יום חמישי, 1 באוגוסט 2019

המסע המדברי כהכשרה- Ends and Beginnings

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
פרשת מסעי, שנקרא בשבת הקרובה, מסיימת את ספר במדבר. ואכן, השהייה במדבר בין היציאה ממצרים עד לכניסה לארץ המובטחת היא "מסע" הנועד להכשיר את הדור שייכנס לארץ ישראל (כנען בלשון המקרא) לחיי ריבונות, עצמאות וחירות. אחת הפרשות המרכזיות ב"סידרה" זו  היא פרשת "ערי מקלט"; העם מצווה, לקראת הכניסה לארץ ישראל, להקים חברה צודקת, המגנה על האדם מפני נקמה. גם מי שהרג, זכאי לדין צדק, ובלשון התורה (במדבר לה, יב):"ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט". כמו-כן, אם יתברר שלאדם לא היתה כל כוונה להרוג, אלא הוא פגע באדם אחר למוות, מתוך אי זהירות מספקת (ההלכה מכנה זאת: שוגג), הוא זכאי וגם חייב לשהות בעיר מקלט, כהגנה מפני גואל הדם וכמקום לחשבון נפש ולתיקון (אולי: מעין  מסע מדברי שיקומי) . ואולי  מלמדת אותנו התורה מחד גיסא  שהמעבר לחיים עצמאיים כרוך בסכנת ה"נורמליות" ( רוצחים, אנסים, גנבים ועוד), אך מחייבת אותנו מאידך גיסא לאחריות לשלוט בתופעות אלו על ידי מנגנונים משפטיים וחינוכיים, ואולי גם (אם נחשוב על אירועי השבוע ואירועים דומים)  על ידי צמצום האפשרות של הריגה באמצעות הקפדה מחמירה יותר על  החזקת נשק בידי אזרחים.
שבת של מסע והתבוננות לכולנו, לזכרו הברוך  של הרב יהודה  עמיטל זצ"ל,  שהלך לעולמו לפני 9 שנים.  מי יתן לנו תמורתו
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
ולכבוד פרידה מהמדבר: נעימות ונופים מדבריים

 
 Dear Family and Friends,

The simultaneity of  events who reached their end this week raises the question: "what will happen now?"
Tomorrow we'll read the last section of Bamidbar and the generation who will enter the Land is already asking itself questions about that.

 9 Years ago, one of the prominent Rabbis, Rav Yehuda Amital passed away. As a Shoah  survivor, he represented a rare combination of Torah erudition, humanity and moral sensibility and dedicated his life to teach generations these values. Will somebody  take over?
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and children
http://pinchaspeace.blogspot.com
לכבוד פרידה מהמדבר: נעימות ונופים מדבריים

יום חמישי, 25 ביולי 2019

נדרים - Vows

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
בפרשת "מטות" שנקרא השבת, מצווה עלינו התורה לקיים את נדרינו, כלומר לחשוב היטב על מוצא פינו ועל ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו.חכמים מקדישים לנושא זה מסכת שלמה במשנה ובתלמודים. זוכר אני לטובה ובערגה לימוד הפרק הראשון במסכת זו אצל הרב משה יונה הלוי צווייג, רב הקהילה באנטוורפן, העיר בה נולדתי , בהיותי בערך בן 15. הרב צווייג זצ"ל היה שילוב נדיר של יהודי גליצאי, חריף, חסיד בלז שחבש שטריימל בבית המדרש בשבתות  וצילינדר בבית הכנסת הגדול, בעל חוש הומור,פתוח ומשכיל. לצערי ולצערם של רבים, הוא הלך לעולמו בגיל צעיר.
אחת ההלכות המובאות בתחילת פרשת מטות  מאפשרת לבעל להפר את נדרי אשתו. חז"ל מצמצמים את הנדרים שבכוחו להפר, אך דומני שאם ניקח בחשבון שהתורה מדברת אל חברה פטריארכלית, ואם נרצה "לדרוש" את הדברים כדי שיהיו רלוונטיים ומשמעותיים לחברה שוויונית,  הרי ניתן לראות כאן אמירה חשובה, הפועלת בכמה כיוונים ומישורים; אף אחד מאיתנו אינו חי במנותק מסביבתו וכאשר הוא רוצה לקחת על עצמו אחריות העשויה להשפיע על סביבתו הקרובה, עליו לקחת בחשבון את ההשלכות של התחייבות זו. האם יש  בכך סכנה להגבלת הצמיחה האישית? דומני שיש כאן אולי בעיקר הזמנה לדיאלוג, לדו-שיח, לשיתןף.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com  
"זכרתי לך חסד נעורייך" (מתוך ההפטרה לפרשת מטות- ירמיהו פרק ב)  - בביצוע מרדכי בן דוד (בהגייה אשכנזית) 


Dear Family and Friends,
The section we'll read tomorrow starts with the issue of vows :"nedarim" in Hebrew. We all know that  Yom Kippur starts with the "Kol Nidrey" prayer, considered by all Jews in the world as the most solemn moment in the year.
Maybe this teaches us that our tradition relates very seriously to commitments, to words, and encourage us to be very careful about what we say. We all know what happens when "newspeak" becomes common practice among politicians and media, but maybe it also teaches us that when people talk to each  and listen to each other honestly, they stop killing each other. 
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com
זכרתי לך חסד נעורייך" (מתוך ההפטרה לפרשת מטות- ירמיהו פרק ב)  - בביצוע מרדכי בן דוד (בהגייה אשכנזית) 

-- 
פשבן

יום חמישי, 18 ביולי 2019

המקרא והאומץ לפרש - Tzelofchad and his daughters

חברות וחברים יקרים,
קשה לי, כאדם יהודי מאמין ושומר מצוות החי במאה ה-21 , לקרוא את סיפור פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. כמו-כן, כשאני קורא בשמואל א' ותחילת שמואל ב' וגם בהמשך את הסיפורים  רוויי האלימות וההרג, אני שואל את עצמי לעתים למה עליי לראות בדויד המלך דמות להערצה. ברור שהיה לא פחות הרג ואלימות במאה ה-20 ועדיין יש ניסיון לפתור  סכסוכים בכוח הזרוע, אך דומני שלפחות מבחינה ערכית והצהרתית,  האנושות בחלקה הבינה שאין זו הדרך הנכונה ושיש מחיר כבד לשימוש בכוח.
מזלינו כיהודים הנאמנים למסורת היא שהתנ"ך הוא אמנם הספר "הקדוש" הבסיסי של תרבותנו ואמונתנו, אך חכמי המשנה והתלמוד לימדו אותנו שכדי שהוא יהיה רלוונטי, עלינו לפרש ולדרוש אותו. וכך היה להם חשוב לפרש את מעשה הקנאות של פינחס כדבר חריג, שניתן להבין אותו ולהצדיקו בדיעבד רק בנסיבות המדויקות בהן הוא התרחש, ולא לראות בו בשום אופן מודל לחיקוי. לא חסרות דוגמאות לגישתם האמיצה והמהפככנית  של חז"ל. האם גם היום יש אומץ פרשני כזה?
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com

דממה דקה - אהוד בנאי (בהשראת ההפטרה במלכים א, יט) 

English different from Hebrew

Dear Family and Friends,
Tomorrow we'll read an interesting story about the 5 daughters of Tzelofchad, who were audacious enough to claim the right of inheritance. G-d was on their side, although there was no precedent of women inheriting land. Even more interesting is the fact that Tzelofchad  died "because of his sins". Maybe this teaches us that innocent children (male or female) shouldn't be punished because of their father's misdeeds.
Shabbat Shalom to all
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com

יום שישי, 12 ביולי 2019

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
הפרשה שנקרא מחר מתחילה במילים "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמֹרי". לעומת זאת, פרשת יתרו מתחילה במילים "וישמע יתרו, כֹהן מדין, חֹֹתן משה, את כל אשר עשה אלהים משה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים"
בלק, מלך מואב, לעומת יתרו, כוהן מדין; שניהם מנהיגים בני  עם אחר מתבוננים על עם ישראל, שזה עתה יצא ממצרים. האחד "רואה"; השני "שומע".
האם נלמד מזה בראייתו של בלק (ושל כולנו) יש מימד השלכתי; ה"ראייה" שלנו מושפעת מתפיסת עולם, מחששות ופחדים, לעתים מדעות קדומות, והעין איננה "עין טובה" לפעמים. ולכן, בלעם שנתבקש על ידי בלק "לקלל" את ישראל חיפש את הזווית המתאימה, כדי "לראות" את הפגיעות של בני ישראל.
לעומת זאת, יתרו "שמע". הוא היה מסוגל "להקשיב" באופן פתוח, והבין שיש כאן פרוייקט של שחרור, של הצלה. הוא גם פתח את ביתו לפני משה, הזר, הפליט,  כאשר נאלץ לברוח ממצרים והסכים לתת לו את ,צפורה בתו לאישה. 
שמיעה והקשבה ללא דעות קדומות מאפשרות אמפתיה , חיבור והפרייה הדדית; ראייה עלולה להיות מושפעת מפחדינו ומדעות קדומות.
שבת של הקשבה מכילה לכולנו
פנחס, ציפי ובני משפחתם 
http://pinchaspeace.blogspot.com

והצנע לכת - אוריה ברטל
English different from Hebrew

Dear Family and Friends,
The "Hero" of the Torah Section we'll read tomorrow is Bil'aam. Is he a prophet? a magician? 
Our Sages believe that his prophetic attributes were similar to Moshe, the Highest Prophet in Jewish Tradition.
Does that teach us that a person can have many qualities and also be in a high position and nevertheless, not be committed  to moral standards?
Shabbat Shalom to all
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com
והצנע לכת - אוריה ברטל



יום חמישי, 4 ביולי 2019

ונשלצה פרים שפתינו The Promised Land requires Maturity

לבני משפחתנו , חברותינו וחברינו היקרים,
פרשת חוקת שנקרא בשבת הקרובה פותחת בטקס תמוה; תיאור היטהרות מ"טומאת מת" על ידי פרה אדומה. יש אולי יהודים המתגעגעים לקיומו של טקס זה ושואפים ל"חדש ימינו כקדם". מבחינתי, עבודת ה' עברה התמרה (טרספורמציה) אחרי חורבן המקדש והיא מתקיימת בבית המדרש. במובן הזה, דרשו חכמים את הפסוק בהושע "ונשלמה פרםי שפתינו" וראו בתפילה (עבודה שבלב) תחליף לעבודת הקרבנות.
דומני שניתן גם להחיל "דרשה" זו על  הפרה האדומה. אם פעם, בעידן של פולחן קונקרטי, שאיפיין את כל הדתות (ע"ע דברי הרמב"ם במורה נבוכים), היה צריך לשחוט פרה אדומה ולהשתמש באפרה כדי להיטהר מ"טומאת מת", נראה לי שיש לייחס בימינו משמעות נוספת לטומאת מת ממנה עלינו להיטהר; עלינו לטהר את השיח (שפתינו)  ולהמיר דיבור של מוות, אלימות ושנאה בשפה של חיים, חמלה, צדק ואהבה. דומני שיש חשיבות להמרה זו בכלל, ובעיקר לאור אירועי השבוע האחרון.
שבת של הקשבה ושלום וחודש טוב לכולנו
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
English not identical to Hebrew


 
Dear Family and Friends,
Before entering the Promised Land, the three great Leaders of the Desert; Miriam, Aharon and Moshe, who believed in Redemption and Liberation in the most difficult times will die. About the death of two of them (Miriam and Aharon) we'll read tomorrow. Each of them had a specific symbolic role in the process of liberation, but all three of them also reflect the long journey of the Desert, where the people of Israel wasn't able to assume the responsibility of freedom and therefore was entirely dependent on Heavenly protection, Food and Water.
Entering the Promised Land may require maturity, more individual and collective responsibility, without relying on charismatic leadership.
Shabbat Shalom to all
Pinchas, Tzippie and Family

יום שישי, 28 ביוני 2019

קורח רוצה להחליף את השלטון - Who is Korach?

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
חז"ל (מסכת אבות) מגדירים את המחלוקת של קורח ועדתו, הערעור על מנהיגותו של משה ועל בכירותו של אהרון, כ"מחלוקת שלא לשם שמים" , ואכן, בלי  להיכנס כרגע לכל ההשתלשלות , מטרת קבוצת המורדים  (האופוזיציה...) היתה רק אחת: להחליף את השלטון, כי "גם לנו מגיע, לא פחות מלכם". לא היה כאן  שום "מסר" שונה. ישעיהו ליבוביץ הזכור לטוב (איפה יש היום קולות אמיצים וצלולים כאלה?) מציע אמנם לראות באמירה "כל העדה כולם קדושים",  אידיאולוגיה  מהותנית, המנוגדת ל"והייתם קדושים", המגדירה את הקדושה כשאיפה מתמדת, ולא כמצב נתון מראש, המגדיר קבוצה אתנית מסוימת, אך יתכן שניתן גם לראות בטקסט הזה מעין רטוריקה  דמגוגית ופופוליסטית, שמטרתה לאסוף אוהדים. האם ניתן לצפות ולקוות  שלפחות חלק ממערכת הבחירות הקרובה תתנהל לא על "נגד מי, כי גם אני רוצה ואני יותר טוב", אלא "על מה אני מציע לשנות, ואיך אני מתכוון לעשות את זה"? לו יהי.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com

ולכבוד שבת: לכה דודי  (הלב והמעין)

ועוד, בהחרחבה על "מחלוקת"

Dear Family and Friends,
Korach and his followers are claiming that Moshe and Aharon's leadership isn't justified. Our Sages define their dispute as "Makhloket o leShem Shamayim" - a Dispute not for tehSake of Heaven". Indeed, they actually don't suggest any different ideology, they only say: It's not fair, we deserve the leadership not less than you  - Leibowitz suggests a different reading, as if they believe in intrinsic Sanctity, but I believe that they say "We are all Holy" as a demagogic text to attract followers - Are we entitled to hope that some of the next coming elections will not deal only with : "Don't vote for him/her, I am better" but rather: "This is what I suggest and that's how I will try to realize it"?
Shabbat Shalom to All,
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com

(ולכבוד שבת: לכה דודי  (הלב והמעין

More, on dispute (in Hebrew only, sorry)

בשבח המחלוקת

בשבח המחלוקת, בגנות ה"אחידות".

פנחס לייזר

המשנה במסכת אבות (ה, יז) מבחינה בין שני סוגי מחלוקת : "לשם שמים ושאינה לשם שמים", וכך לשון המשנה:
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים?  זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו"
למרות שמשנה זו ידועה (בקהילה  בה גדלתי,  הרב היה אומר: כל ילד מכיר את המשנה הזאת; איני יודע אם הדבר מדויק בימינו...) , יש צורך להבהיר בה כמה דברים.
מהי מחלוקת לשם שמים?  מהם הקריטריונים לכך?האם תמיד ניתן להבחין בין שתי הקטגוריות?
האם הדוגמאות המובאות מייצגות כאן קטגוריות ברורות מאובחנות. ואיך להבין את הקביעה "סופה להתקיים"?
אם נפנה לפרשני המשנה, נראה שהפרשן הקלאסי, רבי עובדיה מברטינורו (המוכר כ"ברטנורא") מתייחס בעיקר לתוצאה, אך אולי מבליע גם משהו שמתייחס להבחנה בין הקטגוריות, וזו לשונו:
כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם . כְּלוֹמַר: שֶׁאַנְשֵׁי הַמַּחֲלֹקֶת הַהִיא מִתְקַיְּמִים וְאֵינָם אוֹבְדִין, כְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁלֹּא אָבְדוּ לֹא תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי וְלֹא תַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל קֹרַח וַעֲדָתוֹ אָבְדוּ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי: פֵּרוּשׁ סוֹפָהּ, תַּכְלִיתָהּ הַמְבֻקָּשׁ מֵעִנְיָנָהּ. וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף הַמְבֻקָּשׁ מֵאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת, וְזֶה מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ מִתּוֹךְ הַוִּכּוּחַ יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וּמַחֲלֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, תַּכְלִית הַנִּרְצֶה בָּהּ הִיא בַּקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה וְאַהֲבַת הַנִּצּוּחַ, וְזֶה הַסּוֹף אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתַּכְלִית וְסוֹף כַּוָּנָתָם הָיְתָה בַּקָּשַׁת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה וְהָיוּ לְהֶפֶךְ.
כלומר: בפירושו הראשון, הקיום מתייחס לגורלם של בעלי המחלוקת; לפי הבנה זו, שני בעלי המחלוקת (הלל ושמאי) ממשיכים להתקיים ולדבוק בעמדתם, כאשר הם משוכנעים בצדקתה.
נמצא עדות לכך בכמה מקורות בספרות חז"ל:
למשל (בבלי עירובין יג, ע"ב):
 "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל; הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל"
 במקור הזה, יש אמנם צורך להכריע "להלכה", אך הכרעה זו אינה מבטלת את העמדה השניה
בשלוש משניות בפרק הראשון של מסכת עדויות,  מגלים לנו חכמים  את סיבת אזכורם של דעות שלא התקבלו להלכה, וכאן התמונה מורכבת יותר:
ד. וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה? לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם.
ה. וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין? שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה אֲבָל לֹא בְמִנְיָן, בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן.
ו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִם כֵּן לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה? שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם 'כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל', יֵאָמֵר לוֹ:  כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמָעְתָּ.

לכאורה, משתמע מהשימוש במילה "לבטלה" שחכמים מניחים שמטרת המשנה היא ללמדנו "הלכה למעשה", ולכן אין צורך ל"לבלבל" אותנו עם דעות שלא נפסקו להלכה, עם מחלוקות.
אך, המשניות דוחות הנחה זו ומלמדות אותנו שיש ערך מוסף לאזכור המחלוקות.
ממשנה ד משתמע שמטרת אזכור המחלוקת באה ללמדנו את ערך הוויתור, אחרי ההכרעה.
משנה ה' יכולה, לדעתי, להתפרש כאופציה הניתנת לבית דין (או לפוסק)  לסמוך על דעת יחיד, בתנאים מסוימים, והיא בוודאי נותנת לגיטימציה לדעה זו, אף שלכתחילה לא התקבלה, כי לא היה רוב שתמך בה.
יתכן שמשנה ו'  נמצאת במתח מסוים עם משנה ה', כי לא ברור אם המסר הוא: אינך יכול לפסוק כך, כי זו דעת יחיד, או שמא המסורת שלך אינה תואמת את המסורת ההלכתית המקובלת, אך בכל מקרה: דעתך לגיטימית.
עדות נוספת לללגיטימציה הניתנת ע"י חכמים לעמדות מנוגדות ולמחלוקת , נמצאת במסכת יבמות (יז, ע"ב)
"אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות, בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו"
כלומר, בעלי המחלוקת נאמנים לעמדתם, אך על אף שיש ביניהם מחלוקת בסוגיות כבדות משקל (לא מדובר בקטניות בפסח...) , הם מכבדים זה את זה, נוהגים חיבה זה בזה, ואינם נמנעים מלהתחתן עם בעלי המחלוקת , וזאת לעומת תופעות של הדרה והסתגרות בתקופות אחרות.
המאמר במסכת יבמות מתאר מצב של פתיחות הדדית  בין "בית שמאי" ל"בית הלל",אך בהמשך הדברים במסכת עירובין (יג, ע"ב), הנימה היא קצת שונה, והגמרא שואלת:  
 "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" .
כלומר, ההלכה היא כבית הלל, לא מפני שעמדתם נכונה ואמיתית יותר , אלא מפני השם נותנים מקום לעמדה המנוגדת לדעתם, מקשיבים לה ומכבדים אותה.
האם  חז"ל מתארים לנו רק מצב יחסים אידילי  בין בית שמאי לבית הלל ?
בתלמוד הירושלמי שבת (ט, ע"א), מובא סיפור  המערער על הרושם המתקבל מהמקורות בבלי
המשנה מתארת מצב בו היה לבי שמאי רוב, והתלמוד הירושלמי מספר לנו על האופן בו השיגו תלמידי בית שמאי את הרוב.
 "אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. רבי אליעזר אומר:  בו ביום גדשו את הסאה. רבי יהושע אומר: בו ביום מחקו אותה. אמר לו ר' ליעזר: אילו היתה חסירה ומילאוה, יאות; לחבית שהיא מליאה אגוזין כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת. אמר לו רבי יהושע: אילו היתה מליאה וחיסרוה, יאות; לחבית שהיתה מליאה שמן, כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת את השמן. תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: שישה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים."

בדומה למקומות אחרים, לסוף הסיפור יש שתי גירסאות; חיסול ממשי של היריב לעומת איום. בכל מקרה, הסיפור בא ללמדנו שלעתים מחלוקת  בין בני אדם יכולה להידרדר ממצב של "לשם שמים" לפסים אישיים, כאשר המטרה – גם אם לא במוצהר – אינה האמת, אלא הניצחון. הסיפור גם מלמד אותנו שלא תמיד יש זהות  בין דעת הרוב לבין האמת, בעיקר כאשר הרוב הושג בצורה לא נאותה. גדולתם של חז"ל היא בנכונותם לספר לנו סיפור שאינו מסתיר את חולשותיהם של חכמי בית המדרש.
האם, בגלל סכנת ההידרדרות, יש להימנע ממחלוקת?
הנצי"ב, בהקדמתו הידועה, מכנה את ספר בראשית "ספר הישר", מכיוון שהאבות היו "ישרים", בניגוד לאנשי בית שני, שאמנם היו "דתיים", לפי כל קנה מידה אחר, וכך  לשונו:   
"זה הספר  הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים  "ספר הישר" , ככתוב במס' עבודה זרה (כה, ע"א) ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם ויצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר 'תמות נפשי מות ישרים' – ויש להבין למה קרא בלעם את אבותינו בשם 'ישרים' ביחוד ולא 'צדיקים' או 'חסידים' וכדומה, וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכנוי 'ישרים'
והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא', דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתול ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות , אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם!"
דומני שלעתים יש נטייה ורצון להשתיק מחלוקת על ידי הפיכת עמדת היריב לבלתי לגיטימית, וליצור מעין "קונסנסוס" כפוי.
דומני, שבנוסף לדברים החריפים של הנצי"ב, חשוב לצטט גם מדברי הרב קוק בשבח המחלוקת ב"עולת ראי"ה (עמ' של):
'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' – יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות , ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת  תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והֵפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי, אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא על-ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו.
דומני שהאיפיון המרכזי של מסורתנו הוא תרבות המחלוקת. אכן, לעתים – והתלמוד אינו מסתיר זאת – עלולים יצרים ומתחים להשתלט על המחלוקת (לדוגמה: הסיפור הקלאסי  על המחלוקת הטרגית בין רבי יוחנן לריש לקיש אתו מתכתב סיפורו של עגנון: שני תלמידי חכמים שהיו בעירֵנו), אך האלטרנטיבה למחלוקת היא קיפאון במקרה הטוב, וטוטליטריזם שאינו מאפשר ביקורת. ולוואי שנדע לקיים חברה בה תתאפשר מחלוקת מתוך כבוד