אל תרגזו בדרך

אל תרגזו בדרך

אחרי שיוסף חשף את זהותו בפני אחיו וביקש מהם להביא את אביהם, הוא משלֵח אותם, מצייד אותם בעגלות טעונות במזון ובבגדים ואומר להם: "אל תרגזו בדרך".

פרשני המקרא בדורות שונים ניסו להסביר את משמעותה של "ברכת הדרך" הזאת.

רבי יצחק שמואל רג'יו, פרשן איטלקי מהמאה ה-19 כותב, בעקבות הרמב"ן:

"אל תרגזו בדרך – לשון פחד, ועניינו שלא יפחדו בדרך מן הלסטים בעבור שנשאו בר ולחם ומזון בימי בצורת, וכן בשובם עם כל רכושם, ויחשבו כי הוא המושל על כל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו, וממוראו ייראו הכל, לכן ילכו ויבואו לשלום"

הרשב"ם מפרש את המילה "תרגזו" באופן דומה, אבל מנמק בצורה אחרת, למה אינם צריכים לפחד, וזו לשונו:

"אל תרגזו - אל תיראו כלום בדרך מפני ליסטים, כי שלום לי מכל צד".

גם הרש"ר הירש הולך בדרך דומה:

"לכו לדרככם ברוח טובה, ואל תדאגו מפני העתיד לבוא"

מה עשוי להרגיע את הפחד? מוראו של יוסף? יחסי השלום הקיימים? האמונה והתקווה?

יתכן שכל אחד מהפרשנים הללו בחר בגורם המרגיע המוכר לו.

לעומתם, כותב אבן עזרא:

וטעם 'אל תרגזו' - שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו.

גם רש"י ואחרים חושבים שזה פשוטו של מקרא, אך רש"י מקדים ל"פשט" שני פירושים מדרשיים, בעקבות חז"ל במסכת תענית (י, ע"ב), וזו לשונו:

אל תרגזו בדרך - אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך.

דבר אחר: אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר.

ולפי פשוטו של מקרא יש לומר: לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר: על ידך נמכר, אתה סיפרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו.

שד"ל (איטליה, מאה ה-19) מסכם את ההוראות השונות של השורש "רגז" בכל המקרא ובוחר בפירושו של רש"י, על פי פשוטו של מקרא.

אם מתבוננים בהקשר הרחב של דברי יוסף, ניתן בעצם לראות רצף מסוים בין הרגשות השונים המתעוררים אצל האחים "בהתודע יוסף אל אחיו":

בתחילה (מה, ג): " וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו"

ההלם הראשוני והבהלה נובעים אולי מתערובת של חרדה, בלבול ורגשי אשם.

יוסף חש צורך להתייחס אל רגשי האשם ולהרגיע אותם (מה, ה-ז) :

"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם."

בעצם, מכירתי היתה מכֻוונת "מלמעלה" - אומר יוסף לאחיו.

אנו יכולים אולי להבחין אם כן בהלם וחרדה המתפתחים לרגשי אשם. תחושת האשמה עלולה בוודאי לעורר פחד מעונש וההאשמה ההדדית יכולה להיות תוצאה מהצורך להדוף את רגשמי האשם הכבדים על מכירת יוסף, ולכן ניתן לראות בפירושים השונים, מעבר להיבטים הלשוניים, התייחסות לנקודות שונות על פני הרצף.

מעניין לציין שרש"י בחר בפירוש המדרשי "אל תתעסקו בדבר הלכה" כפירוש ראשון ומועדף.

אמנם, רש"י קבע ש"אין מקרא יוצא מדי פשוטו" (רש"י בראשית לז, יז), אך לעתים הוא מקדים, כפי שהוא עושה כאן, פירוש מדרשי לפשוטו של מקרא. הוא עושה זאת כנראה כי הוא מעריך שמה שעלינו ללמוד מדרשת חז"ל על פסוק זה הוא המסר החשוב יותר.

מחד גיסא, נותר לנו להבין את דברי רבי אלעזר (במסכת תענית י, ע"ב) המובאים בפירוש רש"י ומאידך גיסא, להתבונן במשמעות הבחירה הפרשנית של רש"י לפסוקית זו.

מהו הקשר בין עיסוק בדברי הלכה ורוגזת הדרך?

בפירושם על התלמוד מצביעים רש"י ואחרים (המאירי למשל) על הצורך להתבונן בדרך ועיסוק בדבר הלכה עלול לגרום לתעייה בדרך. בעלי התוספות מעמידים מול דרשה זו מדרש אחר המצביע דווקא על הסכנה להפסיק לעסוק בהלכה וכותבים: 'אל תפסיקו מדבר הלכה'. גם הגמרא עצמה מביאה מאמר בשם רבי אלעי הסותר לכאורה את מאמרו של רבי אלעזר ומנסה לפשר בין שתי העמדות המנוגדות.

המהרש"א, והרב עדין שטיינזלץ בעקבותיו, מצביעים על הסכנה האפשרית של מריבה הנובעת ממחלוקת הלכתית, ואכן לעתים אין לזלזל באפשרות שמחלוקת בענייני הלכה תישא אופי אישי, תושפע מהיבטים לא עניניים ותשפיע על מערכת היחסים בין בעלי המחלוקת. בתלמוד, סופם הטרגי של רבי יוחנן וריש לקיש ונידויו של רבי אליעזר הגדול בסיפור "תנורו של עכנאי" מהווים דוגמאות לאפשרות זו. לא חסרות דוגמאות נוספות בהיסטוריה היהודית בכל הדורות; סיפורו של עגנון "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" מהווה תיאור ספרותי מובהק לסכנה זו.

אמנם, ידועה לנו הברייתא, המשמשת כתפילה וכפתיחה לקדיש דרבנן המצהירה כי "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", אך יש להניח כי ברייתא זו מתארת מצב רצוי שאינו מתממש תמיד.

לכן אומר רבי אלעזר - אולי אותו רבי אלעזר (בן פדת?) המציב את האידיאל : תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שניסה לפייס ולהרגיע ללא הצלחה את רבי יוחנן אחרי מותו של ריש לקיש, תלמידו-חברו האהוב , בדרך – אל תתעסקו בדבר הלכה. בדרך יש צורך בהליכה ביחד, ויש להימנע מיצירת מתחים מיותרים שדיון הלכתי עלול לייצר. מתחים אלו עלולים לפגוע באפשרות של הליכה ביחד והגשמת מטרה משותפת.

מהו אם כן הקשר בין מאמר מדרשי זה להנחיה שיוסף נתן לאחיו? האם חז"ל באמת חשבו שאחי יוסף היו בחורי ישיבה שמתפלפלים ב"תוספות קשה"?

דומני שרבי אלעזר הבין שבכל דור ודור הסכנה הגדולה ביותר נובעת מויכוח "בענייני הלכה", כלומר מדיון בו כל צד משוכנע בצדקת עמדתו ואינו מסוגל לשמוע ולקבל כל עמדה אחרת, בעיקר כאשר הסוגיה הנידונה נחשבת לעקרון שלא ניתן להתפשר עליו.

לכן, רש"י בפירושו המדרשי מוציא אמנם לכאורה את הנחית יוסף לאחיו מהקשרה "ההיסטורי" הקונקרטי, אבל הופך את המריבה האפשרית בין האחים כהתחשבנות "על פי דין תורה" על גודל האשמה.

ידוע לנו ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". ויכוח על "צדק" כאשר כל צד בסכסוך משוכנע בצדקתו המוחלטת, בעיקר כאשר לסכסוך יש היבטים דתיים, אינו יכול להוביל להליכה משותפת ולפתרון בעיה משותפת.

וכפי שביטא זאת המשורר יהודה עמיחי (בשירו 'המקום שבו אנו צודקים')

מן המקום שבו אנו צודקים,
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.
ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.