"תקנת השבים" כפרדיגמה לפתרון סכסוכים בדרכי שלום.




במשנה (גטין פרק ה, משנה ה'), בתלמוד (בבלי בבא קמא ס"ז, ע"א ועוד) וגם בספרות ההלכה (משנה תורה לרמב"ם; הלכות גזלה ואבדה א, ה) מוזכרת תקנת חכמים המנוגדת לדין תורה, הקובע כי אדם חייב להחזיר גזלה אשר גזל לבעליה (ויקרא ה, כ"ג).
תקנה זו, המכונה "תקנת השבים", קובעת כי אדם שהשתמש בקורה גנובה לבניית ביתו, אינו חייב להרוס את הבניין שבנה, כדי להחזיר את הקורה הגנובה המקורית לבעליה, אלא עליו לפצות את הבעלים על הנזק שנגרם לו.
השם "תקנת השבים" מעיד על כוונת חז"ל בתקנה זו: חשוב לאפשר לאדם הרוצה 'לחזור בתשובה' לעשות זאת, ולא למנוע את הדבר על ידי דרישה שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בה. אמנם, יש להניח שה"תשובה" לא תהיה שלמה אלא אם גונב הקורה יכיר בעובדה שהוא גנב, יתנצל על כך ויתייחס לרגשותיו של האדם שנפגע.
תקנה זו, העשויה לאפשר חיים תקינים, מדגימה מסר של גמישות נחוצה המאזנת בין עיקרון הצדק לבין התחשבות בעובדות שמקורן באי צדק ושקשה להתעלם מהן.
מעניין להתבונן בתקנה זו ולבחון את יישומו של מודל עקרוני זה בסכסוכים טריטוריאליים ומדיניים.
אם נתייחס לסוגיית "זכות השיבה", דרישת פלסטינים לחזור לבתים שעזבו ב-1948 בתחומי מדינת ישראל מובנת, מבחינת תפיסתם את הצדק המוחלט; יישום מעשי של דרישה זו פירושה נישול הדיירים הנוכחיים מבתים אלו, דבר שלא יעלה על הדעת, ולכן, יש בוודאי מקום, לצד ההכרה בסבלם של אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם, לפיצוי הולם על סבלם. יתכן שאם הציבור בישראל יוכל להירגע מהחשש להריסת הבית, תהיה לו האפשרות להכיר באחריותו לסבלם של הפלסטינים ולחשוב על דרכים מתאימות לפצותם.
במקביל, יש להבין שמבחינת מתנחלי גוש קטיף ויישובי השומרון ומבחינתם של נאמני ארץ ישראל השלמה, ה"צדק המוחלט" אינו מאפשר "עקירת יהודים מבתיהם". יחד עם זאת, הממשלה הנבחרת, בתמיכת רוב חברי הכנסת, החליטה על תכנית התנתקות שתחייב אנשים אלו לעזוב את בתיהם. יש לעשות הכל שיקבלו פיצוי הולם שיאפשר להם לבנות את חייהם בגבולות מדינת ישראל, אך לצד הפיצוי הכספי, גם מי שחושב שלא היתה כל הצדקה לישיבתם במקומות אלו ומשוכנע שיש לפנותם, טוב יעשה אם יוכל להתייחס לעוול שהם חשים עקב הצורך לעזוב את בתיהם, שלא מרצונם.
דומני ש"תקנת השבים", במובנה הרחב, עשויה לשלב בין "הצדק המוחלט" – שכנראה אינו מוחלט כל כך, מכיוון שאיננו מוסכם על הצדדים - לבין האפשרות לדו-קיום בשלום בין העמים הטוענים לבעלות בלעדית על הארץ, והמדגישים את העוול שנעשה להם על ידי "הצד השני".
יש להכיר בעובדה שמבחינתו של העם הפלסטיני, כל חלקי ארץ ישראל גנובים הם בידינו. כמו-כן, נאמני ארץ ישראל השלמה מתייחסים לכל חלקי ארץ ישראל שטרם 'נגאלו', כגנובים על ידי הערבים, כי אין לגיטימיות לבעלות שאיננה יהודית על ארץ ישראל.
התנאי הראשון לדו-קיום הוא אם כן, הכרה בנקודת ראותו של ה"צד השני" והבנת נקודת המוצא שלו. האמפתיה לסבלו של האחר, וההבנה לכעסו של "בעל הקורה" ולדרישתו האולטימטיבית להריסת הבית כדי להחזיר לו את הקורה הגנובה הן נחוצות, אפוא, כדי להגיע לפתרון מציאותי של הקונפליקט, ללא הריסת ביתו של אף אחד מן הצדדים.
האמפתיה היא כידוע תנאי הכרחי למצב בו אין אפשרות מעשית לספֵּק במלואו את רצונו של אדם שחש נפגע, או שהיענות לדרישותיו של אותו אדם, תהיה כרוכה במחיר גבוה מדי.
המדרש (בראשית רבה פרשה כב, ז) משלים את הסיפור המקראי על הקונפליקט בין קין להבל, ומתאר אותו כסכסוך על משאבי העולם, שהביא להריגתו של הבל על ידי קין.

'ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם ...', על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם; אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, זה אמר: האדמה עליה אתה עומד, היא שלי, זה אמר: 'הבדים שאתה לובש, הם שלי", זה אמר: 'חלוץ', וזה אמר 'פרח', מתוך כך 'ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו'.
על פי גרסה מדרשית זו, הסכסוך ביניהם יכול היה להיפתר ורציחתו של הבל היתה נמנעת, אילו שניהם היו מוכנים להבין שגם חלוקה מוחלטת של המשאבים אינה פותרת את הבעיה, מכיוון שהיא יוצרת מצב בלתי אפשרי; שניהם זקוקים למיטלטלין ולקרקעות ולכן, היה נחוץ דבר מה בנוסף לחלוקה הצודקת של משאבי העולם.
מעבר לחלוקה צודקת, יש צורך בהתחשבות הדדית של הצדדים המעורבים בסכסוך בצרכי הזולת.
במובן זה, יתכן ש"תקנת השבים" יכולה לשמש פרדיגמה לניהול משא ומתן מדיני. עקרון זה עשוי להוות בסיס ראוי, בתנאי ששני הצדדים המעורבים בסכסוך מוכנים להציב את פתרונו וסיומו כמטרה עיקרית, מעל כל ערך אחר.
ימים יגידו אם אנחנו והפלשתינאים מוכנים לכך.