לצאת ממצרים ומהמצָרים
במשנה פסחים (י, ה) נאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". הרמב"ם (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז, ו ) מנסח ציווי זה להלכה בלשון אחרת:
"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') "ואותנו הוציא משם וגו'", ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה') "וזכרת כי עבד היית", כלומר: כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית."
יתכן שהרמב"ם מבין שכדי להעביר את חוויית השחרור מעבדות לדורות הבאים ("והגדת" כלשון הפסוק המובא במשנה), עלינו לחוות אותה בעצמנו ואולי אף "להראות" זאת בחיי היום יום שלנו, כי הרי בכל הפסוקים בהם מופיע הביטוי "וזכרת כי עבד היית" ממשיכה התורה בציווי מחייב כלשהו; השבת מתוך התייחסות למנוחת העבד והגר, ובכלל התייחסות לעבד העברי, לגר ליתום ולאלמנה ולמתנות עניים, וכנראה לא בכדי בחר הרמב"ם להביא את הפסוק מדברים ה, יד, בו התורה מצווה עלינו להקפיד על מנוחת העבדים בשבת, הרי הפסוק הקודם מסתיים במילים: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך".
הוגי דעות חסידיים העבירו את מצוות הסיפור ביציאת מצרים גם למישור האישי-הקיומי, ודרשו מצרַים = מצָרים.
למשל, ה"שפת אמת" (הרב יהודה אריה ליב אלתר מגור -1847- 1905( כותב בדרשה לפסח משנת תרל"א:
[...] שהאמת כן רק שצריך לברר זה על ידי אמונה והוא הסיפור לשון בירור וגילוי מפורשת כי בכל דור יש יציאת מצרים לפי ענין הדור וכל זה היה בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא נתגלה בחינת זו ומרגיש מיציאת מצרים של עתה ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו .
כלומר, לספר ביציאת מצרים אינו מתייחס לסיפור ההיסטורי, אלא כוונת המצווה היא לספר את הסיפור כסיפור של מעבר אישי, חברתי ולאומי ממצרים ומהמצרים. וזוהי המצווה עבור כל אדם בכל דור ודור.
אם כן, האם הטקסים הנהוגים בליל הסדר - קריאת ההגדה, אכילת המצה (מצווה שלפי הרמב"ם אינה צריכה כוונה) ואכילת מרור - מפסיקים כדי לקיים את המצווה לפי תפיסה זו?
דומני שהתשובה היא ברורה.
האם ה"פרוטוקול" המוקפד של ליל הסדר עם כל ההכנות לקראטת חג הפסח משרתים את המטרה הזו? דומני שהתשוב לשאלה זו מורכבת.
אין ספק שכל פרוטוקול טקסי, בדומה לסידור התפילה , יכול לשמש מסגרת שבלעדיה רוב בני אדם לא היו מתפנים כלל להתבונן בסוגיות של עבדות וחירות. יחד עם זאת, לעתים נוצר הרושם שמרוב עיסוק בחומרות, ומרוב ריטואליזציה של ליל הסדר, קיימת סכנה של חוסר הבחנה בין עיקר לטפל וכבר אמר רבי אליעזר בן הורקנוס (משנה ברכות, ד, ד): העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים.
גם הרמב"ם בהלכות תפילה רואה בנוסח התפילה הקבוע מעין פשרה היסטורית נחוצה בגלל שאנשים איבדו את השפה הספונטנית.
יתכן שכדי לקיים את המצווה כהלכתה, יש לצורך בהכנה רצינית לקראת חג הפסח, מעבר לקניית המוצרים הכשרים וניקיון הבית.
יתכן שעל כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו עד כמה הוא מרגיש שהוא פועל מתוך חופש ובחירה, או עד כמה קיימות מוטיבציות אחרות: פחד לאכזב אחרים, כניעה לא מבוקרת לסמכות, הרגל, אילוץ כזה או אחר, ואולי בין היתר, לכך מתכוונים חז"ל והרמב"ם כאשר הם כותבים: ואין מי ישאל, ישאל הוא את עצמו.
דומני שזו אולי השאלה הראשונה הקיומית שעל כל אדם יהודי לשאול את עצמו: האם אני בן חורין, האם יצאתי מהמצרים שלי?
אך, כנראה ששאלה זו אינה מספיקה והיא קשורה גם לשאלה של מתן חירות לאחרים התלויים בי, הרי כל הפסוקים בהם נאמר "וזכרת כי עבד היית" ובהם נאמר שה' פדה אותנו מתייחסים לזכירה זו כבעלת משמעות אתית. בעצם, התורה אומרת לנו שהחירות שלנו קשורה לחירותם של אחרים ולדאגה לכבודם.
אמת חשובה זו אינה תלויה בשום נסיבות היסטוריות, אלא יציאתנו ממצרים וסיפור היציאה בכל שנה ושנה וכל המצוות הקשורות ליציאת מצרים מהוות הזדמנות והזמנה לחשוב על חירותנו, על השליטה ללא צורך שאנחנו מפעילים על בני אדם או קבוצות הנתונים להשפעתנו.
דבר זה נכון במישור האישי, החברתי, החינוכי והפוליטי בכל דור ודור עבור כל אדם ואדם ועבור כל עם ועם וכעם סגולה, אנו מצווים להזכיר לעצמנו שהחובה 'לצאת ממצרים' היא עכשיו.
בלשונו של ה"שפת אמת", היציאה ממצרים (מהמצרים) היא תנאי לקבלת התורה.
ולוואי שנצליח השנה ובכל שנה להתמודד עם משימה זו.
חג שמח ומשחרר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה