיו מדיחיה חוצה לה, הרי אלו כיחידים. וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד. זה חומר ביחידים מבמרבים, שהיחידים בסקילה, לפיכך ממונם פלט. והמרבים בסיף, לפיכך ממונם אבד"

מגמה נוספת של צמצום אפשרויות היישום נמצאת בתוספתא (סנהדרין יד, א)

"קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודהו עמה, אין נהרגין - רבי אליעזר אומר: נהרגין.

אמר ליה רבי עקיבא: מה אני מקיים (שם יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" אם לרחם על הגדולים, הרי כבר נאמר (שם טז) "הכה תכה", אם לרחם על בהמתן, הרי כבר נאמר "ואת בהמתה לפי חרב" מה אני מקיים "ונתן לך רחמים"? אלו קטנים שבתוכה.

רבי אליעזר אומר: אף גדולים אין נהרגין, אלא על פי עדים והתראה - מה אני מקיים "ונתן לך רחמים וגו'" שמא יאמרו בית דין, הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהו אחיהן וקרוביהם קושרים שנאו בלבם עלינו? אלא, כך אמר המקום: הרי אני ממלא אותן רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם, כלומר שאין בלבנו עליכם, דין אמת דנתם ..."

רבי עקיבא, גדול הדרשנים, רואה במילים "ונתן לך רחמים" הנחיה מעשית הלכתית לא להעניש את הקטנים. אף רבי אליעזר אינו רואה אפשרות של ענישה אלא לאחר קיומו של הליך משפטי תקין (עדים והתראה). במקביל, קורא הוא את המילים "ונתן לך רחמים" כמעין הבטחה שקיומו של דין צדק לא יגרום לשנאה מצד הסביבה, כי כולם יבינו שנעשה כאן מעשה הכרחי. ייתכן שניתן לקרוא את דברי רבי אליעזר כתנאי וכקריטריון, ולא כהבטחה גרידא; רק בדיעבד ניתן לדעת אם מעשה הענישה, האכזרי כשלעצמו, היה מוצדק; אם אחיהם וקרוביהם של אנשי עיר הנידחת מסוגלים לומר: "אין בלבנו עליכם – דין אמת דנתם", הרי היה כאן צדק מלווה ברחמים. אם יש בלבם שנאה, הרי לא היה כאן לא צדק ולא רחמים, אלא קיימת סכנה שהשנאה תתפתח ותגרום לנקמה ולמעגל של אלימות שלא יהיה קל להפסיקו.

חז"ל, בתבונתם ובגדולתם, בהתאם למסורת המקודשת של תורה שבעל פה, ידעו להבחין בין העיקרון לבין היישום "הלכה למעשה". הם הבינו שאמנם "אנשי עיר הנידחת אין להם חלק לעולם הבא", שאמנם אין להם זכות קיום בעולם ושכל מה שנאמר לגבם בתורה הכתובה היא אמת הצהרתית, בדומה ל"עין תחת עין", הבאה להצביע על חומרת המעשה, אך היישום "הלכה למעשה" חייב להיות זהיר בהרבה ויש לקחת בחשבון מכלול של גורמים מורכבים ביותר.

פרשני מקרא מאוחרים יותר מתייחסים לנזק הנפשי שעלול להיגרם למי שמבצע ענישה אכזרית.

רבי חיים אבן עטר, בעל פירוש "אור החיים" – בן המאה השמונה עשרה, מתאר במילים אלו את הנזק הנפשי שעלול להיגרם למענישים את אנשי עיר הנידחת, וזו לשונו:

"ונתן לך רחמים ורחמך - כוונת מאמר זה כאן, לפי שצווה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת, לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' "רחמים", הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם "כח הרחמים" מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה, ואומרו "ורחמך", העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן (שבת קנא, ע"ב:)"

רבי חיים בן עטר מבין, אם כן, שמעשים אכזריים עלולים להפוך כל אדם לאכזר ורק "מקור הרחמים" יכול לעזור לאדם להינצל מאכזריות. ובעל אור החיים מפרש את התוספת "ורחמך" כהסתייגות מסוימת מההבטחה; כלומר, ההבטחה ניתנת רק לרחמנים ולא לאכזרים. מתנת הרחמים תלויה גם במקור הרחמים וגם באדם עצמו.

הנצי"ב מוולוז'ין, מגדולי הדור הקודם, מרחיב גם הוא את הדיבור על הנזקים ("הרעות" בלשונו) שעלולים להיגרם לאדם ולחברה בעקבות מיצוי הדין עם אנשי עיר הנידחת וזו לשונו

"ונתן לך רחמים – דמעשה עיר הנידחת גורם שלוש רעות בישראל:

א. שההורג נפש נעשה אכזר בטבע, והנה יחיד הנהרג בבית דין כבר נבחר לזה שלוחי בית דין, אבל עיר שלמה בעל כרחינו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים.

ב. שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל.

ג. שנעשה קרחה ומיעוט בישראל, על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון אפו.

הנצי"ב מדייק, אם כן, בפשוטו של מקרא ורואה את הקשר בין תחילת הפסוק "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" לבין המשך הפסוק "וישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים".

המגמות המוסריות המסתמנות מקריאה מדויקת של דברי חז"ל ופרשני מקרא אלו הן חד-משמעיות:

לעתים, נדרש האדם לבצע פעולות שהן בגדר הכרח, למען מטרה נעלה. פעולות אכזריות, הכרוכות בהריגת אנשים, אינן הופכות לעולם למעשים נעלים ובכל מקרה, הן משפיעות לרעה על נפשו של אדם, גם כאשר הדברים נעשים למען מטרה נעלה והכרחית. האפשרות היחידה, שגם היא תלויה בחסדי שמים, לצמצם נזקים אלו , תלויה בטוהר הכוונות ובהעדר כל מעורבות אישית והנאה מהמעשה האכזרי. "צדקתו" של מעשה אכזרי הכרחי חייבת גם להיראות ונבחנת במבחן התוצאה: קבלת הדין על ידי קרוביהם של הנענשים.

בן גוריון כינה בזמנו את התותח שירה ב"אלטלנה" על פי פקודתו : "תותח קדוש" – הוא טעה: אין תותחים קדושים.

דוד המלך, נעים זמירות ישראל, עבד ה', לא הורשה לבנות את בית המקדש, כפי שנאמר בדברי הימים א (כב , ח )

"ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני."

לעתים קרובות, מלחמות ושפיכות דמים הן מיותרות וחייבים למנוע אותן. לעתים, קיימים מצבים של "אין ברירה" ונאלצים אנו להילחם, להרוג וליהרג. חשוב ביותר להבחין בין מצבים אלו. בכל מקרה, שפיכות דמים ובניין הבית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, מכיוון ששפיכות דמים מטמאת את הארץ, מסלקת את השכינה וגורמת לעוסקים בה נזק נפשי ורוחני.

נראה שקיימת נטייה מסוכנת בדורנו לשכוח אמת מוסרית פשוטה זו. לכן, עלינו לזכור, להזכיר ולשנן שיש מלחמות מיותרות ויש מלחמות שהן בגדר "רע הכרחי", אבל אין מלחמות קדושות.