האם חלפה הסכנה?
פנחס לייזר
לעתים, כאשר אדם או חברה עוברים אירוע טראומטי, מהווה האירוע הקשה "חיסון" מפני הישנות אירוע דומה בעתיד. לעומת זאת, יש מצבים בהם נפרץ מחסום כאשר קרה פעם דבר שהיה נחשב בעבר כבלתי מתקבל על הדעת ואז, הופכת הסבירות להישנות האירוע בעתיד גבוהה יותר.
הרמב"ם (הלכות תשובה ב, א) מגדיר את הקריטריון לתשובה גמורה וזו לשונו:
"אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ומכישלון כוח"
יתכן, אם כן, שהאירוע הטראומטי יכול להוות גורם מחסן, כאשר החברה בה התרחש האירוע עברה תהליך של תשובה.
והשאלות המתבקשות הן:
- האם רצח רבין, שהיה ללא ספק אירוע שזעזע את הרוב המכריע של תושבי המדינה, עורר תהליך של התבוננות וחשבון נפש?
- מי צריך לעשות חשבון נפש?
כל מי שעיניו בראשו, מתבונן בכתובות על הקיר (תרתי משמע) ומקשיב להתראות של גורמי ביטחון, אינו יכול להתעלם מהתחושה שמה שנתפס לפני עשור כבלתי מתקבל על הדעת, הוא אפשרי ואף סביר. שפת המחאה הפוליטית אלימה לא פחות מאשר לפני עשור והאיומים על חייהם של אנשי ציבור הלוקחים אחריות על החלטות שאינן לרוחם של כמה אנשים מצביעים על אווירה אלימה ובלתי סובלנית בשיח הציבורי הישראלי. לכן, לצערנו, יש להניח שסקר על הסבירות של רצח פוליטי נוסף במדינת ישראל יניב תוצאות לא מעודדות.
מי, אם כן, צריך לעשות חשבון נפש?
בגמרא (בבלי יומא כ"ג, ע"א) מסופר על כהן שנרצח בעזרה מתוך "להט דתי" ותחרות על מילוי תפקיד בתרומת הדשן מעל המזבח, וזו לשון הגמרא:
"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש.
קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו - נטל סכין ותקע לו בלבו.
עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר (דברים כא): 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך' - אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות?
געו כל העם בבכיה.
בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, וע
ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים."
ניתן לראות בשאלתו הנוקבת של רבי צדוק "על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרה?" שאלה רלוונטית ואקטואלית ביותר. האם האחריות על מה שקורה גם מחוץ לבית המדרש על ידי חובשי בית המדרש רובצת לפתחו של בית המדרש ואז רצוי שבית המדרש יתבונן באווירה השוררת בו או שמא "העיר", דהיינו האווירה ברחוב היא זו המשפיעה גם על בית המדרש?
מעניין לראות שאין תשובה חד-משמעית בגמרא לשאלתו של רבי צדוק; לא נאמר שה"עזרה" מטילה את האשמה על ה"עיר" ולהפך. העם כולו גועה בבכיה.
על פניו, בשלב הראשון, כולם מזועזעים ממה שאירע בין כתלי העזרה, ומרגישים אשמה ואחריות.
יתכן שהיה קורה דבר דומה בחברה הישראלית – או לפחות ברובה – אם לא הייתה מתגברת הנטייה להאשים את ה"אחר" (בעקבות אמירתו הידועה של הפילוסוף הצרפתי סרטר: "הגהנום – אלו האחרים"). אך, עוד לפני תום ימי השבעה, התחיל כל "מחנה" להאשים את זולתו ולכפות עליו חשבון נפש.
יתכן שבאמצעות אי-מתן תשובה, הגמרא מלמדת אותנו שאין תשובה חד-משמעית לשאלתו של רבי צדוק. אולי כל יחיד וכל קבוצה חייבים להתבונן בעצמם ולבדוק מה היתה תרומתם למה שאירע ומה הם יכולים לעשות כדי למנוע את הישנותו.
יתכן שבגמרא יש רמז נוסף לאווירה ציבורית שאפשרה את הרצח: סדר העדיפויות הערכי והדתי.
האבא של הנרצח "מציל" את הסכין שטרם נטמאה, מכיוון שהוצאה מגופת בנו, לפני שיצאה נשמתו, והגמרא מסיקה ש"טהרת כלים" חשובה בעיניהם יותר משפיכות דמים.
יתכן שעלינו כציבור דתי וחילוני, בעלי השקפות פוליטיות שונות, לבחון מחדש את סדר העדיפויות הדתי והערכי שלנו; האם באמת הימנעות משפיכות דמים נמצאת בראש דאגותינו?
האם נוכל, במידה ויתרחש עוד רצח פוליטי חלילה, לרחוץ בניקיון כפינו ולהצהיר, בלב שלם: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה