ביטחון וגאולה

"ביטחון וגאולה"

לפני קצת פחות משבועיים, חגגנו את יום העצמאות ה- 63 למדינת ישראל. מחר, יחול ל"ג בעומר , ובעוד כ-10 ימים יחול 'יום ירושלים', המציין את אחד מציוני הדרך המרכזיים בתולדות המדינה: מלחמת ששת הימים. בכל אחד מתאריכים אלו בלוח השנה העברי יש הקשר "משיחי"

אין להתכחש לעובדה שקיומה של מדינת ישראל ונגישותם של מקומות בעלי חשיבות היסטורית יצרו אצל כל יהודי תחושה של גאווה וגם של ביטחון. כמו-כן, כאשר לפני 44 שנים הודיע מוטה גור, אז מפקד חטיבת הצנחנים "הר הבית בידינו", היתה אווירה של התרוממות רוח בארץ וגם בתפוצות. לל"ג בעומר נקשרו במסורת האגדית משמעויות המתייחסות לרבי עקיבא ולתלמידיו, לבר כוכבא, ולרבי שמעון בר יוחאי.

דומני שמוקדם עדיין, מבחינה היסטורית, להעריך את משמעותם של האירועים בני זמננו "לדורות"; כמו-כן, כמדומני שאין ביכולתנו לפענח את תכניותיו של הקדוש ברוך הוא לגבי גאולת ישראל וביאת המשיח, וזאת בניגוד לגישות תיאולוגיות המנסות לקרוא סימנים אלו או אחרים כמבשרי אחרית הימים, ובניגוד לגישות חרדיות קיצוניות הרואות בהקמתה של מדינת ישראל מרד נגד הקב"ה.

מנקודת מבט זו, שאלת הביטחון לגבי ישיבתנו בארץ היא בוודאי רלוונטית. האם קיימת הבטחה בלתי מותנית "שנשב לבטח בארצנו", מעין 'תעודת ביטוח אלוקית'.

הפרשה הנקראת בשבת זו מתייחסות לשאלת ה'הביטחון' של ישיבתנו בארץ, אך השורש 'בטח' מופיע לראשונה בסיפור הטבח שעשו שמעון ולוי באנשי שכם, וזו לשון המקרא

'וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ

וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר'. (בראשית לד, כה)

לעומת זאת, בפרשות 'בהר' ו'בחקותי', ההבטה היא שנשב 'לבטח' בארצנו

'וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח'. (ויקרא כה, יח)

'וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ'. (ויקרא כה, יט)

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. (ויקרא כו, ה)

לעומת פרשתנו, בפרשת ראה, ההבטחה היא שנשב 'בטח'

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. (דברים יב, י)

האם ניתן ללמוד משהו מההבדל בין 'בטח' לבין 'לבטח'? יתרה מזו, האם ההתבוננות בהבדל עשויה לסייע לנו בהבנת ההבטחה האלוקית לגבי הביטחון של ישיבה בארצנו?

בסיפור הטבח בשכם, חלוקים הפרשנים לגבי הבנת המילה 'בטח':

רש"י מייחס את תחושת הביטחון לבני יעקב:

בטח - שהיו כואבים. ומדרש אגדה: בטוחים היו על כחו של זקן.

ביטחונם נבע, לפי פירושו הראשון, מיתרונם על אנשי שכם שנימולו. לפי הפירוש המדרשי, נבעה תחושת הביטחון מכוח תפילתו של אברהם אבינו.

לעומתו, פרשני פשט רבים (אונקלוס, רשב"ם, שד"ל ורג'יו) מייחסים את תחושת הביטחון לאנשי שכם, וזו לשון שד"ל:

"ויבֹאו על העיר בטח : שהיתה יושבת לבטח, וכן כל בטח שבמקרא על היושבים נאמר (רשב"ם) וכן תירגם אנקלוס דיתבא לרוחצן. וכן הירושלמי דהוה יתבא לרוחצה, אבל רש"י והמדרש (בראשית רבא פ', ט') פירשו בטח על שמעון ולוי."

אנשי שכם הרגישו בטוחים; האם תחושת הביטחון נבעה משאננות יתר, האופיינית לאנשים היושבים בעירם, על אדמתם? האם יש להסביר אותה על ידי האמון שרכשו כלפי יעקב ובניו שהבטיחו להם 'להיות עם אחד' בתנאי שימולו כל זכר? מכל מקום, התברר בדיעבד שלא היה להם על מה לסמוך.

לגבי לשון התורה בפרשת ראה, מפרש הנצי"ב ב"העמק דבר":

'וישבתם בטח' – לא תחושו עוד לשדים ומזיקים הנמצאים במדבר, על כן 'והיה המקום ...'.

מדובר כאן, לפי פירוש זה, בתחושת ביטחון של עם הנמצא על אדמתו, שאיננו חרד מפני חוסר הוודאות המאפיינת את חיי המדבר.

כך עולה כנראה גם מדברי רבי אברהם אבן עזרא:

והאמת שפירוש מנוחה - והניח לכם, והנחלה - וישבתם בטח.

יתכן, אם כן, שעם היושב על אדמתו, שניצח את אויביו, מרגיש תחושה בסיסית של ביטחון, כאשר הרגשה זו נובעת מעצם הישיבה על האדמה, המעניקה ליושבים עליה תחושה של שרשיות.

תחושה טבעית זו איננה ייחודית לעם זה או אחר; היא נחלתו של כל עם היושב על אדמתו ומושרש בה. יש להבין את "וישבתם בטח" כראיית הקשר לארץ כדבר טבעי ומובן מאליו.

כאמור, לעומת "וישבתם בטח" המופיע גם בסיפור שכם וגם בדברים, מופיע בפרשו "בהר" ו"בחקותי" המונח "וישבתם לבטח".

הרש"ר הירש (כה, יח-יט) מבחין בין "וישבתם בטח" ולבין "וישבתם "לבטח", וזו לשונו:

וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח – זה הביטחון המדיני כלפי חוץ.

וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ – תהיו בטוחים בפריחה פיסית בפנים.

וישבתם 'לבטח' – לא נאמר כאן 'וישבתם בטח', אלא 'לבטח': עצם הישיבה, אופן ישיבתנו בארץ יהיה לנו לביטחון, יעניק לנו ביטחון; הוא יגרום, שלא נהיה זקוקים להגנה מפני אויבים ולא לאמצעי ביטחון כנגד שידפון. וכן 'ואכלתם לשבע': דרך אכילתנו תביא לידי ברכת השובע. זאת, אם נסדיר את ישיבתנו ואת אכילתנו על-ידי המשפטים והחוקים.

'על הארץ' – עליה: הארץ "תישא" אותנו – בניגוד אל "ותקיא הארץ את יושביה" (לעיל יח, כה).

לפי קריאה זו, נוכל לקרוא את פסוקים יז, יח ויט כיחידה אחת:

פסוק יז אוסר עלינו את האונאה – ולפי פירוש חז"ל, דווקא אונאת דברים –

את פסוק יח יש לקרוא כיחידה אחת: הישיבה לבטח מוגדרת על ידי אופן ישיבתנו בארץ, כלומר על ידי התנהגותנו בה וכלפיה. מפסוקים אלו, ומכל הפרקים של פרשות אלו, עולה בבירור שאיננו עוסקים כאן בהבטחה בלתי מותנית, אלא בברית.

יתכן שתחושה טבעית, ארצית, של "לשבת בטח" נחוצה כשלב ראשון של קשר לארץ; במובן זה, איננו שונים מכל עם היושב על אדמתו, הזקוק ליציבות מינימלית כדי לחוש ביטחון. היו תקופות ארוכות בהיסטוריה היהודית שתחושה טבעית זו נמנעה מאתנו. גם הורינו חוו תחושה קיצונית של חוסר ביטחון קיומי בתקופת השואה ולרוב, קיומה של מדינת ישראל שינה באופן משמעותי את תחושת הביטחון של היהודים בעולם. אמנם, דא עקא: לעתים, נפגעים יהודים בעולם גם בגלל זיהויים והזדהותם עם מדינת ישראל, אך אין זה עומד בסתירה לתחושה הקיומית השונה.

יחד עם זאת, "לשבת לבטח" איננו דבר מובן מאליו, המתרחש באופן אוטומטי. ההבטחה 'וישבתם על הארץ לבטח' מותנית בקיום הברית ותלויה במידה רבה באופן שבו אנו מנהלים את חיינו בארץ: האם איננו משועבדים לאדמה, או לכל רכוש אחר ושוכחים שאינה בבעלותנו המוחלטת ('כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי')? האם זוכרים אנו לא להונות את עמיתנו וגם את הגר? האם מקפידים אנו לא להלוות בריבית, האם מודעים אנו לזכויות העובדים, או שמא יש לנו פיתוי לשמר מעמד של עֲבָדים?

האם קיים איזון נכון בין המאמצים המושקעים ביצירת הרגשה של ישיבת "בטח" לבין היענות לאתגר של ישיבה ל"בטח" בארצנו?

תוספת לחזון השלום

ספירה והתבוננות

ספירת הימים בין פסח לשבועות – ספירת העומר – היא ביטוי לאופי התהליכי של השחרור. תופעות הטבע הן מחזוריות; יש בהן עליות, ירידות ולא מעט אי-וודאות, אך אם למרות המחזוריות, המגמה היא בכיוון "עליה", מתאפשרת צמיחה. ספירת הימים מעניקה לנו הזדמנות להתבונן בתהליכים אלו ולפתח מודעות ואחריות כלפיהם.
שבת שלום, חודש טוב וחג עצמאות שמח

Counting the days between Pessach and Shavuot, the Omer, reflects the fact that , alike nature, liberation is a process, and sometimes, there are, at all levels, ups and downs, but as long as, even though cyclic, the direction is upwards and in a positive direction, that process reflects growth. Counting the days gives us the opportunity of acknowledging that process in a more responsible and conscious way.
Shabbat Shalom , Hodesh Tov and Hag Atzmaut Sameach

"ואהבת לרעך כמוך", שהוא "כלל גדול בתורה" לדברי רבי עקיבא, היא מצווה מרכזית במסגרת הציווי הכללי "קדושים תהיו".

בדרך כלל התרגום האנגלי הנפוץ לרֵע הוא neighbour (שכן), אך תרגום זה אינו מדויק

רֵע הוא חבר, עמית

בנוסף: האם באמת אפשר לאהוב אדם אחר כפי שאנחנו אוהבים את עצמנו ?

ואולי, אין זו הציפייה – אולי הכוונה היא שנאהב את הרֵע שהוא, ומפני שהוא כמוני. האם אנחנו יכולים לאהוב את האחר, אם איננו אוהבים את עצמנו? ומיהו אותו רֵע שהוא כמונו אותו אנחנו מצוווים לאהוב?

שבת שלום לכולכם,

פנחס, ציפי וילדיהם

http://pinchaspeace.blogspot.com

---

One of the well known commandments of "Sanctity" is: "Veahavta lere'acha kamocha"; the usually known translations is: "You shall love thy neighbor as yourself". This is questionable, since:

1. Re'a is not neighbor; it's more like "friend" or "colleague"

2. To love somebody else the way you love yourself seems to be very hard, if not impossible.

Therefore, most likely it should be translated "you'll love your "neighbor" who is "kamocha", equal or similar to you". This of course also raises the question about the ability to love others if you don't love yourself and also who should be considered "similar" or "equal" to you.

Shabbat Shalom to all,

חיםזון והחמצה

---

אחרי ביעור וביטול החמץ (חמיצות, החמצה, תחושות ייאוש)

ניתן, בלב שלם, או אולי אפילו בלבב שלם (משנה ברכות: בשני היצרים)

להתפנות, במצח נחושה, לצמיחה ולהתחדשות (חודש האביב).

חג פסח שמח, מצמיח ומשוחרר מחמיצות לכולכם.

Dear Family and Friends,

One of the key concepts of "Yetziat Mitzrayim" is "Hipazon"( haste); The People of Israel had to leave Egypt quickly.

Sometimes, Liberation or other crucial issues require fast decisions; otherwise the opportunity for change will escape.

Sometimes, people or nations may have the tendency to consider fast decisions as impulsive or not mature enough.

Maybe the right balance between decisiveness (hipazon) and maturation (asking questions and reflection) is teh key to a meaningful Seder.

Chag Sameach to all,

להסרה מרשימת התפוצה - לחץ כאן

--
פשבן

טומאה, קרבה ורומנטיקה

מחר נקרא על צורות שונות של "טומאה", מושג קשה להבנה לאדם המודרני. הרמב"ם רואה בטומאה אמצעי להרחקת האדם ככל האפשר מגישה אל הקודש, מכיוון שהקודש דורש מרחק.
אולי בא הדבר ללמדנו שהקודש - או כל דבר חשוב אחר - איננו מושג בקלות; אחרת היינו מתייחסים אליו כמובן מאליו. נחוצה מידה מסוימת של רומנטיקה וצריך להשאיר מקום לכמיהה ולחלום.
שבת שלום וחודש טוב לכולכם.


Tomorrow we'll read about various forms of impurity. According to Rambam (Maimonides), the concept of impurity is related to the necessity of keeping people away as much as possible from the Sanctuary, since Holiness requires Distance.
Maybe this teaches us that Holiness cannot be easily accessible; otherwise it could be taken for granted. A certain degree of "romanticism" is needed; there has to be something left to dream about.
Shabbat Shalom and Hodesh Tov to all.