יום שבת, 1 בנובמבר 2008



RESPONSA RTF

אברהם, לוט, הכנעני והבטחת הארץ.

אברהם אבינו ולוט אחיינו התחילו את מסעם ביחד, ככתוב: "וילך אתו לוט" (בראשית י"ב, ד). ניתן להבין מההליכה המשותפת שלוט בתחילת דרכו הצטרף לאברהם וקשר את גורלו וייעודו לגורל דודו, אשר הלך בעקבות צו הא-ל מארצו וממולדתו אל ארץ לא נודעת.

התורה ממעטת לספר לנו מה אפיין את לוט ובאיזו מידה הפנים את החזון בעקבותיו היה מוכן אברהם לעזוב את המוכר לו ולבנות תרבות חדשה, תרבות של אמונה וחסד.

לוט התלווה לאברהם במסעו מחרן לארץ כנען, כנראה הצטרף לירידתו למצרים, בעקבות הרעב ששרר בארץ וחזר אתו לארץ כנען, כאשר שניהם צברו רכוש גדול (בר' י"ג, ב-ה).

לאברהם יש , כביכול, בן-לוויה נוסף במסעו. בכל תחנה, קיים קשר בין אברהם לבין הקב"ה, לעתים בצורת התגלות של ה' אל אברהם, לעתים בצורת בניית מזבח על-ידי אברהם "לה' הנראה אליו". ה' הוא המעניש את פרעה על שלקח את שרי, אשתו-אחותו של אברהם ובעקיפין גורם לחזרתו של אברהם לארץ. לוט לא היה שותף לקשר בין ה' לאברהם.

עם חזרתם לארץ, אנו עדים לתפנית ביחסים בין לוט לאברהם (פסוקים ו'-י"ב). תפנית זו מסתיימת בהפרדה ביניהם, כאשר כל אחד הולך לדרכו. בקריאה ראשונה, פשטנית נראה שהצפיפות לא אפשרה להם להתקיים אחד ליד השני.

רש"י, בעקבות חז"ל בבראשית רבה, מאיר את המתח בין "רועי מקנה אברם" לבין "רועי מקנה לוט" באור שונה, וזו לשונו:

"'ויהי ריב': לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים: נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר 'והכנעני והפרזי אז יושב בארץ' ולא זכה בה אברם עדיין (ב"ר) "

( רש"י על בראשית פרק יג, פסוק ז)

הויכוח בין רועי אברם –שכנראה הפנימו את ערכיו ונשמעו להנחיותיו – לבין רועי לוט מתנהל לפי התפיסה הזו, במישור הערכי.

יש כאן שתי הבנות שונות של ההבטחה הא-לוהית, ויתכן שהבנתו של אברהם מושפעת מהקשר הממושך והישיר עם הא-ל.

לוט, ובעקבותיו רועי מקנתו, מבינים הבטחה א-לוהית זו כדבר מוחלט ממנו ניתן להפיק רווחים וכוח, הניתן למימוש מיידי והדוחה כל שיקול אחר; על-פי תפיסה זו, אין להתחשב במציאות או בשיקולים מוסריים העומדים בסתירה למימוש מיידי של ההבטחה, כאן ועכשיו, כי הרי ההבטחה הא-לוהית דוחה הכל ועומדת מעל הכל.

לעומתו מבין אברהם – ובעקבותיו, רועי מקנתו – שיש להבחין בין הבטחה לבין מציאות וששיקולים מוסריים לעולם אינם נדחים מפני ההבטחה הא-לוהית, כי א-לוהי אברהם הוא "שופט כל הארץ" ולכן, לא ייתכן ש"לא יעשה משפט".

אברהם חש, לצד הכרת התודה על ההבטחה שניתנה לו, חרדה עמוקה לנוכח מימושה של ההבטחה.

כאשר מגיע אברהם לאלון מורה, נראה ה' אליו ומבטיח לו שיתן לזרעו את ארץ כנען; אברהם מגיב בבניית מזבח ל"ה' הנראה אליו" ורש"י, בעקבות המדרש, מפרש: "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל", כלומר תגובה דתית של הכרת תודה. (י"ב, ז)

בפסוק הבא (י"ב, ח), מוזכר שאברהם בונה עוד מזבח, וכאן מפרש רש"י, שוב בעקבות המדרש:

"'ויבן שם מזבח': נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם.

(רש"י בראשית פרק יב, פסוק ח)

אברהם מבין שלמרות ההבטחה הא-לוהית, עלולים בניו לעוות את המשמעות המוסרית של הבטחה זו, ולהיגרר אחרי מעשים הנובעים מיצרים המתעוררים בעת כיבוש הארץ (עכן) והמזבח השני אותו הוא בונה, מבטא חרדה זו ומביע תקווה ותפילה שבסופו של דבר, יהיו ראויים להבטחה (אכן, בין בית -אל ובין העי, התרחש הארוע של עכן בעת כיבוש הארץ).

גם כאשר הארץ הובטחה לאברהם פעם נוספת, בברית בין הבתרים, שואל אברהם: "במה אדע כי אירשנה?" ומפרשי התורה, רמב"ן ורבי עובדיה מסולפרינו, ה"ספורנו", מפרשים:

"במה אדע, כי אולי יחטאו הבנים ולא יזכו לירש" (ספורנו בראשית פרק טו פסוק ח)

ולכן אמר 'במה אדע כי אירשנה': ואינו כשאלת "מה אות" (מ"ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה, ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם 'רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד, ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה' (ירמיה יח ז), והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים. (רמב"ן בראשית פרק טו פסוק ז)

אברהם חושש, אם כן, שמימוש ההבטחה תלוי במעשיהם של בניו ולכן הוא מודאג. ההבטחה מקבלת חיזוק על-ידי הברית, כאשר גם הברית הזו משמעותה הדדיות, כפי שמפרש רש"י:

"והקימותי את בריתי: ומה היא הברית? להיות לך לא-להים.

לאחזת עולם: ושם אהיה לכם לא-להים. (רש"י בראשית י"ז, ז-ח)

כלומר, גם ההבטחה על-ידי הברית איננה תעודת ביטוח או מסמך של רישום בטאבו. קיום הברית בין הקב"ה לבין זרעו של אברהם מותנה ב- "להיות לך לא-להים". אמנם, יש הטבעה של הברית במסורת העוברת מדור לדור על-ידי ברית המילה, שהיא "בריתו של אברהם אבינו" אבל האחוזה, שהיא, במישור הרוחני, אחוזת עולם איננה פרס אלא עוגן מציאותי, המאפשר מימוש של חזון רוחני ומוסרי – "ושם אהיה לכם לאל-הים".

לוט, כאמור, איננו שותף לחזון זה, כדברי רש"י, בעקבות המדרש: ( רש"י על בראשית י"ג, י"א)

"ויסע לוט מקדם": הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: 'אי אפשי לא באברם, ולא באל-היו'.

היעדרו של א-לוהי אברהם ממסעו של לוט, שופט כל הארץ, א-לוהי החסד הוא הגורם לתפיסתו הקונקרטית והמוחלטת של ההבטחה הא-לוהית על-ידי לוט.

אברהם יודע להבחין בין ההבטחה בה הוא מאמין, הבטחה המותנית בברית, לבין האפשרויות המעשיות והמוסריות למימושה של הבטחה זו וחרד מאד מהסכנות האפשריות הכרוכות בהפיכת ההבטחה למציאות ממשית.

הדרך היחידה, בסיפור המקראי, להתמודדות עם קונפליקט זה המוצעת על-ידי אברהם היא "הפרד נא מעלי". ייתכן שאברהם הבין שאותה ארץ לא יכלה 'לשאת אותם לשבת יחדיו' ושהמריבה, כלומר הקונפליקט האידיאולוגי העמוק בין שתי התפיסות איננו מאפשר את המשכו של המסע המשותף, ועלול חלילה להתדרדר למלחמת-אחים עקובה מדם, ולכן ההפרדה היא הפתרון האפשרי המאפשר לכל אחד מהם ללכת בדרך בה הוא מאמין.

הפרדה זו מאפשרת לבחון את התוצאות האפשריות של הדרכים השונות של לוט ושל אברהם:

בסופו של הסיפור מגיע לוט לסדום, עיר של אנשים רעים וחטאים ונזקק לעזרתו של אברהם כדי להצילו. הארץ כולה, גם חלקו של לוט, הובטחה לאברהם, שידע לקיים את תנאי הברית.

סיפור זה, בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים", מאפשר התבוננות מעמיקה ונוקבת בהבחנה החשובה שקיימת אצל אנשי אמונה בין הבטחה א-לוהית לבין מציאות מוחשית, בה יש להתחשב בערכי מוסר, המהווים חלק חשוב של הבטחה זו. כמו-כן, ייתכן שלא מתאפשר דו-קיום בשלום בין "רועי מקנה אברם" לבין "רועי מקנה לוט", ולכן כדי לא להגיע לשפיכות דמים (כדוגמת קין והבל, ע"פ המדרש שמתאר את המחלוקת ביניהם כבעלת אופי רוחני) יש להיפרד לשלום או למצוא דרך אחרת של יישוב הסכסוך בדרכי שלום. לצערנו, מה שארע במוצ"ש פרשת לך-לך תשנ"ו ממחיש זאת בעליל.



2 תגובות:

Chanie and Aytan אמר/ה...

זה מעלה מחשבות רבות
קודם כל, ואולי הכי חשוב אני לא כ"כ מבין כיצד אפשר להציע שיש לאפשר ואפילו להמליץ על שבר בעם ישראל. כן, יש שנאה; כן היה אדם שהוא בעצמו גרם לקרע ושבר ואולי קיבל תימוכין וסיוע מאחרים אבל אל לנו להעמיק קרע זה ובמיוחד סביב התאריך של אותו יום מר - זה זמן לעבוד לקראת פיוס ולדאוג שכל עם ישראל יש להם חלק בנחלת אברהם! אני נסלד כל שנה מהנסיונות של התקשורת לראיין ולדבר על כל מיני דברים סביב אותו אדם מתועב בימים אלה ואני באמת מאמין שכל זה רק מעמיק את הקרע ומוסיף ללהבות של שנאה מכל הכיוונים.

לגבי עצם הדבר תורה - אני חשוב שהקריאה אודות הבדלים בין לוט ואברהם הם נכוניים - לוט כאדם שלא מבין את הא-ל בכל תכונותיו מניח כמובן מאיליו שהוא ורק הוא יזכה לישיבה בארץ למעט כל בן אדם אחר.
אברהם לעומת זו בהכרת הא-ל כדמות שפועלת בעולם כולו מבין שיש אפור בעולם וסיכויים וסיכונים בכל החיים לדורי דורות ושום דבר לא עומד לנצח נצחים.

זה אירוני שלפי דבריך דווקא האדם שיותר "קרוב" לא-לוקים הוא זה שפחות סומך ומניח את עתידו בנחלת ה', כאשר האדם שרחוק מה' או שאין לו פקפוקים או שהוא באמת לא מבין את רעיון של ברית והבטחה.

אני חייב לומר שההנחה הנמצאת לאורך הדבר תורה לא יושב אצלי במאה אחוז. אתה כותב כאילו שהשמאל - שמוכן לוותר על הארץ - האברהמי (הנאור?) הוא הולך בדרכו של אברהם - אמונה לצד חסד והבנה שה' הוא שופט כל הארץ, כאשר הימין הקיצוני הוא לוט - הפזיז וחסר ראייה של תמונה בהירה של מעשה הא-ל בעולם. אם נוציא את הקצה ממש שתמכו ואולי עוד תומכים ביגאל עמיר אני מרגיש שבנית מצב של עליונות מסוימת שהיא לא הוגן כלפי ציבור רחב ואפילו מגוון מאוד שיש בו לפעמים לא מעט אברהם במובן החסד אפילו כלפי לא יהודים - שאולי זה לא 'מופיע' בתקשורת אבל היא בדואי קיימת. לומר שלצד אחד יש את הזכות לאברהם ולצד השני אין, יש בזה קצת יוהרא. לומר ששופט כל הארץ ייחשב בפלישתנאים שרוצים מדינה משלהם(כך אני הבנתי את רמזך) אבל לא יהיה השופט של החמאס ואחרים המחפשים את סופינו היא גם ראייה קצת צרה. בנסיון לומר שאי אפשר לומר שצד אחד פועל בשם ה', קצת אחזת בשם ה' לטובת הצד השני, גם אם יש nuance שלפיו אנו לא יודעים את העתיד בעולם ה'.

נדמה לי שהגבתי מספיק. אני כותב את דבריי רק מתוך כבוד ורצון לקיים דיון אמיתי. כמו שאתה יודע אני מאוד מעריך ומחשיב את לימודך ועמודתיך ההלכתיים, התורניים, הכללים וכו' אבל כאן הרגשתי צורך להגיב יותר.
הלוואי שדרך שיחה זו נוכל להוסיף נדבך אפילו הכי קטן לעוד הבנה במיוחד בימים טעונים אלה.

איתן

הגיגים פנחסיים אמר/ה...

שלום לך איתן יקירי,
תודה רבה על תגובתך המעניינת, המעוררת מחשבה.
דבריך גם מאפשרים לי להבהיר את כוונתי, וגם את מה שאני חושב היום על הדברים שכתבתי לפני כמה שנים.
אני בוודאי מסכים אתך שיש צורך בהידברות, בפיוס ולא בהעמקת השסע, חלילה. אני גם יותר ממסכים אתך שאין לאף קבוצה מונופול על "אברהמיות"; חלק מחבריי הטובים וגם ממכריי שאני מוקיר, אינם מסכימים לחלק מדעותיי והם אנשים טובים, גומלי חסדים, ממש מזרעם של אברהם אבינו.
התייחסתי לא לאנשים אלא להשקפת עולם "אברהמית" לעומת השקפת עולם "לוטית" ובני אדם כידוע הם מורכבים יותר.
אני בוודאי מסכים איתך שההתמקדות ברוצח איננה רלוונטית ומפספסת את העיקר; יחד עם זאת, דומני שהאידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, המעוגנת בתפיסה דתית, איננה עניין שבשוליים ואם כי אולי יש רק מיעוט מבין האנשים הדוגלים בה התומכים ברוצח ומזדהים אתו, התופעות האנטי-דמוקרטיות וביטויי שטנה והסתה כלפי ערבים ו"שמאלנים" כבר אינם תופעה שולית; אני מציע שתעיין בכמה מגיליונות "שבת בשבתו" ותיווכח, לצערי, שנגע הגזענות והשנאה פשה בחלקים רבים.
בידידות,
פנחס