קרוב ורחוק - גלוי ונסתר

"שני קיפודים חיו בסיביר בקור של 40 מעלות מתחת לאפס ומטבע הדברים, הם קפאו מקור. כדי להתמודד עם מצב בלתי-נעים זה, הם התקרבו זה לזה. אמנם, נהיה להם חם יותר, אבל הם כל הזמן דקרו זה את זה. ואז, הם שוב התרחקו ונהיה להם קר וחוזר חלילה.
ועד היום, עסוקים הקיפודים בחיפוש אחר המרחק הנכון שיאפשר להם לא לקפוא מקור וגם לא לדקור זה את זה."

שאלת "המרחק הנכון" חשובה לא רק לקיפודים; היא חיונית ליחסיהם של בני אדם זה עם זה, ליחסם של בני האדם אל הא-ל, אל המוות ואל כל דבר אחר שעלול להציף את האדם.
הסוגיות בבבלי מועד קטן (פרק שלישי : "ואלו מגלחין") עוסקות - ברמת המשנה - במפגש בין המרחב האישי של המנודה, הנזיר, המצורע, האסיר שהשתחרר והאבל לבין המרחב הציבורי של המועד והמרחב המקודש של הזמן.
במפגש זה, עולה בדרך כלל השאלה: "מי מוותר למי או מי נדחה מפני מי"? כאשר הנחת היסוד היא שמפגש זה, בדומה למפגש הקרוב בין הקיפודים כרוך ב"התנגשות" וכדי למנוע התנגשות או דקירה, יש להסדיר את היחסים בין המרחב האישי למרחב הציבורי, בין המרחב של האדם למרחב של הא-ל, בין המרחב של אדם אחד למרחב של אדם אחר, בין רבדים שונים בנפשו של האדם.
סיפור המעשה - שסופר בהרחבה בבית המדרש*- מתייחס להודעה שקיבלתי על פטירתה של אמי לפני קרוב לחמש שנים ומתבונן במושגים של קרבה ומרחק - במישור של מקום, זמן, מרחק רגשי וחווייתי - דרך מה שעברתי סביב נפילתה בביקורה האחרון בארץ, מחלתה, החודשים שקדמו למותה, פטירתה, הבאתה לקבורה בארץ, הקשר עם אחותי הגדולה ממני בעשר שנים והחיה "רחוק" סביב הלווייתה ובשנת האבל, הבאתו של ארונו של אבי שנפטר לפני כמעט 27 שנים לקבורה ליד אמי כאן בירושלים.
המשמעויות של סיפור המעשה וההקשרים לסוגיות שלמדנו השנה בבית המדרש ולסוגיות אחרות שלמדתי השנה בהקשרים אחרים מורכבות ביותר.
למדנו על שמועות קרובות ושמועות רחוקות. ומבחינת המהות, מה שקורה רחוק ממני או מה שקורה בזמן שיש לי אג'נדה אחרת, מאפשר הרחקה, מתוך החלטה או באופן לא מודע.
הקרובים שמתאבלים עליהם, הם גם הקרובים שהכהן מיטמא להם. האבל במובן מסוים מורחק כמו המנודה (אסור בשאילת שלום) וגם הטמא מורחק מהמחנה, כאשר הכהן הטמא אינו יכול להתקרב אל הקודש, מכיוון שהוא נטמא והיה קשור למוות. האפשרות או הציווי להיטמא, כלומר להתקרב אל חוויית המוות מרחיקה את האפשרות של קרבה אחרת, קרבת הא-ל.
מאידך, בני אהרון מתו "בקרבתם אל ה' וימותו" - גם הקרבה היתרה אל הא-ל יש בה סכנת מוות וזאת אולי מכיוון ש"לא יראני האדם וחי", כלומר האדם שמתקרב אל הא-ל מאבד את אנושיותו וחדל להיות ואיננו יכול יותר לחיות בעולם של בני אדם.
מסכת חגיגה, אותה אני לומד כעת, עסוקה באופן אינטנסיבי בשאלת ה"ראייה" הבלתי אפשרית ובמקביל, יש סיפורים נפלאים ומעניינים על "הסתר פנים" כחוויית שיא המאפיינת את העם היהודי. הביטוי הפרדוכסלי ביותר בעניין זה הוא: "כל שאינו בהסתר פנים, אינו מהם"
לעומת זאת, מביאה הגמרא בחגיגה (ה, ע"ב) את הסיפור הבא על רבי ורבי חייא:
"רבי ורבי חייא הלכו בדרך והגיעו לעיירה מסוימת.
כאשר הגיעו למקום, שאלו את אנשי המקום: "יש כאן תלמיד חכם שנלך להקביל את פניו"?
אמרו להם: יש אחד אבל הוא "מאור עיניים" (עיוור)
אמר רבי חייא לרבי: אתה, אל תבוא כדי שלא לזלזל במעמדך כנשיא ואני אלך ואקביל את פניו של אותו תלמיד חכם.
רבי התעקש, ולא נתן לרבי חייא ללכת לבד והלך אתו לבקר את אותו תלמיד חכם.
כאשר נפרדו מאותו ת"ח עיוור, אמר להם: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים - תזכו להקביל פנים הרואים ואינם נראים.
אמר לו רבי לרבי חייא: ורצית למנוע ממני את אותה ברכה?"
המשפט הזה "להקביל פני הנראים ואינם רואים" הוא מדהים בעיני, מכיוון שיש כאן לכאורה חוויה של גילוי וכיסוי בעת ובעונה אחת, כאשר המכוסה (שאינו נראה) נתפס גם - לפחות בתודעה שלי - כרחוק.
משה כיכב בלימוד שלנו השנה
כאשר נאלצו להרחיק את התינוק משה מהבית, נאמר "ותתצב אחותו מרחוק, לדעה מה יעשה לו"
בפרשת ההתגלות בסנה, אומר הקב"ה למשה : "אל תקרב הלום"
אחרי העגל נאמר לו: וראית את אחורי ופני לא יראו
והמדרש המשווה את נבואתו של משה לנבואתם של שאר הנביאים אומר:
כל הנביאים הסתכלו באספקלריא שאינה מאירה וחשבו שהם ראו (את השכינה), משה הסתכל באספקלריא המאירה וידע שאינו רואה"
לעתים, באופן פרדוכסלי, מה שנראה קרוב הוא בעצם רחוק, מה שגלוי הוא בעצם לא קרוב והנסתר, המסתורי, המכוסה הוא הקרוב .
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וגם חסידי אומות העולם - ואלו שאין להם:
האומר "אין תחיית המתים מן התורה" ורש"י מסביר: שכופר במדרשים - כלומר מי שמתייחס רק לפשט של החיים או של הטקסט, לחלק הגלוי והקרוב, מי שאינו מחפש רבדים נוספים של משמעות אינו מאפשר חיים שאין בהם מוות, ולכן אין לו - לא כעונש חיצוני, אלא כמחדל, כמגבלה - חלק באותו ממד של חיי העולם הבא.



*הוגש לבית מדרש אלול בסיון תש"ס - יוני 2000