יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

נחמו?

נחמו?


מורי ורבי, הרב דניאל אפשטיין נוהג לצטט מדי פעם את דברי פרנץ רוזנצווייג שפרשת השבוע היא מעין איגרת אישית שנשלחת אלינו מדי שבוע ופוגשת אותנו במקום בו אנחנו נמצאים באותה עת.

לפני חמש שנים, בגיליון לפרשת ואתחנן – שבת נחמו שהתפרסם בתקופת מלחמת לבנון השנייה, התייחסתי למושג הנחמה. תוך כדי התבוננות במופעים שונים במקרא, התברר שלפחות שני פרשני המקרא מהמאה ה-19 הרש"ר הירש בגרמניה ורבי יצחק שמואל רג'יו בצפון איטליה התייחסו בפירושם למשמעות הכפולה ואף הסותרת לכאורה של השורש נ.ח.ם.

בדברינו אז, הזכרנו את שני המופעים הסמוכים זה לזה בפרשת בראשית:

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (בראשית פרק ו, ה-ז) :

לעומת:

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'. (בראשית פרק ה, כט).

הקב"ה, כביכול, מתנחם, כלומר מתחרט על בריאת האדם ולמך, אביו של נח, מתנחם, כלומר מוצא נחמה בלידתו של נח, לגביו נאמר שהוא 'מצא חן בעיני ה'.

יחד עם זאת, בעברית עכשווית, אנו משתמשים בשורש "נחם" רק במובן של נחמה, ולא במשמעות של חרטה.

כאשר אנו עוסקים ב"ניחום אבלים" הנוסחים השגורים בפינו הם: "המקום ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים" או "תנוחמו מן השמים".

והרש"ר הירש (בראשית ה, כט) מבהיר לנו את דו המשמעות ואת המכנה המשותף בין המשמעויות:

"לשורש זה יש משמעות מיוחדת במינה: הוראת "נַחֵם" בלשון פעל: להביא תנחומין.

משמעות אחרת: לשנות ההחלטה ביחס לעתיד.

משמעות שלישית: להתחרט על מה שנעשה; כך 'אין איש נחם על רעתו' (ירמיהו ח, ו), 'אחרי שובי נחמתי' (שם לא, יח).

הוראת היסוד: לשנות את דעתו, ומכאן ההוראות: חרטה ושינוי החלטה. גם הנחמה משנה את הרגשת הלב ביחס למאורע שאירע...'נחם' דומה ל'נח' – הנִחָם חוזר בו ופונה לכיוון אחר, הוה אומר: הוא הופך את כיוון תנועתו; ומכאן גם 'הנחם' בהוראת חרטה: גם המתחרט חוזר בו מן הדרך שהלך בה עד כה. ומכאן גם הוראת 'נחם': מי שעבדה לו אבדה, ילך וינוע כדי למלא את חסרונו; משקיבל תנחומין, הרי הוא בא אל המנוחה; הנחמה תניח את דעתו, תמלא את חסרונו, ותשקיט את המיית לבבו."

בסיכום הדברים, גם התייחסנו להסתכלות האופטימית, האחרת, של רבי עקיבא, כאשר, לעומת התנאים האחרים שהלכו אתו שבכו לנוכח שועל שיצא מבית קודש הקדשים אחרי חורבן הבית, הוא צחק, מתוך אמונה שגם הנבואה על תחיית העיר השוממה והעזובה ('עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם') תתקיים.

כתבנו אז: תגובתו השונה של רבי עקיבא ויכולתו לנחם את עמיתיו התנאים, קשורה אולי ליכולתו להתנחם, כלומר להתבונן במציאות בצורה אחרת, לקחת בחשבון לא רק את המציאות הסטטית, אלא גם את האפשרות שמציאות זו תשתנה. יכולתו של רבי עקיבא לראות את המציאות בצורה דינמית נובעת מגישתו למציאות ההיסטורית כאל טקסט מתפתח ומשתנה.

נראה לי שבעניין זה ניתן לשאול שאלה נוספת, והיא: מה מאפשר לאדם לאמץ סוג זה של התבוננות והאם הדבר אפשרי בכל מקרה, או שמא יש מצבים לגביהם אין אפשרות להתנחם?

אנו זוכרים את תגובתו של יעקב אבינו כאשר אחי יוסף הראו לו את כותנת יוסף המוכתמת בדם:

"וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה, וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו." (בראשית לז, לד-לה)

ורש"י מפרש את סירובו של יעקב להתנחם בעקבות מדרש בראשית רבה:

" וימאן להתנחם - (ב"ר) אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי."

הנחת המדרש היא כנראה שיש "גזירה" משמים, דהיינו מנגנון שאינו תלוי באדם עצמו, מעצם טבעו, שעוזר לו להשלים עם המוות ו"מנגנוןן" זה אינו פועל כאשר האדם שמאבלים עליו אינו מת באמת.

כאילו הסופיות (המודעת או זו שאינה מודעת) עוזרת לנו להשלים עם אירועים ומצבים קשים.

תובנה זו של בעל המדרש שאומצה על ידי רש"י היא מעניינת ופרדוקסלית, כי אם נאמץ אותה וננסה לקרוא אותה, בעקבות רוזנצווייג כאיגרת המופנית אלינו היום, במישור האישי, אך גם הקולקטיבי, 6 שנים אחרי ההתנתקות מחבל עזה ו-5 שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, או אפילו כאשר בימים אלו מתמודדת החברה הישראלית עם בעיות מדיניות לא רק בזירה האזורית והבין-לאומית, אלא גם עם משברים רציניים בתחום החברתי והמוסרי ומספיק לקרוא את כותרות העתונים כדי להיווכח בכך, יש לכל אחד מאיתנו כיחיד או כציבור את האפשרות לבחור בין שתי עמדות:

א. להסתכל על המצב כאילו הוא בלתי הפיך, ולקבלו כ"גזירה" משמים, דהיינו "לנצח נאכל חרב" – הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים והעולם הערבי אינו ניתן לפיתרון; הפערים החברתיים הם בלתי נמנעים ויש להשלים איתם; אין כסף בקופה הציבורית כדי לדאוג לדיור סביר במחיר מתקבל על הדעת או לרפואה ציבורית וכו'. האם קבלה זו "מנחמת"? הם השלמה עם מצב מדאיג מהווה נחמה?

ב. דווקא רבי עקיבא שאינו משלים עם מצב קיים ואינו רואה אותו כגזירה בלתי הפיכה הוא המנחם, בזכות אפשרותו לראות את ה"מת" כ"חי" באופן פוטנציאלי. ולכן, אי השלמה עם המצב היא המאפשרת לו להתנחם ולעזור לאחרים לראות לא רק את המצב העכשווי, אלא את האפשרות לשינוי, וזאת בזכות התקווה והאמונה.

רש"י, בעקבות מדרש רבה, מפרש את דברי יהודה "ונחיה ולא נמות" (מג , ח) בעקבותם מסכים יעקב לשלוח את בנימין עם האחים כקשורים לרוח הקודש, וזו לשונו:

"ונחיה - נצנצה בו רוח הקודש - ע"י הליכה זו תחי רוחך, שנאמר "ותחי רוח יעקב אביהם".

ועל המילם "ותחי רוח יעקב אביהם" (מח, כז), כותב רש"י: " ותחי רוח יעקב - שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו."

כלומר, "רוח הקודש" עזבה את יעקב כאשר חשב שיוסף נטרף ע"י חיה רעה רבי עקיבא ניחן ב"רוח הקודש" כאשר הוא מסוגל לראות בתוך מציאות עגומה ומייאשת לכאורה.

מכיוון שאין לנו נביאים ואין לנו כל מידע המגיע אלינו "מאחורי הפרגוד", אנחנו נמצאים במצב של אי וודאות מתמדת ולכן כדי להתנחם, באופן פרדוקסלי, אל לנו להתייחס , דוגמת יעקב אבינו לחי כאל מת, דבר שלא יאפשר לנו להתנחם, אלא לאמץ את גישתו של רבי עקיבא, המאפשרת לנו להתייחס גם אל מה שנראה על פניו כ"מת" וכחסר תקווה כאל "חי", וכדי לעשות זאת יש צורך בהסתכלות אחרת, ב"רוח הקודש", שהיא כדברי הרמב"ם (מורה נבוכים ב, מה) הדרגה הראשונה בדרגות הנבואה, אליה יכול כל אדם להגיע בנסיבות מסוימות:

"הראשונה בדרגות הנבואה היא שמלווה את האדם סיוע אלוהי המניע אותו וממריץ אותו למעשה טוב גדול בעל ערך, כגון לחלץ ציבור של אנשים מעולים מידי ציבור של אנשים רעים, או לחלץ אדם מעולה גדול, או להשפיע טובה על אנשים רבים. והוא ירגיש בנפשו מניע ודחף לפעול. זה קרוי רוח ה', ועל האדם שמלווה אותו מצב זה אומרים: 'צלחה עליו רוח ה'' או 'לבשה אותו רוח ה'' או 'נחה עליו רוח ה'' או 'היה ה' עִמו' וכיוצא באלה הביטויים. "

רוח ה' אמורה להפיח בנו תקווה ואמונה בעתיד טוב יותר, אך גם מאפשרת לנו לפעול למען עתיד טוב יותר ואולי גם תובעת זאת מאיתנו.

אין תגובות: