ולא ידע איש את קבורתו

"ולא ידע איש את קבורתו"

פנחס לייזר

החג האחרון בחגי תשרי המכונה "זמן שמחתנו" מסתיים ב"עצרת", ומאז שקהילות ישראל אימצו את המחזור השנתי (במקורו: הבבלי)  של קריאת התורה, הפך חג זה ל"שמחת תורה", שיא של שמחה, המאופיין במנהגים רבים הבאים לתת ביטוי לאותה שמחה. מעניין לציין שדווקא ברגעים אלו, כאשר אנחנו מעלים לתורה את "חתן התורה", אנחנו קוראים את הפסוקים המתארים את מותו וקבורתו של משה בפרק דרמטי וקצר המתאר את עלייתו של משה רבנו להר נבו, את פטירתו וקבורתו והסיפור מסתיים עם מותו של הגיבור הראשי ומכאן ואילך מתחיל סיפור אחר; סיפור כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל המתואר בספר יהושע. בשמחת תורה, העולה לפרשה זו מכונה "חתן תורה".

מעניין להתבונן בפרק ל"ד, פסוק ו':

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

:

חלקו הראשון של הפסוק מתאר לנו את מקום קבורתו של משה ובחלקו השני מספרת לנו התורה שאיש אינו יודע היכן קבור משה  (כולל משה בעצמו, לדברי חז"ל בספרי ובמסכת סוטה!!).

פרשנינו הראשונים, החל מחז"ל התמודדו עם הבעייתיות שבפסוק זה בצורות שונות:

התלמוד במסכת סוטה מתייחס לפרדוקסליות שבפסוק מבלי לתת לה הסבר, וזו לשון הגמרא:

"ויקבר אותו  בגיא  בארץ  מואב  מול בית פעור'- אמר רבי ברכיה: סימן  בתוך  סימן,  ואפילו הכי (למרות זאת) ' ולא ידע איש את קבורתו'." (בבלי סוטה  יג, ע"ב)

רבי חזקיהו בן מנוח,  בעל פירוש חזקוני , מפתֵח קריאה זו של חז"ל  לכדי הסבר, וזו לשונו:

"ויקבר  אתו  בגי - שלשה סימנים נתנו במקום קבורתו של  משה  שאמר  בגי, ובאי זה גיא? בארץ מואב, ובאי זה  מקום? מול בית פעור, ואפילו הכי לא ידע איש את קבורתו, ללמדך שלא קברו איש." "(חזקוני דברים לד, ו)

התפיסה שאיש לא קבר את משה מקבלת חיזוק מהעדר ציון נושא מוגדר לפועל ויקבור. עמימות זו אפשרה לחז"ל (דעתו של רבי ישמעאל בספרי נשא לב) ולאבן עזרא לפרש שמשה קבר את עצמו. לעומתם ,  טוען רש"י שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קבר את משה (גם זה בעקבות חז"ל).

מובן שאין אפשרות להבין אף אחת מתפיסות אלו כפשוטן ואכן, רבי עובדיה מסולפרינו, בעל פירוש ספורנו, מוסיף:

"אם הוא קבר את עצמו כדברי קצתם ז"ל, עשתה זאת נפשו הנבדלת, כי הוא מת בהר ראש הפסגה."

יש כאן הבחנה ברורה בין משה, בשר ודם לבין "נפשו הנבדלת".

עמימות זו סביב מותו וקבורתו של משה אפשרה  את קיומה של דעה בחז"ל, הטוענת כי משה לא מת וזו  לשון הגמרא (בבלי סוטה י"ג, ע"ב):

" תניא:  רבי  אליעזר  הגדול אומר: שנים עשר מיל  על  שנים  עשר  מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע  ואומר  וימת  משה ספרא רבה דישראל ויש אומרים  לא  מת  משה;  כתיב  הכא (כתוב כאן) 'וימת שם' וכתיב התם  {שמות  לד}'ויהי  שם  עם  ה''  מה להלן עומד ומשמש,  אף  כאן  עומד  ומשמש." גם כאן יש להניח שחז"ל מתכוונים ל"נפשו הנבדלת" של משה ולא למשה "בשר ודם".

נראה לי שהעמימות שנוצרה סביב מותו, קבורתו ומקום קבורתו של משה בסיפור המקראי, אצל חז"ל ופרשנינו, יוצרת אווירה מיוחדת ובאה ללמדנו כמה דברים חשובים, עליהם ננסה לעמוד בהמשך.

פרשנינו הראשונים והאחרונים התמודדו עם שאלת מקום קבורתו של משה בדרכים שונות.

התלמוד במסכת בסוטה (יד, ע"א), על-פי גרסת הב"ח, מביא את הטיעון הבא לשאלה "מפני מה נסתתר קברו של משה?", וזו לשון גרסה זו:

"א"ר חמא בר חנינא: מפני מה נסתתר  קברו  של  משה? מפני  שידע הקב"ה שעתיד בית המקדש לחרב וישראל יגלו מארצם, שמא יעמדו באותה  שעה  בבכי  ותחנונים  על  קברו  של  משה, ויאמרו  לו: משה רבינו, עמוד בתפילה בעדינו, ויעמוד משה  ויבטל  הגזירה.

על-פי תפיסה זו, רצה הקדוש ברוך הוא למנוע מבני ישראל לעורר את רחמיו (של משה, של הקב"ה בעצמו?) על-ידי הפיכת קברו למקום תפילה.

רבי משה טייטלבוים מאיהל, פרשן חסידי בעל הפירוש "ישמח משה" מפרש גמרא זו בצורה מעניינת באמצעות סמיכותה לפסקה הבאה בגמרא וזה לשונו:

"…   ואמר  ר'  חמא בר חנינא: מה דכתיב (דברים יג, ה) 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' - וכי אפשר להלוך אחר השכינה? אלא הלוך אחר מידותיו, מה  הקדוש ברוך הוא מלביש  ערומים,  שנאמר  (בראשית ג כא) 'ויעש לאדם ולאשתו וכו',' אף אתה הלבֵש ערומים.  מה הוא קובר מתים, שנאמר 'ויקבור אותו בגי', אף אתה קובר מתים. (ע"כ לשון הגמרא)

וגם אני אענה חלקי, כי ידוע מה שפרשו על 'יעשו לפני כסדר הזה' (ר"ה י"ז  ע"ב) שלא  די באמירה,   כי  אם  בעשיה שיעשו כסדר  הי"ג מידות, (מובא לעיל הפטרת תצא). והנה קשה על מימרא הראשונה של רב חמא בר חנינא, וכי הקב"ה  שונא  ישראל  חס ושלום  שיעשה  תחבולות  שלא

לבטל  הגזירה?!  אך  התירוץ הוא, דהכוונה הוא לטוב להם, כי  באמת  הלא  יוכלו לבטל בלא זה על ידי י"ג מדות.  אך צריך שיעשו כסדר הזה והוא טוב להם, על כן   נסתתר  קברו  של  משה,  כדי  שיוכרחו  לעשות כמידותיו כדי לבטל הגזירה.  והיינו מימרא שניה הלוך אחר  מידותיו, וזה  רצונו יתברך שמו שמזהירם להלוך אחר מידותיו, על  כן  נסתר  קברו  של  משה, כדי שיוכרחו לעשות כמידותיו, לבטל על ידי זה הגזירה, והבן." (ישמח משה ח"ב;  קנג, ע"ב)

אין זה רצוי שתפילתם של ישראל על קברו של משה יהווה תחליף קל למעשים שהם בגדר "הליכה בדרכיו".

רבי חזקיהו בן מנוח, בעל פירוש "חיזקוני" , מדגיש את אי-הפיכת הקבר למקום פולחן, לצד נימוק נוסף וזו לשונו:

"עד  היום  הזה:  שלא  יקבר  איש אצלו כענין שנעשה בבית אל ושלא ידרשו בו שואלי מתים."

הרלב"ג גם הוא מבאר  את סיבת אי-הפרסום של קברו של משה ברוח דומה, אף מפורשת יותר, וזו לשונו:

"והנה עשה זה ה' (שלא ידע איש קבורתו), כי אולי אם נודע מקום קבורתו, טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה. הלוא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה, טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו (מלכים ב יח, ד) ולזה שעשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים." (רלב"ג על דברים ל"ד, ו).

גם הרש"ר הירש מסביר בצורה דומה את הפסוק:

"נזכור שפולחן הגובל באליליות התפתח לא פעם על קברם של אנשים גדולים שפעלו רבות למען האנושות, ועל פי זה נבין את גדולת הקו האחרון הזה בתמונת חייו של משה."

רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש "משך חכמה" מבאר עניין זה מכיוון קצת שונה וזו לשונו:

"ולא ידע: היינו כמו לא הכיר, שלא היה שייך אל מקום קבורתו כלל. והוא מטעם שהיה איש אלוהים בחייו ועניו מאד, ולא היה מקושר ומסובך אל החומר ועניני כלל בחייו ככל האדם, וזה שאמרו 'ולא ידע איש' - אפילו משה."

הפירושים השונים שניתנו לעמימות סביב קבורתו של משה, על אף הגוונים השונים, מובילים לכיוון אחד:

משה האיש (אגב, כאשר בני ישראל ביקשו מאהרון "קום עשה לנו אלוהים", "משה האיש" הקונקרטי היה חסר להם) בשר ודם, שחלק מתולדות חייו מתוארים בתורה, מת ככל האדם. התורה מתארת את משאלתו להיכנס לארץ. גם חז"ל מתארים במקומות שונים את כמיהתו להגשמת חלום זה ואת רצונו לחיות לעולם.

 משה רבנו, איש האלוהים, גדול הנביאים בכל הדורות, "נפשו הנבדלת" בלשון הספורנו, לא מת כי "צדיקים במיתתם נקראים חיים" . הוא ממשיך לחיות בתוכנו דרך התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, בה "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר נאמר למשה בסיני" ולכן אין זה מן הראוי לחלל את זכרו על ידי פולחן אלילי. וכבר כתב הרמב"ם(משנה תורה הלכות אבל ד , ד)

"... והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר הקברות"

אין להמיר את משה החי באבנים מתות של קבר ויתכן שמשה רבנו  מלמד אותנו גם במותו ובקבורתו עניין חשוב ביותר: תורתנו היא תורת חיים ואין לה עניין בהפיכת קברים לאתרי פולחן ול"מקומות  קדושים". הקדושה אינה מצויה באדמה, באבנים ובקברים ואפילו בלוחות הברית (ראו הרש"י האחרון על התורה ודברי בעל "משך חכמה בפ' כי תשא). היא מצויה בשאיפתו של האדם לקדש את מעשיו בחייו.

קברים, אבנים וקדושה

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

בשמחת תורה, נקרא את הפסוקים האחרונים של התורה וגם את הפסוקים הראשונים של ספר בראשית.

ואולי יש פה התייחסות לשיאים המתחברים: שתי נקודות שיא מובאות בסוף התורה:

א.     משה רבנו נקבר "ולא ידע איש את קבורתו" – אין קבר למשה רבנו!

ב.    בפסוק האחרון, על המילים "ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", כותב רש"י: שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם...

ואולי בא הדבר ללמדנו שני דברים שהם אחד: אין קדושה בקברים, אפילו בקברו של משה רבנו. חשיבותו של משה רבנו הוא בתורה האמורה  ללמד אותנו איך לחיות, ולא בקברו. כמו-כן, גם בלוחות האבן, אפילו אם הם מעשה אלהים, אין קדושה מהותית, והם יכולים בנקל להפוך לאובייקט פולחני אלילי. הפנמה של ערכים אלו מכינה כראוי למילים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

שבת שלום וחג שמח לכולכם

פנחס, ציפי ומשפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

Dear Family and  Friends,

On Simchat Torah, we'll rad the last verses of the Torah, followed by the first verses of Bereishit.

Among the last verses, we notice 2 important issues:

a.    Moshe Rabbenu has no grave

b.    Rashi interprets the last verse as related to Moshe's breaking the "Luchot"

Maybe this teaches us that there is no intrinsic Sanctity in graves (even in Moshe's grave) or in stones (even if  they are the "Tables of the Covenant", written by G-d himself!)

Understanding  these principles may lead us properly to "Bereishit …"

Shabbat Shalom and Hag Sameach to all,

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com   

מהי שמחה? האם אפשר לשמוח "בהזמנה"?

'וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה'

פנחס לייזר

באחד מספריו כתב  אדם ברוך ז"ל שכאשר למד בישיבת 'חברון' ורקד בהלהבות בהקפות של שמחת תורה, ניגש אליו ראש הישיבה, טפח על שכמו ואמר לו: בחורצ'יק, בשביל מה שלמדת – רקדת מספיק.

דומני שמפגש זה בין 'שמחת תורה', שהאפיל בארץ ישראל על 'שמיני עצרת', הקשור למנהג הבבלי של קריאת התורה במחזור חד-שנתי, ושהפך להיות חג עממי עם ריקודים והתרת הרסן בעניינים שונים, לבין תוכן הפרשה  הנקראת באותו יום מבטא את הדיאלקטיקה הפרדוכסלית הזאת.

אמנם בחו"ל נשמרת ההפרדה בין החג המקורי, המעוגן היטב במקרא ובספרות חז"ל, שהוא 'שמיני עצרת', לבין שמחת תורה שנחוג כ'יום טוב שני של גלויות', אך בארץ ישראל, מלבד במפטיר ובתפילות העמידה של אותו יום, אין זכר ל'שמיני עצרת'; כל עם ישראל חוגג את שמחת תורה.

ביום זה, גם כאשר החג אינו חל בשבת, אנו קוראים את 'וזאת הברכה', שהיא כדיוע הפרשה האחרונה בתורה.

כידוע לכולנו, מספרת לנו התורה בכמה משפטים על מות משה רבנו(דברים פרק לד, ה-יב) :

(ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'.

(ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

(ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.

(ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

(י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.

(יא) לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

(יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

משה, עבד ה', הנביא אשר זכה לקרבה הגדולה ביותר לקב"ה, מת 'על פי ה'', למרות שלא כהתה עינו ולא נס ליחו; לא היתה שום סיבה 'רפואית' המסבירה את מותו, אלא הוא מת רק משום שכך גזר האל על כל בני אנוש. ידועים המדרשים המתארים את הדיאלוג בין משה לבין ה', המבטאים את אי רצונו למות, ולא רק את רצונו להיכנס לארץ ישראל, ולכן מות משה 'על פי ה' , ככל האדם, הופך את 'איש האלהים' לדמות אנושית ולא למלאך או לחלק מהאלוהות.

יתרה מזו: אין למשה רבנו, גדול הנביאים קבר! מקום קבורתו לא נודע; תארו לעצמכם איזה פולחן היה מתקיים ליד קברו ואכן, פרשנים שונים (חזקוני ורבי יצחק שמואל רג'יו) התייחסו לדבר, וכך כותב רבי יצחק שמואל רג'יו (צפון איטליה – מאה -19):

'לא ידע איש את קבֻרתו – הנה זה עניין נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר כל מה שאפשר, בארץ מואב בגיא מול בית פעור, ועם כל זה סבב הקב"ה שלא ידע איש את קבורתו, ועשה זה כדי שלא יטעו הדורות הבאים ויעבוד אותו לאלוה, מצד מה שהתפרסם מהפלאות שעשה.'

מגמה זו, לא להפוך את קברי הצדיקים למקום פולחן, באה לידי ביטוי גם בתלמוד הירושלמי  

(שקלים פרק ב דף מז טור א /ה"ה ): תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: 'אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהן הן זכרונן'.

וכך פוסק גם הרמב"ם (הלכות אבל פרק ד הלכה ד)

...ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

ועל  מילות הסיום של התורה ' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל', כותב רש"י (בעקבות הספרי והגמרא במסכת שבת):

'לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת - יישר כחך ששברת'

לכאורה, מות המנהיג האולטימיבי הוא סיפור עצוב, ואז לשמחה 'מה זה עושה?' – דווקא לקרוא את הסיפור הזה כסיום הקריאה באותו חג המכונה 'שמחת תורה'. תמהני!

דומני שדווקא התבוננות בפרשה הקצרה הזו מלמדת אותנו לא מעט על השמחה הפרדוכסלית הראויה ליום זה:

בפסוק ח' נאמר: 'וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה'. כלומר, אבלו של משהו הוא האבל הנורמטיבי על כל אדם ויש לו גבול: שלושים.

הגבלה זו, בנוסף לדברים הנוספים אליהם התייחסנו מבליטה את אנושיותו של משה, למרות היותו גדול הנביאים. ואולי זה מלמד אותנו שכל אחד מאיתנו, אפילו אם אינו יכול להתעלות לדרגתו של משה רבנו, יכול, בדרכו, בהיותו אדם, להתעלות לרמה רוחנית; הדבר אינו שמור ל'מלאכים'.

העדרות הקבר מלמדת אותנו על מרכזיות המורשת הרוחנית, דהיינו, מעשיו של האדם בחייו, הם הזיכרון הראוי להישמר, ולכן אין קדושה בקברו של משה לא בקברו של אף אדם.

ולבסוף, כדבריו הברורים של רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש 'משך חכמה':

'כל הקדושות ; ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקודשים ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה הלוחות מכתב אלוהים , גם המה אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם...כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה...כל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר.' (משך חכמה שמות לב, יט)

וישעיהו ליבוביץ מרחיב עקרון זה לגבי כל תופעה בחיינו אותה אנו נוטים "לקדש":

דבר זה הדגים לפנינו משה רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'; וזאת עלינו לבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דווקא על עגל הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה. (מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיוחת על פרשת השבוע עמ' 401)

ואולי דווקא הידיעה כי מה שנשאר לנו, זה 'תורת משה', שהיא תורת חיים, הניתנת להידרש בכל דור ודור, ומצווה עלינו לבחור בחיים, ולא בפולחן מתים, קברים, או חפצים אחרים, יכולה להוות מקור לשמחה אמיתית ומשמעותית.

ענני הכבוד או סוכות ממש?

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

חכמינו, בבואם לפרש ולתת משמעות לסוכות בהן ישבו בני ישראל במדבר, מציעים שתי אפשרויות:

א.    סוכות ממש

ב.    ענני הכבוד

אולי יש כאן ויכוח לגבי האופי בו אנחנו אמורים להחיות ולחוות את הזיכרון ההיסטורי ואת הארעיות של קיומנו, גם כאשר אנחנו מרגישים "בטוחים"; האם עלינו להיצמד למודל קונקרטי, סגור ומובנה, או האם דווקא הסוכה הקונקרטית עשויה לעזור לנו לתת משמעות אינדיווידואלית לאותם "ענני כבוד" המגינים עלינו.

שבת שלום, חג שמח ומועדים לשמחה לכולכם,

פנחס, ציפי ומשפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

Dear Family and Friends,

Our Sages suggest 2 options  regarding the Sukkot in the Desert:

a.     Real sukkot

b.    "Ananey Kavod" = Clouds of Reverence?

Maybe this discussion reflects two options of reviving and experiencing our historical Memory and fragile existence.

When we feel secure (do we?), should we stick to a concrete, structured and closed model, or maybe paradoxically, the concrete sukkah we are building should induce us to give an individual meaning to "Ananey Hakavod" protecting us?

Shabbat Shalom and Chag Sameach to all,

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com

פתח לנו שער

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

מחר, בתפילת הנעילה, נאמר: "פתח לנו שער בעת נעילת שער".

אנחנו לא רוצים שהשערים יינעלו. אנחנו עומדים בפני השער, רוצים להיכנס. האם יש מישהו או משהו שעוצר בעדנו? ואם כן, מהו או מיהו הגורם העוצר? מי בעצם יכול להשאיר את השער פתוח? ובאיזה שער מדובר? התלמוד מבחין בין "שערי ההיכל" (כאן על פני האדמה ) לבין "שערי שמים" (רחוק ונשגב).

אולי, אם נרשה לעצמנו לדבר בלשון בני אדם, אנחנו בעצם מבקשים להרגיש שהשערים, האפשרויות לקשר, להתקרבות, לפיוס, נשארים פתוחים.

שתהיה זו שנה של שערים פתוחים לכולנו

פנחס, ציפי ומשפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

Tomorrow, during the prayer of Neila, we'll say: "פתח לנו שער בעת נעילת שער".

"Open a gate for us at the time  of closing the gates".

We don’t want the gates to close; we stand before the gate and we would like to enter. Is there something or somebody stopping us from entering? If so, who or what is he or it?

Who is able to keep the gate open? And  what kind of gate are we talking about?

The Talmud makes a distinction between "the gates of the Sanctuary" (Here on Earth) and "the gates of Heaven"(far away and Transcendent).

If we may try to conceive this in human terminology: we ask that the gates, the opportunity for relationships, for being close, for reconciliation should remain open.

Let's have a year of "open gates"

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com

תשובה של הקשבה ותשובה של הליכה

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים

השבת בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת "שבת שובה", על שם ההפטרה  "שובה ישראל עד ה' אלהיך" וגם "שבת תשובה", כי היא נמצאת בעשרת ימי תשובה.

לעתים (יתכן שאפילו לרוב) קוראים באותה  שבת את פרשת "האזינו"; השנה, לעומת זאת, קוראים מחר את פרשת "וילך".

יתכן שיש כאן 2 הצעות לתשובה; הראשונה היא "להאזין", להקשיב לקולות הפנימיים המעודדים אותנו להתבונן בעצמנו, בקשרינו עם הסביבה, במעשינו, בהחלטותינו, השאיפותינו. ואולי השנייה היא "ללכת", כלומר: לפעמים, לא כדאי  להסתפק ברפקלציה, אלא רצוי גם  לנוע לעבר הכיוונים והמטרות שאנחנו מציבים לעצמנו.

שבת שובה טובה לכולנו

פנחס, ציפי ומשפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

Dear Friends and Family,

This Shabbat, between Rosh Hashana and Yom Kippur, is called "Shabbat Shuva" (after the Haftara we read this Shabbat) or "Shabbat Teshuva" (Shabbat of Repentance, because it's during the 10 days of Repentance).

Generally, the section we read is "Haazinu" (listen); this year, tomorrow, we read "Vayelech" (and he went, also "he walked").

Maybe this reflects 2 options of Teshuva; Listening to yourself, to the inner voices, reflecting on our actions, relationships and aspirations, but also "to go"; sometimes, introspection isn’t enough, but there is also the need for actions towards  accomplishments in accordance with our values.

We wish you a very meaningful Shabbat Shuva

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

המשפט "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" לקוח מאחד הפיוטים הנאמרים בראש השנה.

האם באמת בהכרח היו "קללות" בשנה שעברה, או בשנים קודמות, בהן אמרנו את הפיוט הזה?

דומני שאולי אפשר להתייחס לאיחול הזה וגם לפיוט כהזמנה  להתבוננות, בה אנחנו מאחלים לעצמנו ולסביבתנו להסתכל על העולם ועל החיים בעיניים של "ברכה". הברכה מזכירה לנו את ה"ברך", המאפשרת תנועה וגמישות.

אז, שתהיה לכולנו שנה של ברכה

Dear Family and Friends,

A very well-known blessing for Rosh HaShana includes  a wish that "the past year with its curses should come to an end and a new year and its blessings should start".

Does that necessary mean that last year was a cursed year?

Maybe this phrase invites us to reflect on our attitude towards life and people and induces us to look at the world with eyes of blessing, "beracha" in Hebrew is  related to "Berech" (knee) , that enables movement and flexibility.

 Shana Mevorechet to all