יום שני, 28 במרץ 2011

על התחדשות והתחרשות

על התחדשות והתחרשות

השבת אנחנו נקרא למפטיר את פרשת החודש (שמות יב, א-כ). סביר להניח שבתקופת המשנה, נהגו לפי מנהג ארץ ישראל וקראו בשבת בה מברכים את חודש ניסן רק את הפרשה הזאת, וכך לשון המשנה (מגילה ג, ד):

"רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר. בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אֲדֻמָּה. בָּרְבִיעִית: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". בַּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן. לַכֹּל מַפְסִיקִין, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבַפוּרִים, בַּתַעֲנִיּוֹת וּבַמַעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים".

"החודש הזה לכם" היא המצווה הראשונה בה נצטוו בני ישראל, שלולא הצורך להנחיל את העקרון החשוב של "לה' הארץ ומלואה" (וראו את פירושו של רש"י על בראשית א,א), ניתן היה להתחיל את התורה במצווה זו; היא המצווה של "קידוש החודש", כלומר המצווה הקובעת עבורנו את הזמנים והמועדים; הזמנים והמועדים חשובים לחיים הציבוריים והחברתיים. כמו-כן, מציינת פרשה זו את ראשיתה של גאולת מצרים, את השחרור ואת ההתחדשות.

קריאת התורה, בדומה לכל קריאה, היא דיאלוג בין הקורא לטקסט ופוגש את הקורא במצבים שונים, ולכן מעניין לראות מה קרה לאחד מגדולי החכמים, רבי אלעזר בן ערך, תלמידו המובחר של רבן יוחנן בן זכאי, וכך מספרת לנו המשנה במסכת אבות על רבי אלעזר (משנה אבות ב, ח)

חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.:

על רבי אלעזר בן ערך, תלמידו המובחר של רבי יוחנן בן זכאי, מספרת לנו הגמרא (בבלי שבת קמז, ע"ב ובשינויי נוסחאות באבות דרבי נתן, קהלת רבה ובילקוט שמעוני) את הסיפור הבא:

"רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם (דיומסית- פורגיתא), אימשיך בתרייהו (נמשך אחרי מקומות אלו) איעקר תלמודיה (ונשכח ממנו תלמודו).

כי הדר אתא (כאשר חזר ובא), קם למיקרי בספרא (עמד לקרוא בספר התורה)

בעא למיקרא (שמות יב) 'החֹדש הזה לכם', אמר: 'החֵרֵש היה לִבָּם'.

בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה. (ביקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו)"

קיימות כאמור גרסאות ספרותיות מעובדות יותר לסיפור זה, אבל מהמסופר בתלמוד הבבלי, ניתן לדמיין מצב, שאחרי פטירתו של רבו הגדול, רבי יוחנן בן זכאי, פרש רבי אלעזר בן ערך מהחכמים האחרים ומצא לו מקום מהנה ונעים לשהות בו, ליד מרחצאות וכרמים. הוא שילם על פרישה זו בשכחת תלמודו. כאשר חזר למקום ישיבתם של חבריו החכמים, כנראה בשבת בה קראו את פרשתנו, אולי אפילו בפרשת החודש, הוא התכבד לקרוא בתורה, וטעה בזיהוי המילים שבפרשה. ניתן לשער שגם ילד שלמד לקרוא לא היה עושה טעות גסה כזו, ואין להניח שגמרא רוצה לספר לנו שראייתו נחלשה.

מעבר לטעות בזיהוי אותיות דומות (ד-ר; כ-ב) ובניקוד המעניק משמעות אחרת לפסוק זה, מייחס המהרש"א משמעות סמלית לטעותו של רבי אלעזר בן ערך, וזו לשונו:

"ונפל טעות זה בפיו, לפי עניינו, שנעשה לבו לב אבן וחֵרֵש מלהבין, אחרי אשר היה לבו כמעיין המתגבר בחיבורו לחכמים".

תיאורו של רבי אלעזר בן ערך על ידי רבו באבות דרבי נתן, רבן יוחנן בן זכאי הוא אפילו עשיר יותר מאשר במשנה המוכרת לנו, וזו לשון הברייתא:

"ולאלעזר בן ערך קרא לו נחל שוטף ומעין המתגבר, שמימיו מתגברין ויוצאין לחוץ, לקיים מה שנאמר: (משלי ה) "יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים".

הוא לא "מעיין המתגבר" בלבד, דבר שיכול להתפרש כיצירתיות מופלגת, או כבעל יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן (כפי שמפרש הרמב"ם בפירוש המשניות), אלא 'מימיו מתגברים ויוצאים לחוץ'; הוא מפרה את סביבתו ותורם מחכמתו ומכשרונותיו לחברה.

השבחים המורעפים על רבי אלעזר בן ערך ב"אבות דרבי נתן" על ידי רבו, תואמים את מסורת אבא שאול במשנה המוכרת לנו ('אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בכף שניה, מכריע את כולם'); הוא היה אם כן התלמיד המועדף, שגם היה היחידי שהצליח לנחם את רבו, כאשר זה שכל את בנו (אבות דרבי נתן, יד).

הסיפור על פרישתו מחבריו והליכתו לאמאוס-פורגיתא-דיומסית, אחרי פטירת רבו, הוא אם כן פרדוכסלי וטראגי במיוחד.

אין להסיק מהגירסאות הקצרות של סיפור זה באבות דרבי נתן ובתלמוד הבבלי את המניעים של רבי אלעזר לפרישתו מהציבור. בקהלת רבה ובילקוט שמעוני מניחים שהוא "הלך אצל אשתו" וגם אשתו היא זו שפיתתה אותו להישאר במקומות אלו לתקופה ממושכת. אין זו, כידוע, הדוגמה היחידה בה מוצגת האישה כגורם המפתה והמחטיא, אך אין שום הכרח להניח שדווקא אשתו היא ה"אשמה".

באבות דרבי נתן, שהוא כנראה המקור הקדום ביותר לסיפור זה, מצמידים סיפור זה לסיפור תנחומיו את רבן יוחנן בן זכאי והוליכתו לבית המרחץ.

האם יתכן שהערצתו של רבן יוחנן יצרה אצלו מעין התנשאות ואגוצנטריות? האם בעקבות אותה תחושה של התנשאות, הסתגר רבי אלעזר בן ערך בד' אמותיו וחשב שאיננו זקוק לחברותא, שאין לו מה ללמוד מאחרים? אולי בניגוד לרבי אליעזר הגדול שנוּדָה למרות רצונו להשפיע על חבריו, ש'חבריו בדלים ממנו' (כדברי רבי עקיבא בבבא מציעא נט, ע"ב), התבדל הוא מחבריו.

הבבלי כאמור אינו מגלה לנו את פשר הליכתו של רבי אלעזר למקומות אלו, אלא מתמקד בכוח משיכתם של ה"חיים הטובים" אפילו על גדולי החכמים. לנהנתנות יש כוח אדיר ואף אדם אינו מחוסן מפניה.

דומני שניתן להרחיב את התובנה העמוקה שהיתה למהרש"א בקשר שראה בין הליכתו של רבי אלעזר לדיומסקית לטעות שעשה בקריאת "החדש הזה לכם".

רבי אלעזר, מסיבות שונות - אולי מתוך התנשאות וגאווה, אולי מתוך קושי לראות את רבו באבלו, אולי בגלל כוח המשיכה של תענוגות העולם, ואולי מסיבות אחרות שאינן ידועות לנו -הרגיש שאין לו מקום בבית המדרש, שאינו יכול להיתרם בו וגם המוטיבציה לתרום אבדה לו, ולכן "ברח" ממעורבות חברתית וחינוכית והתרכז בעצמו.

הוא לא ידע שויתר על ידי כך גם על צמיחתו הרוחנית ואף גרם להידרדרות.

יתכן שניתן ללמוד מכך שאין אפשרות לצמיחה רוחנית של ממש, ללא מעורבות חברתית.

כנראה שלא תיתכן גאולה, כאשר הלב "חרש מלהבין", כלשון המהרש"א.

יתכן שיש לתובנה זו השלכות חשובות גם לתקופתנו: יש לנו הזדמנויות של גאולה, שחרור, התחדשות וצמיחה במישורים שונים, ברמה האישית, החברתית והלאומית. הזדמנויות אלו מותנות ביכולתנו לפתוח את לבנו למצוקות החברה הסובבת, למעורבתנו ביצירת חברה צודקת יותר ולחתירה לשלום. הסתגרות בד' אמותינו גורמת לנו ל"החריש את לבנו" ומונעת את האפשרות לצמיחה, התחדשות וגאולה בכל המישורים. עלינו לבחור בין התחרשות להתחדשות.

מכיוון ש'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', נזקק רבי אלעזר בן ערך לחכמים מעורבים בחברה, המגלים איכפתיות, שיבקשו עליו רחמים, כדי שיוכל להיפתח מחדש ללימוד ולהתחדשות. האם קיימת היום מנהיגות היכולה לסייע לנו במאבק המתמיד נגד התחרשות הלב, ולקדם את הלמידה, ההתפתחות וההתחדשות?

אין תגובות: