יום חמישי, 9 באוקטובר 2008

"שיזכור האדם תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה"


בניגוד לראש השנה ויום הכיפורים, חג הסוכות הוא חג המתייחס לזיכרון היסטורי-לאומי. התורה מצביעה על קשר ברור בין המצווה העיקרית של החג, על שמה נקרא החג כולו, לבין אירועי המדבר בעת יציאת מצרים ובלשון הכתוב : "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא פרק כג, מב-מג)

החל מחז"ל (רבי אליעזר ורבי עקיבא – בבלי סוכה יא), דנו פרשני התורה במהותן של סוכות אלו; האם מדובר בסוכות "ממש" שנבנו בידי אדם (אבן עזרא ואחרים) או שמא מדובר ב"ענני כבוד" (רש"י, רמב"ן ואחרים). למחלוקת זו יש השפעה על מהות הזיכרון אותו רוצים לכונן ולעצֵב בחג הזה. ענני הכבוד מדגישים את ההיבט השמֵימי של חוויית המדבר, מעין תלות מוחלטת של האדם באל. הסוכות שנבנו בידי אדם מייצגים מצד אחד שלב התפתחותי בוגר ואחראי יותר, אך מטבע הדברים, עיצוב זיכרון מסוג זה עלול להוביל את האדם לתחושה של "כוחי ועצם ידי".

הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מג, בתרגומו של מיכאל שורץ) מסביר את העיתוי בו אנו חוגגים את החג "באספך את מעשיך מן השדה" – בשעה שפנויים ונחים מן העבודות ההכרחיות." ובנוסף: "הישיבה בסוכה באותה תקופה נסבלת, אין חום חזק ולא גשם מטריד."

הרמב"ם מתייחס גם להיבטים החינוכיים והפסיכולוגיים של החג, שמטרתם לעצב תודעה דתית ומשווה לצורך זה בין פסח לסוכות, וזו לשונו:

"שני חגים אלו, גם יחד, כלומר, סוכות ופסח, נותנים דעה ומידה.

הדעה בפסח היא זֵכר אותות מצרים והנצחתם לדורות. והדעה בסוכות היא הנצחת אותות המדבר לדורות.

המידה היא שיזכור האדם תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לאל ותושגנה לו ענווה והכנעה, ויאכל מצה ומרור בפסח כדי שיזכור מה עבר עלינו. כן יצא מהבתים וידור בסוכות, כמו שעושים האומללים יושבי המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו לפנים, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ועברנו מזאת לשכון בבתים מקושטים במקום הטוב והפורה ביותר בחסדי האל ולפי הבטחותיו לאבותינו מפני שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ובמידותיהם...כי הם 'שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' (בראשית יח, יט)."

הרמב"ם רואה במצוות הקשורות לחג הפסח ולחג הסוכות אמצעי חינוכי הנועד לפתֵח אצל האדם תודעה דתית (דעות), באמצעות הזיכרון ההיסטורי ורגישות (מידות) וענווה.

המובאות הקצרות ממורה נבוכים שציטטנו מתייחסות אם כן לכמה היבטים:

א. העיתוי המתאים מתחשב במצב בו נמצא האדם; בחברה החקלאית, הוא התפנה מכל העבודות ההכרחיות ומזג האוויר, לפחות בארץ ישראל, נוח למדי בעונה הזאת. כלומר: ניתן להציב דרישות לאדם הפנוי מבחינה רגשית לעמוד בדרישות האלו.

ב. האדם נתבע להתעלות מעל מציאותו העכשווית, הנוחה, ולזכור ששום הישג מהישגיו החומריים אינו מובן מאליו; שום דבר אינו "מגיע לו" ושום דבר אינו מובטח לו. הזיכרון של ימי המצוקה עשוי להביא את האדם לאמפתיה כלפי "האומללים יושבי המדבריות והשממות" ולהפכו לרגיש יותר לסבלם של אחרים.

ג. התודעה של "זכות אבות" מתחברת כאן במישרין לדימויים של האבות כמודלים של "צדקה ומשפט" (הנצי"ב, בהקדמה הנפלאה לפירושו לספר בראשית, מכנה את ספר בראשית "ספר הישר", בעקבות פסוקים ביהושע ובשמואל ב., בגלל האבות שהיו "ישרים", מכיוון שבניגוד לדורות אחרים בהם היו צדיקים וחסידים, האבות היו ישרים כלפי כל אדם)

דומני שבהסתכלות זו, ניתן לראות במצוות סוכה הזדמנות נדירה היכולה לפתֵח, דרך הזיכרון הקולקטיבי, פרספקטיבה של רגישות חברתית ואמפתיה; הרגעים בהם אנו מרגישים "קצת" פחות בנוח, וקצת מוגנים פחות, עשויים להביא אותנו, אם נשכיל להתבונן בדברי הרמב"ם, לאמפתיה כלפי הסבל הקיים מסביבנו, שהיום אינו רק נחלתם של "האומללים יושבי המדברות והשממה", כי אומללות וסבל קיימים בכל מקום.

האבות, 'שומרי צדקה ומשפט' ו"ישרים", המוזמנים כ"אושפיזין" לסוכתנו, ושבזכותם אנחנו כאן, מציבים בפנינו דרישות מוסריות ודתיות נעלות ולוואי שנוכל לעמוד בהן ולהבטיח את קיומנו ב"דירת קבע".

אין תגובות: