הכֹּהנים בני אהרֹן
מאז חורבן בית המקדש ומתקופת חז"ל ואילך חל שינוי במעמד הכהונה. אם בימי המקדש היה להם תפקיד מרכזי בהנהגה הרוחנית ובעבודת ה', אין להם היום כל תפקיד משמעותי בהנהגת העם וגם תחומים חשובים אחרים אינם נחלת הכהנים בלבד.
מעניין לראות שדווקא האיסורים המרכזיים המוזכרים בתחילת פרשתנו – האיסור להיטמא למתים, האיסור לשאת אישה גרושה – נהוגים גם היום. מלבד זה, הם מברכים "ברכת כהנים" וממלאים תפקיד חיוני בפדיון הבן. גם מקובל לתת להם לעלות ראשונים בקריאת התורה "משום דרכי שלום".
לעומת זאת, מבחינת ההייררכיה הרוחנית, עם השלכות הלכתיות ברורות לגבי הצלתם, קובעים חז"ל (משנה מסכת הוריות פרק ג משנה ח ): 'ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ'. כלומר, הישגיו הרוחניים של האדם הקובעים את עדיפותו לחברה תלויים במאמצים שהוא משקיע כדי להשיגם, ולא ב"ייחוס" ההמשפחתי שלו.
התלמוד (בבלי יומא עא, ע"ב) מספר לנו על קבוצת אנשים שעזבו את הכהן הגדול וליוו את שמעיה ואבטליון:
"תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה (והלכו כולם אחריו)
כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון - שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון. (מכיוון שראו את שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן הגדול והלכו אחרי שמעיה ואבטליון)
לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן: ייתון בני עממין לשלם! (כשבאו שמעיה ואבטליון להיפרד מהכהן הגדול, אמר להם: יבוא בני העמים (שמעיה ואבטליון היו צאצאי נכרים, מבני בניו של סנחריב לפי המסורת) לשלום
אמרו ליה: ייתון בני עממין לשלם - דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם - דלא עביד עובדא דאהרן." (אמרו לו: יבואו בני העמים שלום שעושים מעשה אהרון (אוהב שלום ורודף שלום) ואל יבוא בן אהרון לשלוםף שאינו עושה מעשה אהרון)"
סיפור זה מבטא בצורה ברורה את המהפכה שחלה בתפיסת המכובדות ובהערכה החברתית אצל חז"ל. החכם, בן התורה, עדיף על הכהן וחז"ל גם קבעו (בבלי בבא בתרא יב, ע"א): 'חכם עדיף מנביא'. הסולם החברתי השתנה.
כבר במקרא אנו רואים את הידרדרות הכהונה אצל בני עלי, שניצלו את מעמדם לרעה; כמו-כן, הפכו הכנים לעתים שבויים בידי השלטון בתקופת המלכים. מלכות החשמונאים גם היא הידרדרה ותופעה זו בוודאי יכולה לעורר מחשבות לגבי הקשר ההדוק מדי, לא רק בין הון לשלטון, אלא בין הנהגה רוחנית לכוח פוליטי.
ובכל זאת, כיהודים הנאמנים למסורת ההלכתית, אנו שומרים על האיסורים המוזכרים בפרשתנו, מעלים את הכהן "ראשון", משמרים את תפקידם בפדיון הבן ואומרים בתפילותינו: 'והשב כהנים לעבודתם'.
דומני ששאלה זו חורגת מהרלוונטיות של מעמד הכהונה, או מהרלוונטיות של 'אריסטוקרטיה מולדת' בחברה המודרנית, שאימצה, לפחות מבחינה עקרונית, את ערך השוויון ההתחלתי בין בני אדם והערכתם על פי הישגיהם, אם כי, כמובן, אןי להתכחש לעובדה שגם בימינו, מקום הולדתו ומוצאו של אדם עשויים לקבוע לא מעט את מעמדו בחברה.
האם עלינו להתייחס לשימור מעמד הכהונה כשריד הכרחי הנובע מאילוץ חברתי, מכיוון שבכל חברה יש "אצולה" כזו או אחרת? דומני שהסבר זה אינו מתייחס ברצינות מספקת לדברי התורה ולמסורת חז"ל שהקפידו, למרות המהפכה הרדיקלית שהכניסו ביהדות, לשמר משהו ממעמד הכהונה.
כאמור, השאלה אינה מוגבלת למעמד הכהונה; היא נוגעת בעצם גם לכל דבר שאנו אומרים בתפילותינו על כמיהה לעבודת המקדש, על הקרבנות.
האם כאשר אנחנו אומרים, שלוש פעמים בכל יום "והשב את העבודה לדביר ביתך" אנו באמת שואפים לכך שבהקדם תחודש עבודת הקרבנות, כפי שהיתה נהוגה בימי בית ראשון ובית שני?
אפילו הרב קוק, שכנראה ככהן הקפיד ללמוד יחד עם ה"חפץ חיים" סדר קדשים, שמא יבנה בית המקדש, כתב (בפירושו על הסידור) שהקרבנות לעתיד לבוא יהיו רק מן הצומח.
גם בגמרא (תענית יז, ע"א) מוזכרת דעתו של רבי האוסר על הכהנים "בימינו", לא לשתות יין לעולם, שמא יבנה בית המקדש ויצטרכו כהנים כשרים לעבודה
רבנים אחרים, כמו הרב הירשנזון, חשבו שלא יעלה על הדעת שעבודת הקרבנות תחודש, מכיוון שסוג זה של פולחן אינו מתאים לעידן זה.
הרמב"ם במורה נבוכים רואה בעבודת ה' באמצעות קרבנות שלב התפתחותי הכרחי שהתחשב במעמדו הרוחני של העם, שלא היה מסוגל לחשוב על צורת פולחן אחרת וראה בתפילה שלב התפתחותי גבוה יותר.
דומני שמצד אחד, נכון לנו לאמץ את גישת הרמב"ם (הלכות מלכים פרק יב הלכה ב) לגבי ימות המשיח:
'וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו' .
איננו יודעים איך תתפתח החברה האנושית, לכן כל תיאור שניתן מבטא את העולם, כפי שאנו מכירים אותו עכשיו ולכן, אין באפשרותנו לדעת בבירור איזה אופי תישא עבודת ה' "לעתיד לבוא" ומה יהיה מעמד הכהונה.
ומה בכל זאת?
נראה לי שחשוב היה לחז"ל, שעיצבו את המסורת ההלכתית לדורות, לשמֵר חלק מהסמלים המקשרים אותנו לדורות הקודמים וביניהם את הכהן כביטוי של זיכרון לימי קדם, כאשר תפקידם היה מרכזי. דרך הכהן, המייצג את המקדש, אנו מתחברים לשרשים מהם אנו יונקים את ההשראה להתפתחות רוחנית נוספת. דומני שגם הקביעה התמוהה לחגוג את חג הפורים בט"ו באדר בערים מוקפות חומה "מימי יהושע בן נון" דווקא, כדי לתת כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותם ימים, מבטא רעיון דומה.
התרבות ההלכתית שעוצבה על ידי חז"ל מחייבת אותנו מחד גיסא להתחבר לזיכרון העבר, אך דורשת מאיתנו גם לא להתקבע בו וגם לדעת שאיננו יודעים באמת מה יהיה בעתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה